ביקורת ספרותית על צבע אש מאת ג'ני ולנטיין
ספר טוב

---

מישהו אמר לי שאת הדברים שאני כותבת אני צריכה לשרוף. הוא התכוון לדברים הקשים שנכתבים לפעמים, בהקשר של החיים. שכשורפים את הדבר הקשה שנכתב, זה עוזר להרפא.
אני לא מרגישה ככה. בשבילי השריפה היא בהעברה ממחשבה לכתב, דרך היד והעפרון. כילוי וכיבוי המחשבה הטורדנית על ידי נהרות מילים על דף.
ויש אנשים שזקוקים לשיטה השניה. כי לפעמים גם המילים הכתובות יכולות לרדוף.
אייריס מוקפת כל הזמן בדברים שהיא רוצה לשרוף, במונחים פסיכולוגיים היא "פירומנית". אני לא יודעת האם ג'ני ולנטיין הסופרת היא פירומנית בעצמה, ואני גם לא יודעת איך פירומנ/ית אמיתי/ת היו בוחרים לתאר את אהבתם לאש. הנה ציטוט מהספר, מילותיה של אייריס, מילים מצמררות: "בימים מסוימים יש לי בראש רק אש. רוב הלילות אני ישנה עמוק בתוך להבות חובקות וזוהרות. השתוקקתי לאש במקומות אקראיים .... האצבעות שלי כמהות תמיד לאורכו של גפרור, לראשו ולחיכוכו. לבי מתמלא ומתרחב למראה עמוד עשן על רקע השמים. אני מיחלת לליטוף הלהבה, לצריבה החריפה בריאותי, כמו נרקומן שמיחל למחט..."
כאילו קראתי שפה אחרת. אני לא מבינה את הכמיהה ללהבה. בשבילי אש היא דבר יפה שאני יכולה לבהות בו שעות ארוכות (געגועי לל"ג בעומר!), לא מרגישה צורך לשרוף משהו ותמיד נבהלתי כשילדים היו אומרים, אמנם בצחוק אבל עם שלהוב-מה: "יאללה בואו נשרוף ת'בית ספר!!!!"
אבל המילים של אייריס כאלה יפות, כאלה אנושיות ומפחידות. אין המון דיאלוגים בספר. המון פלאשבקים, המון תהיות ומחשבות, תיאורים, וסיפורים, אפשר למצוא ציטוטים מופלאים בספר הזה אם פותחים עיניים לראות ולא רצים לעמוד הבא.
ואמנות. בסופו של דבר, לספר קוראים צבע אש על שם הציור של האמן איב קליין- "צבע אש אחת" (Fire colour one). ואי אפשר להתעלם מהכריכה המרהיבה של הספר. אני לא מבינה יותר מדי באמנות, אבל מאוד נהניתי מהדיבורים והתיאורים.
קושי שהיה לי הוא אפיון הדמויות. אני חושבת שג'ני פשוט באמת רצתה לזעזע את הקוראים, לא במובן של להחריד או לגרום תחושה רעה אלא לעורר אותנו לראות מה זו התנהגות רעה, משפילה. אמא של אייריס היא רשעה, לגמרי. אין רגע שהרגשתי: יש פה בן אדם. (גם בעלה לואל הוא כזה. אבל עזבו, בואו לא נדבר עליו) אם היא היתה דמות בסרט דיסני, היא היתה עומדת בשורה הראשונה ליד קרואלה דה וויל, אורסולה מבת הים הקטנה והמלכה משלגיה. חמדנית, אינטרסנטית, אגוצנטרית. יש עוד המון מה לומר עליה. אבל. עם כל זה. היא שומרת את אייריס אצלה. גם כשהיא לא רואה אותה. גם כשהיא נוזפת בה ומצפה ממנה להיות מי שהיא לא- היא אמא שלה. וזה לא נקודת זכות מי יודע מה, אבל זה משהו.
ויש את תרסטון. עליו אני יכולה לכתוב מגילות על מגילות של מגילות (וזה עדין יהיה פחות ארוך מאזכוריו בספר על ידי אייריס) אבל אני רק אתן רגע קטן, שחושף מי זה תרסטון, וגם מי זאת אייריס, דיאלוג מפלאשבק, שהמיס את לבבי:
"אייריס," אמר. "מה הסיפור?"
לא אמרתי כלום.
"אנחנו לא החברים הכי טובים?" שאל. "ויותר מזה?"
"אני לא יודעת," אמרתי לו. "אני לא יודעת מה אנחנו."
"מה זה בכלל אומר?"
משכתי בכתפי.
"מה אתה רוצה ממני, תרסטון?" שאלתי. "אתה רוצה שאהיה אסירת תודה?"
הוא הניד את ראשו. "למה את לא רואה כמה את אהובה?"
--
ההקשר לא ברור בכלל, אני יודעת, אבל האמירה הזאת, ככה - "אהובה" - בכזאת פשטות תרסטונית, והמחאה של אייריס, הבריחה שלה, הכעס, כזאת אייריסית. לא משנה מי צודק ברגע הזה. מי פגע ומי נפגע. זה רגע ששניהם הם ממש, והניגוד שנוצר פה בין שתי דמויות מרכזיות בספר יפה כל כך.
יש עוד קצת דמויות שלא הזכרתי, והסוף הוא סוף סטייל ג'ני ולנטיין לגמרי, לפחות מהספרים שלה שקראתי- פתוח מדי, מהיר מדי, נגמר בנשימה חדה. אבל יש בזה קסם. הספר נסגר, והסיפור ממשיך לרוץ בראש. וואו.
קראתי עכשיו פעם שניה, פעם ראשונה לפני יותר משנתיים. אז הוא עשה עלי רושם רב, עכשיו קצת פחות. ספר טוב, מיוחד. ג'ני ולנטיין יודעת מה היא עושה.
ובסוף, יש משהו באש. משהו קדום ולא מובן. אולי בגלל זה היא מכלה.

הציור של איב קליין, "צבע אש אחת"
https://www.christies.com/lotfinder/Lot/yves-klein-1928-1962-fc1-fire-color-5559210-details.aspx

» ביקורות נוספות של מעין
» ביקורות נוספות על צבע אש