סיפורים שיש בהם משולש רומנטי הם בד"כ קונספט שמצית את הדמיון. האפקט של סיפורים כאלה מסתמך לרוב על הנחה שמדובר במצב זמני וכי משולש רומנטי אף פעם אינו שווה צלעות, ובסופו של דבר משלוש ייצא אחד או קירחים מכאן ומכאן.

המשולש הרומנטי של אהו מתרחש בפינלנד של המאה ה-18. יוּהָה הוא איכר פיני מבוגר ונכה, בן למשפחה מבוססת. מריה, רעייתו הצעירה, גדלה בבית משפחתו מאז הייתה קטנה, לאחר שאמה, שפחה שברחה מקרליה (רפובליקה בצפון מערב רוסיה, על גבול פינלנד) והגיעה לבית משפחתו, מתה בלידתה ואביה לא נודע. אלו נישואי נוחות ולא מתוך אהבה, לפחות לא מצידה של מריה שמוצאה הנחות ומעמדה החברתי הנמוך הרחיקו מעליה את סביבתה, במיוחד את משפחתו של בעלה. אל ביתם מגיע שֵמֶיְקָה (שם שכבר מבשר רעות), בן למשפחת סוחרים עשירה, ממחוז קרליה, הידועים לשמצה כשודדים ומטילי אימה. הוא זוכה לאירוח נדיב על ידי יוהה, ומהלך קסם במתק שפתיים על מריה. היא עוזבת עמו את ביתה אבל המציאות טופחת מהר על פניה.

מיד עם פתיחת הספר, אווירת האומללות תופסת את הקורא. כמה בדידות יכולה להיות בזוגיות. זוגיות שהיא לכאורה כרוניקה של כישלון ידוע מראש – פער גילים גדול בין בני הזוג, סטטוס כלכלי, לאום ורקע חברתי שונה, מוגבלות פיזית, מראה חיצוני וחותנת המתייחסת לכלה כקללה. לחיות בתוך מסגרת נישואין בתחושת בדידות ומתוך חוסר ברירה, ללא אינטימיות וקרבה, מעמיקים את הקרע בין בני זוג. הבדידות מוסווית בכעסים, הטחות האשמה וכינויי גנאי. היחסים מתנהלים על קצות האצבעות, והדריכות גורמת להם להתנהג בצורה שלא מקרבת את הצד השני, אלא מרחיקה. חיבוטי הנפש של יוהה ומריה באים לידי ביטוי בדיאלוגים פנימיים. אומנם משולש רומנטי מניע את העלילה אבל הקונפליקטים הפנימיים במרכזה. הסיפור מאפשר נקודות מבט המתייחסות גם לדמויות המשנה, לרקע היסטורי, להיבטים חברתיים, לתיאורי הטבע המשתלבים עם המתרחש.

אהו מצליח לייצר מורכבות מסוימת בדמויות, במיוחד זו של מריה. היא אולי תמימה אבל בהתחשב במוצאה ובעובדה שהתרחשות העלילה במאה ה-18, מפתיע לזהות אלמנטים פמיניסטיים בדמותה. לוחמנית ודעתנית, שאינה מהססת להתעמת עם סביבתה. מצד אחד יוצאת כנגד מוסכמות וכללים חברתיים, ומצד שני מבולבלת וחצויה בנפשה. הקונפליקט הפנימי בין תחושת הביטחון והיציבות שמעניק הבעל לבין השאיפה לאהבה ותשוקה עם האהוב, משתנה שוב ושוב. לנידוי החברתי שפגע והשפיל אותה יש חלק בלתי נפרד מהקונפליקט הפנימי. גם קולן של דמויות המשנה כמו האם והמשרתות נשמע, ובמידה מסוימת הן מושכות בחוטי העלילה.

זהו סיפור אנושי, נוגה ונוגע, שתפס אותי מהעמוד הראשון עד האחרון. הכתיבה עניינית, נקייה ורבת משמעות. יש בו דקויות ורגישויות, ותיאור של המתחולל בנפש האדם שבקריאה אחת אפשר גם לפספס. אין בו את אווירת הכבדות האופיינית לספרות סקנדינבית. הספר יצא לאור לפני למעלה ממאה שנה ועדיין מצליח לשמור על רעננות. הנגיעה במצבים אישיים בסיסיים והיכולת לקרוא את הספר בצורה קולחת ומלאת עניין תורמים כנראה למבחן הזמן. הוא נחשב לקלאסיקה בספרות של פינלנד והיווה את המודל לספרים אחרים, כמו של מיקה ולטרי - "גבר זר בא למשק".
התרגום של רמי סערי משלב שפה עשירה לצד שפה מדוברת ואפילו מפתיעה בהתחשב גם בתקופת התרחשות העלילה. באחרית דבר אנו למדים פרט ביוגרפי על הסופר שיכול אולי להאיר את הקריאה בצורה שונה.

