חברי לקריאה, אניני ספר, הסכיתו נא! הרי לכם סיפור קטן ומשונה, פרי עטו של לא אחר מאשר דיויד גארנט, חבר בקבוצת “בלומסברי” הנודעת, עם עוד רבים וטובים.
הנובלה “מאשה לשועלה”, שהוקדשה לאהובו, דאנקן גרנט, נכתבה ב-1922 - תקופה שבה אהבתם קמלה כפרח נשכח. אבל אל נא תצטערו, כי הסיפור זכה בפרס ג'יימס טייט בלק היוקרתי ובפרס הות'ורנדן, ואלה לא נשכחים במיוחד.

בשנתו החמישים, עורר דיויד גארנט שערוריה כשנשא לאשה את אנג׳ליקה בל בת העשרים, בתם של מאהבו לשעבר גרנט ושל ונסה בל, אחותה של וירג׳יניה וולף. אתם, אוהבי ספר ודרמה - שמעו לעצתי. פתחו עמוד בויקיפדיה וקראו על אחד מחברי הקבוצה. אבל עשו זאת בסופ”ש בליווי כוס יין, כי העכבר ילחץ על שמות כל הלילה. המעורבויות הרומנטיות והאפלטוניות מרתקות, שקל מאוד ליפול למאורת הארנב הזו.
אפרופו ארנב, הידעתם שזה היה כינויו של דיויד גארנט? באני. חמוד שבא למות. מה לו עם בעלי חיים?

אבל מספיק עם הצהובון הזה, הרשו לי לספר לכם על הנובלה שלשמה התכנסנו. סיפורם של ריצ'רד וסילביה טבריקס, שזה עתה נישאו והם מאוהבים ומאושרים. או לפחות היו, לפני שיום אחד יצאו לטייל ביער - כאן הצטרפתי אליהם. ריצ’רד ואני עמדנו אחוזי פלצות - לנגד עינינו, הפכה גברת טבריקס, כך פתאום, לשועלה!

נדרי החתונה המסורתיים המבטיחים לאהוב ולהוקיר האחד את השניה בבריאות ובחולי, לטוב ולרע, קיבלו משמעות חדשה עבור ריצ'רד וסילביה.
מר טבריקס, על אף (ואולי מפאת) היותו גבר מיושן, לא היה מוכן לותר על אשתו היקרה רק בשל הפיכתה ליצור פראי ויללן שהבריטים נהנים לצוד, לא ולא. לקח את אשת מחמדו, ועבר לאחוזתו. וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ. התמיד ריצ’רד האומלל וטיפל באהבת חייו הפרוותית עד חורמה, גם בעונת הציד - אף פיטר את המשרתים וירה בכלבים להראות מסירותו ולשמור סודו. איש רומנטי רצח, תרתי משמע.

אבל החיים קיבלו תפנית, כפי שקורה כשחיים, וגברת טבריקס הפכה פראית יותר, רעבה יותר… שועלת חיל, מי ימצא. מר טבריקס מבולבל מרצונותיה, מצרכה, מנסה לשוא להסתגל. אט אט, הטבע עושה את שלו. ומאחר שקוללתי בלב טוב, לא אקלקל לכם את ההמשך, רק אוסיף ואומר שכולם מתים בסוף.
סתם, לא להבהל. זהו סיפור על אהבה מתמשכת, או אזהרה לגבי החזקה במשהו שכבר נעלם ואיננו. דבר אחד בטוח - זוהי נובלה שנוגעת.

עניין נוסף שאהבתי הוא שאין הסבר לסיבת הפיכתה לשועלה. היא היתה אשה, עכשיו היא שועלה. זה הכל. ולמה לא, בעצם? לא תמיד חייבים לדעת, כי באגדות כמו באגדות, האלמנטים הפשוטים מהדהדים, הפרטים הקטנים נבלעים. איש אינו שואל מדוע הנעל של סינדרלה, שהרי התאימה לה באופן כה מושלם, החליקה מרגלה ונפלה מלכתחילה? לפעמים התשובה היא - כי סיפור.
אנו כקוראים מובלים להבטחה הסוריאליסטית שחקירה הגיונית תביא הסבר, אבל זה לא תמיד קורה, וגם זה בסדר. מסתורין חסר פיתרון זה דבר נפלא.

