אילו חנוך לוין היה חי בפאריז בתחילת-אמצע המאה ה-19 הוא בטח היה כותב משהו בסגנון "אבא גוריו". טוב, לא באמת - שנינות מרושעת כזו היא משהו חד פעמי. אבל בהחלט היה משהו בספר הזה שהזכיר לי את לוין. קודם כל, למרות שמדובר ברומן, התחושה הכללית היא של מחזה. ממש אפשר לנחש איפה היו יכולות להתחיל ולהסתיים סצנות ומערכות, איפה השחקנים עולים לטונים גבוהים ואיפה יש מקום לקהל לצחוק. מעבר לזה, המסר הכללי קצת דומה: כולנו עלובים, אינטרסנטים, אופורטוניסטים, אגואיסטים ובסה"כ חסרי יכולת לאהוב או לכבד מישהו אחר.
מעבר לדמיון הזה, אני חושב שזה מרשים שספר בן כמעט 200 שנה מצליח לשרוד, לעניין, להצחיק ואפילו לרגש גם היום. כמובן שלא הכל רלוונטי ומעניין, הסגנון קצת מיושן ולא הכל נשמע סביר היום - ההתאהבויות מהירות וחזקות מדי, הדרמות מוגזמות-משהו ובכלל בהרבה מקרים הדמויות הן מאוד דיכוטומיות: טובות או רעות נטו. בכל זאת, הקריאה הייתה לי מעניינת, גם אם לא תמיד קלה, וכן מדובר בקלאסיקה ברמה ספרותית גבוהה ויש סיבה שהיא לא נעלמה בתהום ההיסטוריה. יש כאן כמה דמויות באמת מרתקות ומרגשות, בעיקר הדמויות הראשיות. אצלן יש גם עומק ומורכבות שמוסיפות עניין, כי הן נמצאות בלבטים מוסריים ובמאבקים פנימיים וחברתיים. בנוסף, הספר הזה הוא בבסיסו ביקורת חברתית שאני מוצא אותה עדיין רלוונטית. הצביעות, ה"לכלוך" שמתחת לבגדים היפים והציניות שמתוארים על רקע הפוליטיקה הזעירה של החברה הגבוהה בפאריז לא שונות בהרבה מדברים שאנחנו פוגשים היום. כמובן, הספר גם משקף את הדעות והתפיסות של אותה תקופה, כך שתמצאו כאן שובניזם וגזענות בשפע. מה לעשות - פאריז של המאה ה-19 נשלטה ע"י גברים לבנים...
לסיכום, ספר טוב למיטיבי לכת, גם אם הקריאה לא תמיד זורמת.