לפי הפרסומים, הישראלים מסתערים על הטיסות ל "טורקיה החדשה" - הלא היא דובאי. הסתערות שכזו כאילו לא ראו חול, מדבר וגורדי שחקים מימיהם. חלק מהעניין טמון כנראה בעובדה שכיום, בעידן הקורונה, כאשר העולם סגור אז אין כמו לטעום מהפרי האסור, וחלק אחר נובע מהסקרנות בלסמן וי על יעד חדש וזוהר.

הספר הזה עוסק ב"טורקיה הישנה", באיסטנבול. ארבעה אסירים פוליטיים בכלא תת קרקעי באיסטנבול, מתחילים לספר זה לזה סיפורים בין הפוגות של חקירות ועינויים. האסירים כלואים בתא קטן ודחוס, דואגים לשמור על חום גופם על ידי הצמדת כפות רגליהם היחפות אלה לאלה ולהעביר את זמנם בשינה או בדיבורים. בין האסירים יש כלל אחד ברור, והוא – כל אחד שומר את הסודות שלו לעצמו, זאת על מנת להגן האחד על השני, שמא ישברו ויחשפו את הסודות בזמן עינויים. ארבעת האסירים – הסטודנט דימרטי, הספר קמו, הדוד קיהילן והרופא - מספרים סיפורים במשך עשרה ימים. בעזרת הסיפורים הם מנסים להקהות את עוקצו של כאב הייסורים והפחד מפני המוות.

ספר זה הוא פסטינבול מספרי סיפורים. תיאוריה של איסטנבול שלמעלה ואיסטנבול שלמטה מכמה זוויות ראייה שכולן נמצאות באיסטנבול שלמטה. באיסטנבול שלמעלה מסתכלים על העתיד, באיסטנבול שלמטה נזכרים רק בעבר. קצב החיים המהיר של העולם שלמעלה עוצר מלכת בעולם שלמטה. וכשנמצאים למטה מתגעגעים לאיסטנבול שלמעלה וגם מתחילים להטיל בה ספק. אבל איסטנבול אחת היא - עיר החלומות והצללים על קירות, העיר שוקקת החיים מול זו השרויה בתרדמת, העיר המוארת מול זו החשוכה, העיר השמחה וזו השרויה במרה שחורה, העיר שאליה שמים הכפריים פעמיהם, וזאת שהעירוניים בונים בה גורדי שחקים אבל זוכרים לעיר הישנה חסד נעורים. מסגרת הספר היא אומנם הכלא, אולם הספר אינו מתמקד בעינויים ובחקירות. זה אינו "אקספרס של חצות". כל אלה הם רקע לסיפור האמיתי שמתרחש בין לבין כאשר האסירים מדברים על הכאבים, הפחדים התקוות והגעגועים.

במהלך הקריאה אנו למדים כי מקור ההשראה של סונמז לסיפורים הוא - ה"דקמרון". רק שאת הבידוד מפני מגפת הדבר בסיפורי ה"דקמרון", החליף הבידוד של משטר של דיכוי. הספר מחולק לעשרה פרקים כאשר כל פרק מציין יום בתא, ולכל יום יש נושא המתחיל עם אסיר מספר, אולם במהלך היום מתפתחים סיפורים נוספים עם חילופי זהויות המספרים. סיפורי האסירים כוללים סיפורי מעשיות, אגדות, זיכרונות, גרסאות לסיפורים מוכרים (מובי דיק) וסיפורי האירועים שהביאו למעצרם, אם כי בצורה עמומה על מנת לא לחשוף יותר מדי מידע. הסיפורים מפלרטטים בין בדיה לאמת, כשם שהכאב והפחד גורמים לאסירים לפלרטט בין מציאות לדמיון. השיח והצחוק סביב הסיפורים הוא גברי, אבל יש גם דמויות נשיות בסיפור. ובכל הקשור לעינויים וייסורים אז מתברר כי בכלא הטורקי יש שוויון זכויות מלא בין נשים לגברים. חלק מהסיפורים משעשעים, וההומור והצחוק עשוי להיחשב לעיתים כמותח גבולות.

סונמז, גולה פוליטי לשעבר שחווה את הכלא הטורקי, מאיר את תעצומות הרוח האנושית והאחווה בין אנשים התומכים זה בזה ומנסים לשמור על התקווה ורוח הנפש, בזמן שהגוף סופג כאב ועינויים. הספר נטול סממני תקופה, דבר שיכול לאפשר לאנשים מדורות שונים בטורקיה לזהות עצמם בסיפור (אפילו בימינו). הכתיבה יפה, שזורה מטפורות ודימויים ומעברים בין משלבי שפה (בתרגומו היפה של רמי סערי). סונמז יודע לספר סיפורים ולהפיח בהם רוח חיים, אם כי לא התחברתי לכולם. לעיתים הסיפורים היו ברורים ולעיתים מעורפלים כולל העמימות בסיום שמשאירה לקורא את הפרשנות. ולעיתים החיבור לנושא המרכזי היה ברור ולעיתים פחות. עצה קטנה לסיום - זהו ספר רווי סיפורים והמספר סיפורים בתוך סיפורים ולא כזה הנקרא "בנשימה עצורה", לכן רצוי ל'הרוג' סיפור ולנוח.