לקראת כתיבתי את הביקורת, היתה לי שיחה מעניינת במעמד ההצבעה הדרמטי. ישבתי מול המסך ושאלתי את עצמי, “יפיופה,” אמרתי, “אם כה אהבת את הסיפור, מדוע זה נמשך לחצנך כבמגנט אל הכוכב הרביעי?”
“שאלתך ראויה,” השבתי, “כיוון שהרגשתי שגררתי אחרי את העלילה כמחצית מהדרך.”
“לא נורא, היא לא מאוד כבדה.”
“כלל לא,” אישרתי, “ברם גם משהו קליל נהיה כבד ככל שסוחבים אותו.”
נאנחתי בהסכמה. קשה להתווכח עם אדם חכם, אולם, בכל זאת, ניסיתי לרדת לסוף דעתי, “צריך זמן, מי כמונו יודעת. האני-באני פיתח פה דמות שהופכת מאשה מתורבתת ליצור פראי, אין זה עניין של דפיים-שלושה.”
“ברור, יצור עילאי ואינטליגנטי שכמוך, אני מבינה. ובכל זאת, הגיע ספר עד נפש. הרגשתי שיכל לקצר את 128 העמודים בחצי ועדיין לפתח אותה כמו שצריך.”
לבסוף הסכמתי בינינו שאילו היה זה סיפור קצר, לא הייתי גוזלות ממנו את הכוכב החמישי.

עם כל זה, זהו אחד הדברים הפשוטים והעצובים ביותר שקראתי. אבל הקוראים בדמעה, ברינה יסקורו. זהו סיפור נפלא, ואת זה, לא רק אני אומרת:

"באני היקר:
סוף-סוף, סוף-סוף הות'ורנדן בחר בספר הנכון.
אלפי ברכות, בבקשה השקע את מאה הפאונד בכתיבת ספר נוסף."
וירג'יניה וולף.

יש הרבה נשים שועליות בעולם.

ריצ'ארד טֶבּריק הינו בריטי שחי לקראת סוף המאה ה-19 עם רעייתו סילביה ששם נעוריה 'פוֹקס' (שועל) מה שיתברר כפרט רב משמעות. חייו השתנו בצורה בלתי ניתנת לתיאור כשבני הזוג יצאו יום אחד לרכיבה בעקבות ציידי שועלים. היא סולדת מעצם הציד אך אוהבת מאד לרכב.
הפלא ופלא. סילביה הפכה פתאום לשועלה בלי סיבה נראית לעין. 'פּוּף'- בן רגע הפכה האישה בשנות העשרים לחייה בעלת המראה העדין והחינוך הפוריטני, אחייניתו של איש דת לבעל חיים. לא פחות ולא יותר.
מר טבריק ההמום מוצא עצמו מטפל בה כמיטב יכולתו למרות השינוי הבלתי נתפס. גם עתה, בהיותה הולכת על ארבע עדיין אוהב אותה ושומר לה אמונים לאחר שפיטר את עובדי משק הבית ונותר עם השועלה שלו. מלביש ומאכיל אותה, משחק עימה משחקי לוח ככל שמגבלותיה מאפשרות. אבל שועל אינו יכול להיות מבויית וביתי לנצח וסילביה זקוקה לעתים לצאת לטבע בו יש לה דרור וסכנות בצורת כלבי ציד. היא פרועה, מאבדת את איפוקה הבריטי בהדרגה והופכת לחיית פרא יותר ויותר.
ריצ'ארד מוצא עצמו בכורח הנסיבות מאמץ אורח חיים שונה. מתרחק מחברת בני אדם ומזניח את עצמו בדאגתו המתמדת לסילביה. לעתים רואה בשועלים בקרבת אחוזתו את רעייתו ומרגיש ששפיותו אובדת, וכך גם רואים אותו מי שנקלעים לסביבתו. הוא מוצא את עצמו חרד לעתידה.
הספר הקצר משלב בעיני חשיבה שונה עם אלמנט תמוה. ניתן לראות בו אלגוריה על חוסר גבולותיה של האהבה שמתבטא גם בהתפתחויות שאני נמנע מלפרט (ספויילרים). המחיר שהיא והנאמנות גובים.
יש על הספר ביקורות משבחות לא מעטות והסתקרנתי. לומר שהתפעלתי? לא הכי.
דייויד גארנט שכתב את הספר הוא גם המספר ומשלב פן אישי. מומלץ לא לוותר על 'אחרית דבר' מאת פליסיה שרון המביא זווית שונה, כוללת חלום של ריצ'ארד עם משמעויות נסתרות, פרטים מעניינים על חיי המחבר עם נקודות השקה לסיפור יוצא הדופן.


