נתחיל מכך שזה הספר הראשון שאני קוראת מאת הסופר.
נמשיך לזה שמאוד נהניתי ממנו, דווקא כי הוא שונה מרוב הספרים שאני בדרך כלל קוראת.
יש כל כך הרבה דמויות, ואני לא רגילה לקרוא ספרים שלא כתובים בגוף ראשון מנקודת מבט של הדמות הראשית.
הוקי קרח הוא אמונה בעיירה הזאת, ואיכשהו החיים של כולם סובבים סביב המשחק הזה, אפילו החיים של אלו שבכלל לא אוהבים הוקי קרח.
זו עיירה קטנה ומתקשה, שרוצה להצליח בגדול ולהיראות, וכולם סוג של מפילים את זה על ההוקי וממש זקוקים לכך שנבחרת הנוער תנצח בגמר.
הספר כתוב כל כך טוב.
באמת, כאילו, הסוף איכשהו נורא מספק, אבל בו זמנית הוא גם עושה חשק להמשיך לקרוא ולראות, מה עוד העיירה הזאת והאנשים יכולים לספק?
כי מה שקיבלנו בספר הראשון, זה:
1.הרבה הערות סקסיסטיות דוחות מגברים.
2.אימהות שנלחמות עבור הילדים שלהן, לטוב ולרע.
3.מעט אנשים שלא אכפת להם בכלל מהוקי והם דווקא הכי שפויים.
4.עיירה אחת קפואה, עם כל כך הרבה בעיות ומורכבות, שספר אחד לא יכול להקיף ולדבר על כולן.
הדבר היחיד שקצת מציק, זה איך שהכותב פתאום מגלה לך איפה הדמות תהיה בעוד כמה שנים קדימה, ומה היא תחשוב.
הוא בעצם מגלה לך את העתיד, כשאתה עדיין קורא על ההווה, ואומר לך מה אפשרי עבור הדמות הזאת ומה לא.
אז אתה אפילו לא יכול לפתח ציפיות מעבר למה שהסופר מרשה, כאילו הוא מראש אומר לך "היי, לא להגזים, מותר לך להתרגש ממה שעתיד לבוא, אבל יש דברים שאני לא אתן לך רשות לפנטז עליהם. אז אני אגיד לך כבר עכשיו שהוא יצליח בענק, וההוא ימות, וההוא יתחתן, סתם שתדעי שאין לך מה לחלום על שום דבר אחר".
אבל זה עדיין מעניין...
אני עדיין רוצה לראות איך הדמות תגיע לנקודה הזאת, אפילו שזה כבר ידוע לי מראש שהיא תצליח.
וזה באמת, כישרון, לגרום לקורא לרצות לקרוא סיפור רק בגלל שהוא פשוט אוהב את הדמויות ורוצה להכיר את כולם יותר לעומק, ולא בגלל שהוא מחכה לאיזשהו טוויסט מגניב בעלילה.
בספר הזה, יש רגעים כל כך - הזויים אבל הגיוניים לגמרי.
כאילו, הוא קצת גרם לי לחשוב:"ככה גברים באמת מדברים על נשים כשאנחנו לא בסביבה?", ואחר כך, "בואנה אנחנו חיים בעולם משוגע".
כי הדברים הכי קיצוניים שם, איכשהו ניראים כל כך טבעיים והגיוניים, וברור שזה לגמרי אפשרי להגיע למצבים כאלה.
ברגע שהחברה מאפשרת התנהגות פזיזה ואלימה, דיבור נגוע ושופע בחוסר כבוד כלפי נשים, מה הפלא שהדברים הנוראיים וההזויים האלה קורים?
חינוך הוא עניין גדול בספר הזה, זה מדהים לראות נער שחונך כמו שצריך מול נער שנתנו לו להתחמק מהכל מבלי לשלם על זה, כשברקע יש עוד כל כך הרבה נערים, שכל מה שהם רוצים זה לשחק הוקי, ועדיין לא ברור לגמרי אם הבסיס שלהם בתור בני אדם טוב או רעוע.
יש נערים שהוקי יותר מדי חשוב להם, מלאי גאווה, ויש כאלה שאומרים, שפשוט לא אכפת להם עד כדי כך, ושזה רק משחק, ושיש דברים יותר חשובים בחיים.
סך הכל, ספר מורכב ומעניין, ואני כן רוצה לקרוא את הספר השני.
מעניין אותי לראות באילו נושאים הוא יגע הפעם, ואם הוא ישחזר "שיעורים" מהספר הראשון.
יש הרבה דמויות אז קשה לבחור דמות אחת אהובה, אבל אהבתי את מירה מהשנייה הראשונה, ואני כן רוצה לקרוא את הספר השני בעיקר בגלל בנג'י.
מאוד נהניתי מהספר הזה, בעיקר כי הוא שונה מאוד משאר הספרים שאני קוראת, וזה היה מרענן וכיפי.
אני חושבת שהוא שלם, אבל לא מושלם, כי שום דבר לא חסר, אבל בתחושה, הייתי רוצה להתרגש קצת יותר.
אני מניחה שאני קצת חוויתי את הספר הזה מבחוץ, וכן התרגשתי מהרבה דברים וחששתי מאחרים, אבל יש הרבה שלא מתואר ונחסך מאיתנו וזה קצת חצץ ביני לבין הדמויות.
היו רגעים בהם הדמויות סיפרו משהו, ובמקום לשמוע אותם מספרים, הסופר רק תיאר את הסיטואציה.
כאילו הוא לחץ על השתק, ועכשיו אני רק רואה דרך מסך את איך שהמילים שלהן מתקבלות, מבלי באמת לשמוע אותן.
זה לא היה נוראי, זה לא היה מעצבן, אבל יש משהו בספר הזה, שהוא פשוט עוצר בנקודה בטוחה, כי הוא מפחד להתרסק.
אני מניחה, שזה כי הסיפור נורא מורכב, והוא דורש הרבה זהירות וחשיבה עמוקה, אז זה נורא קשה להגיע לרגעים בהם הקורא באמת במתח ועל קצות האצבעות.
אני מעריכה את זה דווקא, הרבה ספרים מקריבים מהאיכות שלהם כדי להיות מרגשים ומפתיעים - אבל זה לא.
הוא פשוט כתוב נורא טוב, עוקב אחרי דמויות מעניינות, ועוסק בנושאים נורא חשובים - ולי זה הספיק.