3.5 כוכבים

לסאראמאגו היה רעיון – להסתכל לאנושות בלבן של העיניים דרך תרחיש אפוקליפטי דמיוני של עיוורון כללי. הסיפור נפתח בבחור אשר מתעוור באופן פתאומי בעודו ממתין במכוניתו לרמזור ירוק. הוא מובל לביתו בסיועו של עובר אורח, אשר מחליט לנצל את עיוורונו וגונב את מכוניתו. אשתו של העיוור לוקחת אותו אל רופא העיניים אשר לא מוצא כל בעיה בעיניו. בינתיים אותו גנב, עובר האורח, גם מתעוור, וכך, כמו באפקט דומינו, מתברר שהעיוורון עובר מאדם לאדם. רופא העיניים הופך לעיוור, וכל מי שהיה בחדר ההמתנה של הרופא. לא מדובר בעיוורון רגיל של חושך, אלא עיוורון לבן. רק אדם אחד נותר רואה – אשת הרופא.

מגפת העיוורון מתפשטת כמו טור גיאומטרי (נשמע מוכר?), וכמו התפרצויות אחרות של מגפות לאורך ההיסטוריה ברחבי העולם, בסיפור כמו במציאות, נעשה שימוש בפרקטיקה עתיקת יומין של בידוד וריחוק חברתי כמענה להתפשטות המחלה. ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת, ומתקבלת ההחלטה לאסוף את כל העיוורים ולשים אותם בבידוד, כולל את כל אלה שבאו במגע עמם ונושאים את הנגיף. המקום הנבחר הוא בית משוגעים ישן, שם עוברים העיוורים תלאות עד אשר מצליחים להשתחרר מהמקום, רק בשביל לגלות שבחוץ כולם עיוורים, ושורר בית משוגעים מזן אחר של תוהו ובוהו.

בתקופה שבה הקורונה הוכיחה כי תרחישים דמיוניים יכולים להתקיים במציאות, ההתמודדות של האנשים כיום מקבלת זווית ראייה קצת אחרת ממה שנוטים לתאר. אנשים לומדים להסתגל ולהעריך פתאום את הדברים הקטנים שבשגרת החיים. אותה שגרה יומית מוקפת רעשים, המסיטים את תשומת לבנו מאנשים והמראות סביבנו, מלראות זה את זה או את האחר, והופכת אותנו לסוג של עיוורים. אבל עבור אנשים שמתעוורים, תחושת קץ העולם מאוד נוכחת. העולם שהם כה אהבו לראות, נעלם להם כשהראייה נעלמת. אותם דברים קטנים-גדולים של שגרת החיים נעלמים. תוסיפו לזה שלפתע הם הופכים לאנשים שקופים, לאנשים שנוטים לייחס להם מוגבלויות נוספות של אנשים שלא שומעים או לא מבינים, ותקבלו במקצת את התמונה של התמודדות אדם עיוור בחברה רואה. ולהיות עיוור זה לא רק עניין פיזי אלא גם מנטלי. וכמובן, הרבה תלוי באישיות של העיוור ובחברה שסובבת אותו. אך החברה צריכה להבין שאדם עיוור, או כל אדם מוגבל אחר, רוצה לחיות ככל האדם ומנסה להתמודד עם המוגבלות.

לא מדובר בסיפור שהאג'נדה שלו הוא התמודדות של עיוורים עם עיוורונם. אלא בסיפור, שכמו תרחישים דמיוניים אפוקליפטיים אחרים, האג'נדה שלהם דואגת לזעזע, לבקר ולעורר את השאלה – מה יהיה אם? ( מה יהיה אם כולם יתעוורו? מה יהיה אם מגיפה תשתלט על העולם? מה יהיה אם תוהו ובוהו ישרור על פני הארץ?). העיוורון של סאראמאגו הוא מופע אימים על עולם שמתמוטט. עולם של עיוורים, לפי סאראמאגו, אינו רק עולם של כאוס ובלגן. זהו עולם המפשיט את האנשים מהערכים המוסריים הבסיסים שלהם אל עבר אלימות, התבהמות, כוחניות וצחנה. ובעולם הזה, גם ה"מלכה" היחידה שרואה מייחלת לעצמה להיות עיוורת, ולא לחזות ולהרגיש את מראות הזוועה.
הרעיון המרכזי של הספר מעניין ויצירתי. הוא גרם לי לחשוב על אף הקריאה הלא פשוטה. אבל עם כל התיאורים, המטאפורות וסגנון הכתיבה המיוחד של דיאלוגים בחשיכה, הוא לא הצליח להעביר לי תחושות אמיתיות ועמוקות שעוברות על אנשים, מעבר לראייה של אנרכיה וזוהמה, והצגתו של העיוורון כסופה של האנושיות (?). מה שכן, לקרוא ספר כזה בתקופה שכזו, מכניס קצת לפרופורציה את תרחישי הקטסטרופה למיניהם.