הספר ה-26 בהוצאת 'תשע נשמות'. לאחרים בהוצאה התחברתי יותר.

בני האדם, עקב תבונתם העילאית, נכללים בחרטומה של פירמידת בעלי החיים. הם נחשבים ליצורי-על, הולכים על שניים המשייטים בעולם באמצעות מוחם החריף וההרגלים שהקנו לעצמם משחר נעוריהם, עוד כשהאדם הקדמון למד להכיר ולחקור בהתאם את יכולתיו המופלאות, שנשגבים מדעתו של בעל חיים רגיל שלא ניחן ביכולות תואמות.
אך מה קורה כאשר ישנו שילוב בין השניים? בין בן האנוש המכובד ורב הפעלים ,לכאורה, לבין ההולך על ארבע? על כן הסיפור שלפנינו, המגולל גארנט בכשרון ניכר.

בעיירה בריטית שלווה חי מר טבריק עם אישתו הטרייה שלה נישא לפני חודשים אחדים. האהבה בין השניים פורחת, בהתאם לגינונים הבריטיים הנוקשים של שלהי המאה התשע עשרה.
הכל הולך במישרין וברוגע עד שיום אחד, בפתאומיות גלויה, בעת טיול מחלץ עצמות ושמטרתו העיקרית צייד שועלים, למרבה האירוניה, סיסליה, אישתו של מר טבריק, הופכת לשועלה.
מכאן מתחילה אלגוריה פנטסטית וסטירית אודות האישה שועלה ועל התמודדותו של הבעל האוהב והכאוב שנאלץ להתמודד עם השינוי שחל בה.

ניתן לראות את השינוי במובנים רבים אך נכון לפסקה זו אציין שניים: במישור הישיר, הפשטני, והמישור הפנימי, זה שנסתר מעין ונגלה רק בין השורות, כאשר זונחים את הקריאה הרגילה וקוראים בצורה מעמיקה, עם עירוב של אלמנטים פילוסופיים ופסיכולוגיים.
כאן נגלים לעינינו רבדים שלא בהכרח נגלו בקריאה הפשוטה, המובנת מאליו שרואה בסיפור זה סיפור פנטסטי מבדח על בעל שאישתו הפכה לשועלה שאט אט מאמצת אל חיקה הרגלים חייתיים.
בתחילה עוד משתדלת סיסליה לשמור על פאסון מכובד, משתדלת להיראות כמיטבה אפילו במימדיה הנוכחיים שהתכווצו מאוד, לאכול הישר מן השולחן, לשחק בקלפים ולהאזין לקריאת בעלה מהספרים. להתנהג ממש כפי שהתנהגה קודם כשהייתה רעייה אנושית אבל בחלוף הזמן, קול קדומים קורא וגורם לה לזנוח את הרגלייה האנושיים שנדמים מגוכחים כשהיא כלואה בתוך גופה החדש. בראשית הסיפור ניכר שגם היא וגם בעלה סובלים מההיפוך אך עם הזמן היא מקבלת אותו בחדווה ובעלה הוא זה שנותר להתמודד עם השינוי הקשה שחל בה.
בפראות הבלתי מרוסנת. הבריטיות נשכחה ממנה כליל לטובת חיים פראיים בחיק הטבע. הגוף בו נכלאה, שהיה לזרא ולקללה, הפך לנאהב, מוכר והכרחי, לעומת זאת, כל המוכר וההכרחי במונחים אנושיים, היה זר במונחים שועליים ואת הערבוב הזה מסכין לתאר הסופר ביד אמונה ובטוחה.

