בני האדם, עקב תבונתם העילאית, נכללים בחרטומה של פירמידת בעלי החיים. הם נחשבים ליצורי-על, הולכים על שניים המשייטים בעולם באמצעות מוחם החריף וההרגלים שהקנו לעצמם משחר נעוריהם, עוד כשהאדם הקדמון למד להכיר ולחקור בהתאם את יכולתיו המופלאות, שנשגבים מדעתו של בעל חיים רגיל שלא ניחן ביכולות תואמות.
אך מה קורה כאשר ישנו שילוב בין השניים? בין בן האנוש המכובד ורב הפעלים ,לכאורה, לבין ההולך על ארבע? על כן הסיפור שלפנינו, המגולל גארנט בכשרון ניכר.
בעיירה בריטית שלווה חי מר טבריק עם אישתו הטרייה שלה נישא לפני חודשים אחדים. האהבה בין השניים פורחת, בהתאם לגינונים הבריטיים הנוקשים של שלהי המאה התשע עשרה.
הכל הולך במישרין וברוגע עד שיום אחד, בפתאומיות גלויה, בעת טיול מחלץ עצמות ושמטרתו העיקרית צייד שועלים, למרבה האירוניה, סיסליה, אישתו של מר טבריק, הופכת לשועלה.
מכאן מתחילה אלגוריה פנטסטית וסטירית אודות האישה שועלה ועל התמודדותו של הבעל האוהב והכאוב שנאלץ להתמודד עם השינוי שחל בה.
ניתן לראות את השינוי במובנים רבים אך נכון לפסקה זו אציין שניים: במישור הישיר, הפשטני, והמישור הפנימי, זה שנסתר מעין ונגלה רק בין השורות, כאשר זונחים את הקריאה הרגילה וקוראים בצורה מעמיקה, עם עירוב של אלמנטים פילוסופיים ופסיכולוגיים.
כאן נגלים לעינינו רבדים שלא בהכרח נגלו בקריאה הפשוטה, המובנת מאליו שרואה בסיפור זה סיפור פנטסטי מבדח על בעל שאישתו הפכה לשועלה שאט אט מאמצת אל חיקה הרגלים חייתיים.
בתחילה עוד משתדלת סיסליה לשמור על פאסון מכובד, משתדלת להיראות כמיטבה אפילו במימדיה הנוכחיים שהתכווצו מאוד, לאכול הישר מן השולחן, לשחק בקלפים ולהאזין לקריאת בעלה מהספרים. להתנהג ממש כפי שהתנהגה קודם כשהייתה רעייה אנושית אבל בחלוף הזמן, קול קדומים קורא וגורם לה לזנוח את הרגלייה האנושיים שנדמים מגוכחים כשהיא כלואה בתוך גופה החדש. בראשית הסיפור ניכר שגם היא וגם בעלה סובלים מההיפוך אך עם הזמן היא מקבלת אותו בחדווה ובעלה הוא זה שנותר להתמודד עם השינוי הקשה שחל בה.
בפראות הבלתי מרוסנת. הבריטיות נשכחה ממנה כליל לטובת חיים פראיים בחיק הטבע. הגוף בו נכלאה, שהיה לזרא ולקללה, הפך לנאהב, מוכר והכרחי, לעומת זאת, כל המוכר וההכרחי במונחים אנושיים, היה זר במונחים שועליים ואת הערבוב הזה מסכין לתאר הסופר ביד אמונה ובטוחה.
גם בבעל עצמו חלה תמורה, גם אם היא לא נראית לעין בקריאה ראשונה. הוא מזניח עצמו והסובבים אותו חושבים שדעתו נטרפה עליו ובעצם כל הפרשה המדוברת היא שאישתו בגדה בו עם אחר וסיפור השועלה הוא פרי המצאתו בלבד. גם הבעל מתחיל להתיר מעצמו את הרגליו משכבר הימים ולאמץ חזות ופנימיות אחרות, פראיות ונקמניות. ואנושיותו של הגיבור אף היא מוטלת בספק ומיטלטלת כמו מטוטלת, אנה ואנה, גוברות ככל שאנו פוסעים בתוככי הסיפור ועדים ללבטיו ושרעפיו של הגיבור.
כאן נכנס המימד השני, מימד העומק שבסיפור. ייתכן מאוד שהסיפור אינו אמיתי וזו אלגוריה הבאה לספר סיפור עלילתי על בגידת אישה בבעלה באמצעים פנטסטיים. וזה הרושם שנוצר בי ככל שהתקדמתי בספר, הלכה והתחזקה בי התחושה שהדברים לא כפי שהם נראים.