מזמן לא קראתי סיום של ספר ששורותיו האחרונות הצליחו כל כך להפתיע אותי. סיום שנותן משמעות אכזרית למה זה להיות טוב-לב, ופרשנות יצירתית ל -" ...שייתמו/שיכרתו/שיסתלקו אויבנו ושונאינו, וכל מבקשי רעתנו".

מונטנה של שנות העשרים במאה הקודמת. פיל (40) וג'ורג' (38) שני אחים המנהלים את החווה המשפחתית הגדולה שבעמק. הוריהם המבוגרים החליטו לפרוש לגמלאות ולבלות את אחרית ימיהם בסוויטת חדרים בבית מלון יוקרתי בסולט לייק סיטי. פיל הוא האח הרזה וטוב המראה, מבריק וחד מחשבה, עילוי גדול בחווה ואיש מלאכה, משכיל ורב אומן בעל ידיים מיובלות מזהב, שנחשב לפוטנציאל מבוזבז. ותוסיפו לכל נפלאות התבונה גם הומופוב, מיזוגן וגזען. ג'ורג', לעומת זאת, מוצק בנראותו, איטי במחשבתו ומיושב בדעתו, שלא הצטיין בלימודיו אבל ניחן בזיכרון מעולה, טיפוס שקט שאינו מכביר במילים. בניגוד לאחיו הפוגעני וחם המזג, בעל פה מפיק הדורבנות, ג'ורג' הוא איש רחום, הגון וטוב לב. פיל אחראי לתפעול החווה, לעבודות היומיומיות, להובלת הבקר ולצוות פועלי החווה, וג'ורג' אחראי על העניינים העסקיים - כספיים. למרות עושרם וייחוסם, שני האחים מנהלים חיים צנועים ודי סגפנים.

שחרור משעבוד להרגלים מצריך מידה של גמישות. כמו אדם אשר מכיר את פני השטח של האזור בו הוא נוהג (או רוכב), הוא מסוגל לבחור בקיצורי דרך, או בדרכים עוקפות, והוא ויודע מתי להאט, מתי להאיץ, ובאיזה עיקול לבחור ומאיזה להיזהר. כאשר השטח משתנה או שאינו יודע היכן הוא נמצא, הוא נצמד למסלול שהותווה לו מראש. רק שאז הוא מאבד את היכולת להתאים את עצמו למציאות, ומנסה להתאים את המציאות לעצמו. וזה, פחות או יותר, מה שקורה לפיל. כחוואים פשוטים, פיל וג'ורג' משועבדים להרגלים – אכילה בשעות קבועות, מתיחת שעון כל יום ראשון, לא מדליקים אור בשעות היום, רחצה במועדים מסוימים, שינה משותפת, נסיעה באותה מכונית ישנה או רכיבה על אותו סוס זקן. אך בעוד שג'ורג' חושב על העתיד ומסתגל יותר לשינויים, פיל נותר תקוע בעבר. השגרה מאוד חשובה לפיל, הוא מתקשה לעכל שינויים, את הזמנים המשתנים ואת השינוי בנוף האנושי.

אל שגרת חייהם של האחים נכנסת כלה בהפתעה - רוז, אלמנה צעירה ובנה פיטר. פיל אשר ניחן בעין חדה ומתבוננת בדקויות, יודע להבחין בכל שינוי קל וחולשה חשאית ולנצל זאת לתחביבו האהוב – לקנטר אנשים ולהוציא אותם מהכלים. הוא לא מהסס להשפיל אחרים וגם לחתור תחת נישואיי אחיו. מבחינתו, אדם בעל ייחוס כמו ג'ורג' אינו יכול להתחתן מחוץ לגבולות המעמד שלו, ורעייתו החדשה של אחיו היא לא יותר מתחמנית רודפת בצע.

זהו סיפור על שגרת חיים פשוטים ודי מונוטוניים של חוואים. עלילתית אין התרחשות רבה, והקריאה לא הייתה לי חלקה, אולי זו האווירה הקצת כבדה או התיאורים שהיו לפעמים מתישים. אבל באיטיות זהירה הוא הצליח להתחבב עלי . סוואג' יודע לבחון את הדמויות שלו, את הדינמיקה ביניהן ומה מגדיר אותן, גם כשמישהו חסר הוא עדיין נוכח בהיעדרו. זהו סיפור מעוצב ומתוכנן לפרטי פרטים, סיפור של דקויות קטנות שמעניקות משמעות גדולה למילה, ורק בסיום מבינים עד כמה הספר הזה מדוקדק ובנוי בחכמה. אומנם חלק מהרמזים בסיפור היו די שקופים, אבל הפואנטה בסיום הייתה מבריקה במיוחד. באחרית דבר המרתקת של אני פרו אודות תומס סוואג', אפשר ללמוד, בין היתר, כיצד הוא כותב את עצמו בסיפורים שלו.