גם בבעל עצמו חלה תמורה, גם אם היא לא נראית לעין בקריאה ראשונה. הוא מזניח עצמו והסובבים אותו חושבים שדעתו נטרפה עליו ובעצם כל הפרשה המדוברת היא שאישתו בגדה בו עם אחר וסיפור השועלה הוא פרי המצאתו בלבד. גם הבעל מתחיל להתיר מעצמו את הרגליו משכבר הימים ולאמץ חזות ופנימיות אחרות, פראיות ונקמניות. ואנושיותו של הגיבור אף היא מוטלת בספק ומיטלטלת כמו מטוטלת, אנה ואנה, גוברות ככל שאנו פוסעים בתוככי הסיפור ועדים ללבטיו ושרעפיו של הגיבור.
כאן נכנס המימד השני, מימד העומק שבסיפור. ייתכן מאוד שהסיפור אינו אמיתי וזו אלגוריה הבאה לספר סיפור עלילתי על בגידת אישה בבעלה באמצעים פנטסטיים. וזה הרושם שנוצר בי ככל שהתקדמתי בספר, הלכה והתחזקה בי התחושה שהדברים לא כפי שהם נראים.
בסיום הספר מובאות שתי אחריות דבר פוקחות עיניים ומפוכחות למדי, אחת של פליסיה שרון, שכתובה בחן, ברגישות ובעומק שגרמו לי עוד יותר לצדד בגרסא השניה ואחרית דבר נוספת של אריאל קון, פיוטית ומוסיקלית שחושפת צדדים מגוונים של הסיפור ומהדקת את חריגותו.

התעכבותה של פליסיה שרון על החלום אותו חולם הגיבור ובה אישתו מצויה בצורתה האנושית, מדגימה כיצד הגרסא האלגורית היא גרסא מתקבלת על הדעת אף היא לא פחות מגרסאות אחרות, אם לא יותר. וכל המסגרת העל טבעית היא ריכוך המציאות שהיא מושחזת ופוגענית יותר ועצם העובדה שהאישה הפכה לשועלה מקנים כביכול אישור צודק לכל מעשיה התמוהים ונסלחים מכיוון שזהו טבעו של בעל החיים הנבדל מן האדם. יש להסכין איתו ולכן כל נסיונותיו של הגיבור להתנגד לפורענותה דועכים, בסופו של דבר.
כאשר נחשפתי בזכות שרון אל אורח חייו הנהנתן של הסופר, שלא ידעתי על קיומו לפני כן, נקשרה בדעתי ההנחה שהסופר בעצם הטמיע אלמנטים אוטוביוגרפיים אל יצירתו על ידי שירטוט דמותה של סיסליה. סיסליה, הצעירה והנאה, המואסת בחיי נישואים בורגניים להחריד ומתפתה לדלוק אחרי חיי חופש ובגידה, היא בת דמותו, גם אם לא באופן מובהק, של הכותב, שכן, הסופר עצמו חווה פרשיות אוהבים וחוויות מיניות רבגוניות וססגוניות הן עם גברים והן עם נשים, בה בעת נטש את ילדיו בצעירותם ובבגרותם ולא היווה עבורם דמות אבהית נורמטיבית.
באופן משונה, צוין שהוא נשא לאישה את בתו של מאהבו לשעבר, אשר החליט לשאתה עוד כשהייתה תינוקת רכה וגילו כפול ממנה, בן 26 בלבד. על אף העובדה שלא נמנתי בין מכריו של הסופר, מן הסתם,זהו ניחוש מושכל אך אני מניחה שהכפיפה תחת נטל מעמסותיה של החובה הבריטית, הנימוס, השמרנות הנמדדת תחת זכוכית מגדלת, היו בעוכריו של הסופר ואת שאט הנפש מכך הוא מבטא היטב בחייתיות המופגנת של סיסליה שמשילה את דמותה העדינה, הנימוסית, לטובת חיי פרא היאים לדמות השועלה שאימצה לעצמה בעל כורחה בראשית הסיפור ובהמשכו בתאווה מתפרצת גדולה, שעל פי מקורביה של הצעירה, היו טמונים בה גם כאשר התהדרה בצורתה האנושית-החסודה. הפראיות השתייכה אליה מנעוריה אך רוסנה וקורקעה, סיבה שעלולה לבאר עבורנו את טיב התנהגותה כאשר הפראיות ממקמת את עצמה בליבה של הרעייה.