בסיום הספר מובאות שתי אחריות דבר פוקחות עיניים ומפוכחות למדי, אחת של פליסיה שרון, שכתובה בחן, ברגישות ובעומק שגרמו לי עוד יותר לצדד בגרסא השניה ואחרית דבר נוספת של אריאל קון, פיוטית ומוסיקלית שחושפת צדדים מגוונים של הסיפור ומהדקת את חריגותו.
התעכבותה של פליסיה שרון על החלום אותו חולם הגיבור ובה אישתו מצויה בצורתה האנושית, מדגימה כיצד הגרסא האלגורית היא גרסא מתקבלת על הדעת אף היא לא פחות מגרסאות אחרות, אם לא יותר. וכל המסגרת העל טבעית היא ריכוך המציאות שהיא מושחזת ופוגענית יותר ועצם העובדה שהאישה הפכה לשועלה מקנים כביכול אישור צודק לכל מעשיה התמוהים ונסלחים מכיוון שזהו טבעו של בעל החיים הנבדל מן האדם. יש להסכין איתו ולכן כל נסיונותיו של הגיבור להתנגד לפורענותה דועכים, בסופו של דבר.
כאשר נחשפתי בזכות שרון אל אורח חייו הנהנתן של הסופר, שלא ידעתי על קיומו לפני כן, נקשרה בדעתי ההנחה שהסופר בעצם הטמיע אלמנטים אוטוביוגרפיים אל יצירתו על ידי שירטוט דמותה של סיסליה. סיסליה, הצעירה והנאה, המואסת בחיי נישואים בורגניים להחריד ומתפתה לדלוק אחרי חיי חופש ובגידה, היא בת דמותו, גם אם לא באופן מובהק, של הכותב, שכן, הסופר עצמו חווה פרשיות אוהבים וחוויות מיניות רבגוניות וססגוניות הן עם גברים והן עם נשים, בה בעת נטש את ילדיו בצעירותם ובבגרותם ולא היווה עבורם דמות אבהית נורמטיבית.
באופן משונה, צוין שהוא נשא לאישה את בתו של מאהבו לשעבר, אשר החליט לשאתה עוד כשהייתה תינוקת רכה וגילו כפול ממנה, בן 26 בלבד. על אף העובדה שלא נמנתי בין מכריו של הסופר, מן הסתם,זהו ניחוש מושכל אך אני מניחה שהכפיפה תחת נטל מעמסותיה של החובה הבריטית, הנימוס, השמרנות הנמדדת תחת זכוכית מגדלת, היו בעוכריו של הסופר ואת שאט הנפש מכך הוא מבטא היטב בחייתיות המופגנת של סיסליה שמשילה את דמותה העדינה, הנימוסית, לטובת חיי פרא היאים לדמות השועלה שאימצה לעצמה בעל כורחה בראשית הסיפור ובהמשכו בתאווה מתפרצת גדולה, שעל פי מקורביה של הצעירה, היו טמונים בה גם כאשר התהדרה בצורתה האנושית-החסודה. הפראיות השתייכה אליה מנעוריה אך רוסנה וקורקעה, סיבה שעלולה לבאר עבורנו את טיב התנהגותה כאשר הפראיות ממקמת את עצמה בליבה של הרעייה.
למרות התרשמותי הרבה מן הסיפור ומן העומק המובלע בתוכו, הסוף איכזבני קמעא. מדובר בספר טוב שהפוטנציאל הגלום בו אדיר ,הוא יכל ללא קושי להיות מעולה אם הסופר היה מיטיב לבחור סוף אחר, מפתיע ובלתי צפוי מלכתחילה. אם כי חייבת להיאמר האמירה שלמרות היותו סוף בנאלי לסיפור שהבאנליות איננה מנת חלקו, זהו סוף טבעי לאלגוריה שכזאת, גם אם היא הפכפכה ורבת סתרים.
לעניות דעתי, מדובר באלגוריה לא רק על נפשו של אדם שכמהה לחיים עם אדם שאיננו בן זוגו, אלא לחיים חופשיים, משוללי רסן ונטולי מסגרת שאינם כפופים למוסכמות חברתיות שרירות ומחמירות. הדמויות כאן מסמלות זאת. למרות עליונותו של האדם מן החיה וההישגים שהגענו אליהם שאפשרי למנותם למכביר, הכול מסתכם בעובדה פשוטה אחת: ביכולתנו להיות מרושעים, ערמומיים ובעלי מניע חייתי לא פחות מן השועל, הכלב או האריה, ושכל האנושיות תתנדף בין רגע כתוצאה מהתקף עצבים, קנאה טרופה, שנאה או כל רגש תובעני אחר שיטרוף מיד את כל הקלפים באשר הם ויהפוך הקערה על פיה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