טרווני היא עיירה איטלקית מוקפת נופים אלפיניים מרהיבים - פסגות הרים מושלגות, אגמים צלולים, יערות מחטניים, קרחונים, אתרי סקי, בקתות עץ. אך תחת מעטה היופי של העיירה המנומנמת לכאורה, מסתתרת היסטוריה אפלה שקמה לתחייה עם התרחשותם של דברים מוזרים. גופות נרצחות מושחתות, ילדים מפוחדים, רוחות רפאים, ניסויים אפלים. תושבי העיירה הם קהילה הסגורה בתוך עצמה, תיירים הם בבחינת רע הכרחי של מקור פרנסה לאתרי הסקי והנופש. ואל ה"טווין פיקס" האיטלקייה מגיעה סגנית ניצב תרזה בטליה המנהלת את חקירת מקרי הרצח הצצים להם בעיירה. היא נתקלת בחומה בצורה מצד תושבי העיירה אשר מגוננים על עצמם מפני זרים.

תרזה היא חוקרת ותיקה ומוערכת, קשוחה ועקשנית, לא חוסכת בביקורת והערות עוקצניות ודואגת לשלוט בצוות החוקרים העובדים תחתיה. היא מובילה את החקירה, ועל אף הסרקסטיות ותדמיתה הקשוחה היא זוכה לנאמנות ואכפתיות מצד הצוות שלה, שלמד לכבד אותה ולהתייחס אליה כאל בן אדם נטול מגדר, ולזהות כי מעבר לתדמית ה-רותי ברודו של עולם הקרימינולוגיה מסתתר צד אנושי ורגישות עמוקה. ה"סו-שף" שלה הוא מאסימו מריני, מפקח צעיר שסופח לצוות שלה, וכבר ביומו הראשון עושה את הפדיחה הראשונה, מבחינתו, כאשר הוא פונה לגבר בזירת הרצח ומציג עצמו, במחשבה כי הוא מפקד החקירה. אחרי הכל "אף אחד לא אמר לי שאני צריך לחפש אישה, המפקדת". בנוסף למאבקים שמנהלת תרזה מול הסביבה היא מנהלת מאבקים גם מול עצמה, מול הבדידות, בגידת הגוף והמחלה המתפתחת בה.

סודות ושקרים הם רכיב טוב לכל מותחן, תוסיפו לזה רכיב של אלימות אכזרית ואת אלמנט הבנת הנפש האנושית והנה לכם מתכון (פחות או יותר) של מותחן פסיכולוגי. אבל האם זה מספיק? אז זהו, שלא. הכתיבה טובה אולם כספר מתח הוא לא משאיר את הקורא בסוג של דריכות או כזה שלא גורם לו לישון בלילה. המתח לא נבנה בצורה אינטנסיבית, והתפנית לכאורה אינה תפנית מרעישה שלא זוהתה לפני שהיא קרתה. התעלומה של הספר לא טמונה בהכרח בשאלת זהותו של הרוצח הסדרתי אלא מההבנה של התמונה הגדולה. והתמונה המתבהרת היא אכן מפחידה ואפלה אבל לא כזו שמעלה את מפלס המתח או החרדה. דמותו של הרוצח הסדרתי מצטיירת כרומנטית, כמו רובין הוד. כזו הגורמת לחוקרים (ולקורא) להתפעל ממנו ואף לחמול עליו כאשר מתבהרת התמונה הגדולה של מניעיו, ושל מה שהשתרש בתוכו ועיצב אותו למה שהוא.

מדי פעם כאשר אני קוראת מותחנים מתחדדת לי ההכרה שמותחנים הם פחות הסוגה המועדפת עלי. צריך שיהיה מותחן שהרקע שלו נותן איזשהו ערך מוסף או מותחן יוצא דופן במיוחד. מותחנים, כדוגמת ספר זה, הם סבירים וככל הנראה יהיו מוצלחים יותר כסרט טלוויזיה. ספר חביב בשביל להעביר כמה שעות בכיף, לא פחות ולא יותר, ואולי חובבי מותחנים מושבעים יהנו ממנו יותר.

יש כריכות שאינן בולטות לעין או מעוררות עניין כשמביטים בהן לראשונה. תסתכלו למשל על הכריכה של הספר שלפנינו. היא אינה מושכת במיוחד, ומלבד תיאור לקוני של מגדל שקוע במקווה מים, היא לא העניקה לי שום מושג לגבי הספר שאני עומדת לקרוא. אבל לאחר שקראתי את הספר, תמונת הכריכה קיבלה את משמעותה והבנתי עד כמה היא משקפת נאמנה את רוח הספר.