למרות התרשמותי הרבה מן הסיפור ומן העומק המובלע בתוכו, הסוף איכזבני קמעא. מדובר בספר טוב שהפוטנציאל הגלום בו אדיר ,הוא יכל ללא קושי להיות מעולה אם הסופר היה מיטיב לבחור סוף אחר, מפתיע ובלתי צפוי מלכתחילה. אם כי חייבת להיאמר האמירה שלמרות היותו סוף בנאלי לסיפור שהבאנליות איננה מנת חלקו, זהו סוף טבעי לאלגוריה שכזאת, גם אם היא הפכפכה ורבת סתרים.
לעניות דעתי, מדובר באלגוריה לא רק על נפשו של אדם שכמהה לחיים עם אדם שאיננו בן זוגו, אלא לחיים חופשיים, משוללי רסן ונטולי מסגרת שאינם כפופים למוסכמות חברתיות שרירות ומחמירות. הדמויות כאן מסמלות זאת. למרות עליונותו של האדם מן החיה וההישגים שהגענו אליהם שאפשרי למנותם למכביר, הכול מסתכם בעובדה פשוטה אחת: ביכולתנו להיות מרושעים, ערמומיים ובעלי מניע חייתי לא פחות מן השועל, הכלב או האריה, ושכל האנושיות תתנדף בין רגע כתוצאה מהתקף עצבים, קנאה טרופה, שנאה או כל רגש תובעני אחר שיטרוף מיד את כל הקלפים באשר הם ויהפוך הקערה על פיה.

הספר הזה הוא מטאפורה של חיים בין זוג גבר ואישה.. שחיי האישה אינם כפי שהיא היתה רוצה ולכן... היא בוגדת בבעלה, ומביאה ילדים עם גבר אחר..

הדמות שהודבקה לאישה .. שכביכול נהפכה לשועלה, היא דמות של ערמומיות { שכן השועל הוא ערמומי}.. הבעל בסיפור מנסה להשיב אליו את אישתו, אך מאחר ואינו מצליח כי האישה בחרה לה חיים אחרים.. הוא מתקומם מה שמביא אותו להזנחה עצמית ולסבל רב עד מאד..

הבעל אהב מאד את אישתו, אך בתנאים שבו היא הציבה את עצמה, הבעל לא היה מוכן לקבל, וניתן היה לראות במהלך כל הסיפור את המאבק האין סופי של הבעל... להחזיר אליו את אישתו.

לא אקלקל למי שעדיין לא קרא.. ולכן לא אספר את המשך הסיפור... לדעתי הספר הזה הוא מוסר השכל לחיים בין בני זוג, ולחיים בכללותם...

ספר טוב , למרבית הדיעות..מומלץ לקריאה למי שאוהב סגנונות מסוג זה...!!!

