ביקורת ספרותית על תמונתו של דוריאן גריי (2006) מאת אוסקר ויילד
ספר טוב

---

מי הם האנשים הכי יפים שאני יכול לעלות על דעתי בזה הרגע? מרלין מונרו ואלן דלון (צעיר ולא כל כך).
הגיבור הוא אדם צעיר ויפה בשם דוריאן, אדם אמיד ומוקף בידידים, נראה שיש לו הכל, אבל שום דבר אף פעם לא מספיק מהסיבה הפשוטה שהמוות לא מפסיק לדפוק בדלת.
דוריאן הוא ילדון שלא רוצה להזדקן אף פעם והוא מבקש לא להזדקן ולהישאר יפה תואר, ומכאן הוא מתחיל ללכת לעזאזל. ואני לפעמים מבין אותו, אפילו תומך בכמה מעללים בין קריאת הדפים.

לאורך הספר, הדיוקן שלו משקף מסע ארוך של גחמות והדוניזם, ולמקרה שכל הפילוסופיות טועות, אז ההדוניזם היא הפילוסופיה היחידה שהגיונית. ומהמעט שידוע לי אודותיה, היא מזכירה צלילה עמוקה בתוך ים התענוגות.
האנשים התמימים אומרים שהיופי האמיתי מצוי בתוך הגוף, בנשמה, אני לא כל כך בטוח: כמה מתוך מורי המוסר האלו לא נעצו את מבטם באנשים היפים, ממש כמו שהולך רגל שצריך לחצות לצד השני עדיין יחכה לכך שהאור האדום שברמזור יתחלף לירוק? רבים ישכחו את הטפותיהם ויסגדו לחצאי האלים הללו.

ולסיכום: ספר מומלץ! מעולם לא קראתי משהו דומה לזה. הספר גם יכול לשמש בתור קפסולת עצות וסיסמאות לשבח האגואיזם, האינדיבידואליזם ועוד כל מיני.
יש כמה עצות ממש עלובות כמו העצה שלא לשאת אישה עם שיער בצבע קש, נו טוב.

» ביקורות נוספות של אָמוֹן
» ביקורות נוספות על תמונתו של דוריאן גריי (2006)