בבוקר 3 בינואר 1889 ראה ניטשה רכב מכה את סוס הכרכרה שלו בכיכר העיר טורינו שבאיטליה. ממרר בבכי, כרך הפילוסוף את זרועותיו סביב צווארו של הסוס, והתמוטט. הגאון החולה אושפז בבית מחסה לחולי נפש בינה, והוא בן 45. מאז, להוציא כמה מכתבים הזויים, לא כתב. ואולי כן כתב? אחותי ואני יצא לאור באנגלית חמישים שנה לאחר מותו של ניטשה וחמש-עשרה שנים אחרי מות אחותו, זו האחות שהשתלטה על עזבונו ועשתה כן כבתוך שלה. האומנם הספר המרגש הזה הוא ניטשה במיטבו ובטירופו? או שמא הוא רק מתחזה להיות חיבור של ניטשה? כן או כך, הדפים הללו אינם מרפים מן הקורא. גם גלגוליו המוזרים של כתב-היד המקורי - היה או לא היה ? אינם מרפים והופכים לתעלומה מרתקת. והנה הוא ניטשה בקולו המובהק, אחד מקולותיו הרבים: " אבל די לתפלות! הריני להודיע כי מעולם לא הייתי ניטשיאני... ממש כשם שישו לא היה נוצרי מעודו, ונשאר יהודי נאמן, ירא אלוהים עד לסוף, אף אני מעודי לא הייתי ניטשיאני, ונשארתי איש נצרת עד טיפת דמי האחרונה! "

שם הספר
דמדומי שחר - כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים
הרצון לעצמה (לעוצמה) - כרכים א'-ב'
כה אמר זרתוסטרא
שקיעת האלילים - פרשת ואגנר, שקיעת האלילים, הנה האיש, אנטיכריסט, אגרות