סיפור חמוד על זוג אנגלי, נשואים טריים ומאוהבים, שעוברים משבר ומנסים להתמודד איתו. עכשיו, יש דיבור על מהותו של המשבר הזה. בסיפור הוא מתואר בפשטות, האישה הופכת בין רגע לשועלה ונשארת שועלה עד סוף חייה, האיש נותר אנושי. הוא ממשיך לאהוב אותה ללא תנאי, שומר עליה, מטפח אותה, מתמודד עם החייתיות ההולכת וגוברת בה ואחרי התחבטויות קשות עם עצמו, מקבל באהבה גם את החייתיות הזאת ואפילו את הגורים שלה, שהם תוצאה של בגידה בו עם שועל פרא. אבל באחרית דבר לספר הזה, מתוארת דעה, שכל הסיפור אלגורי. ההפיכה לשועלה היא בעצם הבגידה של האישה בבעל עם איש אחר. כי בתחילת הסיפור הקוראים מתוודעים לרכילות השכונתית על הזוג הזה, שם אומרים שהאיש השתגע בעקבות הבגידה של אישתו ועזיבתה את הבית. וגם הבחירה בשועלה, מכל החיות.. הרי השועלים הם ערמומיים. ואת הקטעים בהם השועלה מנסה בכל דרך לברוח מביתו, חופרת מחילות תחת החומה, מטפסת על ענפים ואף מעמידה פני מתה כדי שיכנס לבית ואז היא תוכל לברוח ממנו. את אלה אפשר לראות כאלגוריה לאישה שרוצה לצאת לעולם הפתוח ומלא בגברים מעניינים. הוא כל כך מאוהב בה שהוא מוותר אפילו על יחסי מין ומוכן לקבלה כך, כחיה קטנה ופראית. היא לא מסתפקת באהבתו, העולם הפראי קורא לה, הטבע, המחילות, שועלים, כלבי הציד המפחידים.
אני קראתי את הספרון הזה כולו כפשוטו, אהבתי את התיאורים האמינים של רצונותיה והתנהגויותיה של השועלה. קראתי אותו כסיפור אהבה טרגי. אבל חייבת להודות שיש משהו ברעיון האלגורי, אישה בוגדת יכולה להזכיר שועלה חייתית, בעלת עינים עדינות ואוהבות ובלי יכולת לעצור את התשוקה החוצה.

היצירה הקטנה הזו כתובה ומתורגמת בווירטואוזיות.

גארנט הוא המחבר והמספר בו זמנית, כלומר הוא כותב בשמו ומשלב בבירור את קולו במהלך הכתיבה. הוא לא נוקט עמדה, הוא לא מעדיף דמות אחת על פני רעותה, להיפך - כפי שהוא טורח להסביר בתחילת הספר והן במקומות נוספים, הוא מקפיד להעלות על הכתב את האירועים באופן הנאמן ביותר ל"מציאות" שבה התרחשו.

"מאישה לשועלה" הוא סיפורה של סילביה פוקס, אישה צעירה ומעודנת, נעימת הליכות ומראה, הנישאת למר טבריק, ונישואיהם מאושרים ומלאי אהבה.

התקופה היא שלהי המאה ה-19, ובני הזוג יוצאים מעט אחרי חג המולד לציד שועלים שהיה נפוץ מאוד באותם ימים. מפי המספר נודע לנו שסילביה סולדת מעיסוק זה, והוא מתאר אירוע מימי ילדותה שעשוי להיות ההסבר לתחושותיה השליליות בנושא. אך סילביה נגררת בעקבות בעלה, ותוך כדי שהם רוכבים על סוסיהם בעקבות רמזים לנוכחותו של שועל, פתאום וללא כל סיבה גלויה לעין, סילביה פולטת זעקה והופכת ל...

שועלה.

הבעל האוהב, הנאמן והמסור, עושה ככל יכולתו להתמודד עם המכה. הוא מבצע שינויים דרסטיים באורח חייו, ומקדיש את כל כולו להגנה על השועלה שלו.
המספר לוקח את הקורא פנימה אל מערכת היחסים המוזרה, המופלאה, החריגה הזו, בין הגבר לאישה, בין האדם לחיה, בין האוהב לנאהבת.

הספר הזה הוא הברקה, חד משמעית. הוא קומי וגם טרגי, הוא מרגש מאוד וגם מותח, הוא מעורר הערצה נשגבת לגיבוריו מצד אחד, אך לעג, רחמים וביקורתיות נוקבת מהצד השני.

