ביקורת ספרותית על פרחים מעל הגיהינום מאת אילריה טוטי
ספר בסדר

---

טרווני היא עיירה איטלקית מוקפת נופים אלפיניים מרהיבים - פסגות הרים מושלגות, אגמים צלולים, יערות מחטניים, קרחונים, אתרי סקי, בקתות עץ. אך תחת מעטה היופי של העיירה המנומנמת לכאורה, מסתתרת היסטוריה אפלה שקמה לתחייה עם התרחשותם של דברים מוזרים. גופות נרצחות מושחתות, ילדים מפוחדים, רוחות רפאים, ניסויים אפלים. תושבי העיירה הם קהילה הסגורה בתוך עצמה, תיירים הם בבחינת רע הכרחי של מקור פרנסה לאתרי הסקי והנופש. ואל ה"טווין פיקס" האיטלקייה מגיעה סגנית ניצב תרזה בטליה המנהלת את חקירת מקרי הרצח הצצים להם בעיירה. היא נתקלת בחומה בצורה מצד תושבי העיירה אשר מגוננים על עצמם מפני זרים.

תרזה היא חוקרת ותיקה ומוערכת, קשוחה ועקשנית, לא חוסכת בביקורת והערות עוקצניות ודואגת לשלוט בצוות החוקרים העובדים תחתיה. היא מובילה את החקירה, ועל אף הסרקסטיות ותדמיתה הקשוחה היא זוכה לנאמנות ואכפתיות מצד הצוות שלה, שלמד לכבד אותה ולהתייחס אליה כאל בן אדם נטול מגדר, ולזהות כי מעבר לתדמית ה-רותי ברודו של עולם הקרימינולוגיה מסתתר צד אנושי ורגישות עמוקה. ה"סו-שף" שלה הוא מאסימו מריני, מפקח צעיר שסופח לצוות שלה, וכבר ביומו הראשון עושה את הפדיחה הראשונה, מבחינתו, כאשר הוא פונה לגבר בזירת הרצח ומציג עצמו, במחשבה כי הוא מפקד החקירה. אחרי הכל "אף אחד לא אמר לי שאני צריך לחפש אישה, המפקדת". בנוסף למאבקים שמנהלת תרזה מול הסביבה היא מנהלת מאבקים גם מול עצמה, מול הבדידות, בגידת הגוף והמחלה המתפתחת בה.

סודות ושקרים הם רכיב טוב לכל מותחן, תוסיפו לזה רכיב של אלימות אכזרית ואת אלמנט הבנת הנפש האנושית והנה לכם מתכון (פחות או יותר) של מותחן פסיכולוגי. אבל האם זה מספיק? אז זהו, שלא. הכתיבה טובה אולם כספר מתח הוא לא משאיר את הקורא בסוג של דריכות או כזה שלא גורם לו לישון בלילה. המתח לא נבנה בצורה אינטנסיבית, והתפנית לכאורה אינה תפנית מרעישה שלא זוהתה לפני שהיא קרתה. התעלומה של הספר לא טמונה בהכרח בשאלת זהותו של הרוצח הסדרתי אלא מההבנה של התמונה הגדולה. והתמונה המתבהרת היא אכן מפחידה ואפלה אבל לא כזו שמעלה את מפלס המתח או החרדה. דמותו של הרוצח הסדרתי מצטיירת כרומנטית, כמו רובין הוד. כזו הגורמת לחוקרים (ולקורא) להתפעל ממנו ואף לחמול עליו כאשר מתבהרת התמונה הגדולה של מניעיו, ושל מה שהשתרש בתוכו ועיצב אותו למה שהוא.

מדי פעם כאשר אני קוראת מותחנים מתחדדת לי ההכרה שמותחנים הם פחות הסוגה המועדפת עלי. צריך שיהיה מותחן שהרקע שלו נותן איזשהו ערך מוסף או מותחן יוצא דופן במיוחד. מותחנים, כדוגמת ספר זה, הם סבירים וככל הנראה יהיו מוצלחים יותר כסרט טלוויזיה. ספר חביב בשביל להעביר כמה שעות בכיף, לא פחות ולא יותר, ואולי חובבי מותחנים מושבעים יהנו ממנו יותר.

» ביקורות נוספות של Tamas
» ביקורות נוספות על פרחים מעל הגיהינום