טרינה היא בחורה צעירה החיה עם משפחתה בכפר קטן, קורון, שבמחוז דרום טירול באיטליה. מחוז איטלקי עם ניחוח אוסטרי, שכן מדובר בחבל ארץ אוסטרי אשר סופח לאיטליה לאחר מלחמת העולם הראשונה. טרינה חולמת להיות מורה, אולם הימים הם ימי שלטונו של מוסוליני – שנות העשרים של המאה הקודמת - ועל התושבים חל איסור השימוש בשפה הגרמנית. הממשל הפשיסטי עושה מאמצים רבים בכדי להפוך את התושבים לאיטלקים – שינוי שמות של דרכים ומקומות, איסור על לבוש אוסטרי, דרישה לשינוי שמותיהם של המקומיים לשמות איטלקיים ואף מחליט להגביר את ההתיישבות של האיטלקים באזור. תושבי המקום הם חקלאים העובדים בשדות וברפתות, והתוכנית של הממשל לבניית סכר על אדמתם גורמת להתקוממות של התושבים החוששים לאובדן ביתם ומקור פרנסתם. טרינה, כמו תושבים רבים, מתקוממת כנגד האיטיליזציה של הכפר ומחליטה ללמד הוראה גרמנית במחתרת. היא מתאהבת באריך, צעיר אוסטרי שאביה פרש עליו את חסותו, והשניים נישאים. בשנת 1939 ניתנת לתושבי הכפר האפשרות לעזוב את איטליה ולעבור לגרמניה, במסגרת תוכנית "האופציה הגדולה". הכפר מתפצל, ושסעים נוצרים בקרב תושביו. אלה שבוחרים להישאר, כמו טרינה ומשפחתה, נחשבים כבוגדים וסובלים מגילויי אלימות. אולם גם בתוך משפחתה של טרינה מתגלעים חילוקי דעות באשר להישארות בכפר ולנאמנות להיטלר מול הנאמנות למקום. בתה של טרינה נעלמת, מלחמת העולם השנייה פורצת וטרינה ואריך מחליטים לברוח...

גיבורת הספר היא טרינה, המספרת את זיכרונותיה לבתה הנעדרת. אבל זהו לא רק סיפור אישי אלא גם סיפורה של קהילה וסיפורו של מקום. טרינה מאוד מחוברת להוריה, למשפחתה, למקום הולדתה ולשפתה. אישה שידעה ייאוש, אלימות ואובדן, ועל אף כל המאבקים והמלחמות שעברה היא מאוד נחושה אך גם מודעת למצב חסר התקווה. בלצאנו מתאר את המתיחות הרבה הנוצרת עקב מציאות גיאופוליטית היסטורית ואינטרסים כלכליים. מתיחות אשר באה לידי ביטוי בין הממשל האיטלקי לבין תושבי המקום האוסטרים; בין תושבי המקום לבין ה"מהגרים" האיטלקים ובין תושבי הקהילה האוסטרית לבין עצמם. מתיחות המחלחלת גם לרמת המשפחה והפרט. סיפור של הרס בשם הקידמה ומחיקת עבר היסטורי של מקום וקהילה.

אהבתי את הסיפור היפה והעדין הזה. סיפור אינטימי עם אמירה אוניברסלית על שייכות, מקום, גבולות וכוחניות שלטונית, המאפשר לקורא להזדהות עמו. באחרית דבר (שקיבלה את השם - בשוליים) מתאר הסופר את ההשראה לכתיבתו וגם מסביר מדוע אין המדובר ברומן היסטורי.

אחת התמונות הקשות הזכורות לי בהקשר של צפון קוריאה היא של הסטודנט האמריקאי, אוטו וורמבייר, המורד מהמטוס כשהוא מחוסר הכרה. שבוע לאחר שובו לארה"ב דווח כי הוא מת, והרופאים עדיין מתקשים לקבוע מה קרה לו בכלא בצפון קוריאה. מסטודנט בריא וספורטיבי, שהגיע לצפון קוריאה במסגרת טיול מאורגן, ביצע בה "פשע חמור" (במונחים צפון קוריאנים) של גניבת כרזת תעמולה, הורשע ונידון למאסר של 15 שנות עבודת פרך אך שוחרר לאחר כשנה וחצי, הוחזר לארה"ב במצב של תרדמת ומוות מוחי. ספר זה פותח צוהר למה שמתרחש בצפון קוריאה. המדינה המסוגרת והמבודדת בעולם, ש "פתיחת שעריה לתיירים" היא בבחינת אחיזת עיניים של "טיול בלוף". הקוריאנים ידאגו להציג למבקרים את מה שהם רוצים שיראו ולא מעבר לזה, וזאת כשהכל מפוקח ומתוזמן ובכל פינה יש עיניים בולשות, שיחות מנוטרות ומשטרת מחשבות.

שלוש דמויות מניעות את עלילת הסיפור שלפנינו. וסיפוריהם משתלבים זה בזו. ג'ינה, בחורה אמריקאית צעירה מגוייסת לסי.אי.איי בתקווה כי גיוסה יסייע לה למצוא את אחותה התאומה שנחטפה מחופי דרום קוריאה לפני 12 שנה. צ'ו באנג-הו, בכיר במשרד החוץ הצפון קוריאני המגלה את האמת על מורשתו המשפחתית, מבין כי חייו וחיי הקרובים לו בסכנה וכי עליו לפעול במהרה שכן הדרג שלו לא יגן עליו. גברת מון, חוואית צפון קוריאנית קשישה המתחילה לסחור בשוק לאור הרעב השורר במדינה.