הספר עורר אצלי הרבה מאוד שאלות ומחשבה, הן ברמת תוכנו והרובד הגלוי, והן ברמה הפילוסופית יותר.

כמה רחוק יהיה אדם מסוגל ללכת בשם האהבה?

האם האדם הזה מופרע? האם אשתו אבדה לו לעולמים? האם השינוי שחל בה העביר עליו את דעתו?

או שמא מדובר באלגוריה, מופרכת ככל שתהיה אך גאונית, למצב נפשי כה רעוע, כה שביר, שהוא גורם לאישה להאמין שהיא איננה אלא שועל?

מהו שועל בעצם? נהוג לראותו כסמל העורמה.
האם סיפורם של סילביה ובעלה אינו אלא הזיה של מטורף, שאשתו זנחה אותו ברוב ערמומיות, בגדה בו, שיטתה בו, והוא האומלל, הפתי הגדול, התם והמאוהב העיוור, המציא לעצמו סוג של חלום במקום סיוט, מקסם שווא, מעשייה שתסייע בידו להתמודד עם החרדות והאיום? האם כך יוכל לברוח ולהתגבר על רגשות האשמה, הבושה, הזעם והתאווה לנקמה?
האם מדובר בסך-הכל במנגנון הגנה?

ומה זה להיות אנושי? האם האנושיות שלנו נמדדת במידת המסוגלות שלנו לחמלה, לרציונליזציה ולהכלה? האם יש מקום לאגרסיביות, להפכפכות ולבוגדנות בנפש האדם הבריא?

האם בני אנוש מסוגלים להיות מאושרים באמת? אולי בעלי החיים ה"נחותים" הם אלה שמצאו את התשובה לאושר האמתי? אולי הוא טמון בפשטות, בקרבה לאימא אדמה, באהבה טהורה ללא תנאי? ללא צורך במילים, או טכנולוגיה, או צעצועים ומשחקים מתוחכמים?

ומהי חייתיות?
האם האדם מסוגל להבין באמת את בעל החיים? האם יש טעם בניסיוננו להאניש את בעלי החיים שלנו? האם זו לא יומרה מצידנו לביית אותם, האם זוהי איננה התנשאות נלוזה, בורות אפילו, לרצות "לגונן" עליהם מטבעם האמיתי, המשתוקק לחרות?

כשאישיותו של אדם מכילה גרעין של "פראיות", של "חייתיות" ומרד, האם נגזר על גרעין זה לבוא לידי ביטוי, מתישהו במהלך חייו, וללא קשר לכמה אדם זה "מתורבת" ומחונך ומאופק בהרגליו? ואם התפרצות זו אכן מתרחשת, כיצד תגיב סביבתו הקרובה של אדם זה? האם תייחס זאת למחלה, לשיגעון, לאובדן העשתונות? האם החברה תרצה להוקיע ולהדיר מתוכה אדם כזה?

גארנט כותב בטכניקה מדהימה. גם הוא, בעצם, מתעתע בקוראיו, שומר רק כביכול על עמדת המדווח, אך זהו מספר כל יודע, זבוב על הקיר באחוזה ופרעוש על פרוותה של השועלה. המספר מעניק לקוראיו את מתנת ניסיונו ותבונתו. גם הוא שואל שאלות במהלך הסיפור, כחלק מהעמדת הפנים של מספר-עד, ומרעיף מדי פעם על הטקסט את אבחנותיו המבריקות על התנהגותם של אנשים ועל טבעם.

הספר הזה יטריד אתכם ויענג מאוד בו זמנית. זהו איננו סיפור אהבה רגיל; זוהי יצירה עמוקה מאוד, הזויה לגמרי, ובייחוד כל-כך, כל-כך נוגעת ללב ומיוחדת.

אחד הספרים המקסימים, המיוחדים והמרגשים שיצא לי לקרוא!
זה ספר על אהבה אמיתית ובמיוחד על הקרבה.
ללא ספק, זהו ספר שנשאר איתך הרבה זמן אחרי שסיימת לקרוא אותו.
מומלץ ביותר.