הסיפור מתאר את הווי החיים בצפון קוריאה תחת שלטונו של המנהיג קים ג'ונג איל. הימים הם ימי רעב המוני וכשאנשים רעבים, סיסמאות המנהיג הופכות לפתפותי ביצים והאמון במערכת מתערער. קיומם של מחנות ריכוז, עינויים, הוצאות להורג וניסויים בבני אדם הם חלק מהאירועים המתרחשים במדינה. כאשר לא כל האסירים במחנות נחשבים למתנגדי המשטר באופן ישיר אלא נעצרים בגלל הדעות המיוחסות לבני משפחתם, זאת בעקבות הוראת השליט לאסור קרובים - עד שלושה דורות - של מתנגדי המשטר. חלק מהעצורים הם נוצרים, שכן הנצרות מהווה איום על השלטון.

סיפור מרתק, מעורר מחשבה ומרחיב דעת על מדינה שידיעותיי עליה היו מעטות. אהבתי את דמויותיהם של גברת מון וקולונל צ'ו, המאירות גם לקורא את המאבק ההישרדותי היומיומי במעגל החיים האכזרי של שחיתות, מחסור, פחד ודיכוי. במקביל, הסיפור משלב מותחן פעולה קצבי, על אף שחלק מהסצינות היו קצת מופרכות, הדבר לא פגע מההנאה הכללית של הסיפור. אחרית דבר של הסופר, המתארת את התחקיר עליו התבסס לתיאור האירועים בספר, מרתקת ומאירת עיניים.

ואחרי קריאה כזו לא נותר אלא להרהר – ברוך שלא עשני צפון קוריאני....

קייקו היא בחורה יפנית בת 36, רווקה, עובדת בחנות נוחות כבר 18 שנה. מנהלים באו והלכו, עובדים התחלפו ועבור חלקם זו עבודה סטודנטיאלית, אבל היא נשארה העובדת הזמנית הכי קבועה. מגיל קטן נחשבה לעוף מוזר, ככזו שתגובותיה כלפי הסביבה גורמות עצב להוריה שלא מבינים את פשר התנהגותה החריגה, ולכן היא מחליטה לחדול ולפעול כפי ראות עיניה ומסגלת לעצמה לחקות סביבתה או למלא אחר הוראות. עבודתה בחנות הנוחות היא בבחינת לידה מחודשת עבורה, שם היא יכולה להרגיש כאדם נורמלי. היא זוכה להערכה על עבודתה מהמנהלים והקולגות, אך מוצאת את עצמה ממציאה תירוצים לשאלות של משפחתה והסובבים אותה מדוע היא עדיין עובדת כל כך הרבה שנים בעבודה זמנית? מדוע אין לה חבר? האם היא לא רוצה ילדים? ואל החנות מגיע עובד חדש, שיראבה, גבר כבן 35 שכל קשר בינו לבין המושג עבודה מקרי בהחלט. טיפוס מתנשא, שרלטן הנישא על גלי הקורבן. הוא רואה עצמו קורבן של החברה, ממנה סבל כל החיים כי היא לא מקבלת את השונות שלו, וככל שמתעמקים מבינים שלשונות שלו יש שם – בטלנות.

זהו סיפור אנושי על אישה שבמובן מסוים יוצרת לעצמה את המציאות החברתית שלה. לא תמיד ברור איך להתייחס לדמותה של קייקו, האם היא סובלת מלקות כלשהי? תימהונית? כנועה או אמיצה? מצד אחד, הנה בחורה שלא מתנצלת אבל כן מתרצת את השונות החברתית לכאורה שלה בפני מכריה. היא מודעת לעצמה ויודעת מה היא רוצה לעשות, כי מבחינתה זה מה שטוב לה ומה שעושה אותה מאושרת. ועל אף הלחצים החברתיים המופעלים עליה (שאינם זרים גם לתרבות שלנו) – למצוא עבודה קבועה, להתחתן, ללדת ילדים – היא מצליחה, בדרכה, לייצר לעצמה את החיים הטובים ביותר עבורה. עם זאת, באיזשהו מקום הלחצים מחלחלים והיא מבינה כי על מנת להשתלב ולעמוד בציפיות של המשפחה והחברה, אולי רצוי לבצע "תיקונים" בחייה. אבל על נוחות משלמים, וליישר קו עם החברה אולי גורם לאדם להיות מקובל אך לא בהכרח מאושר.

מורטה לא שופטת או מרחמת על הגיבורה שלה (לאחר הקריאה נוכחתי לגלות כי גם הסופרת עבדה בחנות נוחות כ- 18 שנה). היא מצליחה לגרום לקורא להתפעל מקייקו, מהחדות המשעשעת לפעמים שבה היא רואה את הדברים, מהמוזרות משובבת הנפש שלה ואפילו מהאירוניה המרירה שבדינמיקה בין המינים. סיפור שגורם להרהר על מה שמייצר לאדם תחושה של משמעות? מהי נורמליות? וכמה קל לעיתים להיות שיפוטיים כלפי אנשים אחרים.

בילדותי אהבתי להרכיב פאזלים. פיתחתי לי שיטה של להתחיל תמיד מהמסגרת, היא פשוטה יותר להרכבה, הגבולות שלה ברורים ונותנת את התמונה הראשונית של מה שאני רוצה לעשות. לאחר מכן הייתי ממלאת את תוכנה בחלקי הפאזל האחרים. וכמה זה היה מתסכל לגלות לפעמים שחלק מהחלקים חסרים. אצל פטרסון השלמת הפרטים החסרים היא כנראה חלק מהעניין. הוא מכיר את סוד הצמצום והרמז, מעביר לנו מסרים במינימום מילים, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, וסומך כנראה על הקוראים שהם מספיק אינטליגנטים כדי שישלימו בעצמם את הפרטים החסרים ובכך מאפשר לסאבטקסט לחלחל ולגרום לסיפור להתרחש באופן די פעיל בדמיון שלנו בעת הקריאה. זה יכול להיות מהנה אבל לעיתים גם מתסכל.

וזה בדיוק מה שקורה בסיפור שלפנינו, שמספר הרבה יותר מהמילים הכתובות בו, אם כי לא אחיד ברמת העניין. העלילה מתרחשת על פני שני צירי זמן – הווה ועבר. הזמן הוא שלהי המאה הקודמת וטרונד סנדר, אלמן בן 67, מחליט לקבוע, יחד עם כלבתו לירה, את מקום מושבו האחרון בבקתה מבודדת במזרח נורווגיה. הטרגדיות שפקדו את חייו – מות אשתו ואחותו – זרזו את החלטתו להתרחק מחברת בני אדם אל מקום כפרי, שקט ומבודד, מקום שאליו כמהה כל השנים. טרונד הוא טיפוס שתקן, מאוד מעשי ואינו מאמין כי הגורל שולט בחיי האדם. מבחינתו, האדם אחראי על יצירת ערך לחייו וכל דבר אחר הוא בבחינת הסרת אחריות והתבכיינות. הוא חי חיים שלווים וצנועים, אין לו אפילו טלפון וילדיו אינם יודעים היכן הוא גר. הוא יגלה כי בבקתה לידו שוכן אדם מעברו. במהלך שהותו צפים ועולים זיכרונות מהעבר, עת היה בן 15 ובילה עם אביו חופשת קיץ בבקתה בלב יער, בעוד אמו ואחותו נותרו באוסלו. המידע המגיע לקורא הוא בגוף ראשון מפיו של טרונד כאשר חלקו סצנות שטרונד לא היה עד להן, וחלקו זיכרונות וסיפורים של אנשים מחופשת קיץ אחת לפני כ- 50 שנה. כך נבנה הפאזל של העלילה, פיסה אחר פיסה, אבל הערפל לא תמיד מתפוגג, וגם אם כן זה קורה בראשו של הקורא כמו גם בראשו של הגיבור, ולעיתים אפילו בהצתה מאוחרת.

זהו סיפור שהאווירה בו היא די מלנכולית ומקצבו איטי (סקנדינבי, כבר אמרנו?) עם דמויות שאינן דברניות במיוחד או חושפות את רגשותיהן, גם לא בפני יקיריהם, ואנו למדים עליהן יותר דרך פעולותיהן ומעשיהן, קטנים או טריוויאליים ככל שיהיו, כמו חיבוק. ולצד המלנכוליות והבדידות יש רגעי אושר הבאים לידי ביטוי בדינמיקה בין האב והבן, אותה אחוות גברים משוחררת של ריקוד בעירום בגשם ובקור, קללות חופשיות, עבודות וחוויות משותפות – כריתת עצים, דיג, קציר שדות, רכיבה על סוסים ואתגרים פיזיים אחרים. זהו סיפור התבגרות של ילד בן 15 המגלה לראשונה באותה חופשת קיץ את אביו כאדם בוגר שאינו חף מפגמים. סיפור של תמימות נעורים אל מול ניסיון חיים, מחוות קטנות של אהבה שנצרבו עמוק בזיכרון, התמודדות עם נטישה וים של געגוע. "מה שאני עושה, ועל כך מעולם לא סיפרתי לאיש, בכל פעם שאני צריך לעשות משהו שחורג ממשימות היומיום, אני עוצם את העיניים ומדמיין לעצמי כיצד אבי היה עושה זאת או כיצד ראיתי אותו עושה זאת, ואחר כך אני מחקה את התנועות שלו עד שאני נכנס לקצב הנכון והמשימה נפרשת לפני ומתבהרת."

יצא שקראתי את הספר בשבוע האזכרה של אבי, והחיבור אל אותו געגוע אינסופי נגע בי בכל מיני מובנים. סקרנית עכשיו לגבי הסרט, מקווה שהוא לא פחות טוב מהספר.

יאללה, הולכים להרכיב פאזלים....