• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אבא גוריו (1992)

אבא גוריו (1992)

מאת אונורה דה באלזאק

הביקורת של מורי

תמונה של מורי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
אבא גוריו (1992)

אבא גוריו (1992)

מאת אונורה דה באלזאק

הביקורת של מורי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של מורי
הוצאה לאור:ספר איל
שנת הוצאה:1992
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אושר
לפני 5 שנים

“בכריחה של הספר נמצא יצרן האטריות- אבא גוריו, יחד עם שתי בנותיו-דלפי היפה והמחוזרת ואנסטסיה, נערה שהו”

3/8
ביקורות על אבא גוריו (1992)
הבאה
Barnash
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 6 שנים

“ספר משעמם ומייגע ביותר גם עבור מי שאוהב קלאסיקות (זו דעתי כמובן וקראתי מספר קלאסיקות). ממליץ לוותר”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•3 דקות קריאה

כן, אני מהדור שהוכרח ללמוד את הספר הזה בתיכון. לא, לא זכרתי דבר מהספר, רק שאהבתי אותו. אפילו לא זכרתי שאחת הדמויות המפורסמות, רסטיניאק, באה מהספר הזה.
עכשיו באה לה מין מחשבה שכזו: מה בדיוק עבר בראשם של האחראים במשרד החינוך כשהחליטו שזה ספר חובה? האם עשו זאת כלאחר יד בבואם לבחור ספר מפורסם מהספרות העולמית, והיו רק ספרים עבים ומלאי להג רוסי או דקים וניחוחיים מהספרות הצרפתית? אם כך בחרו, עשו עבודתם קלה ולא נאמנה. הספר הזה אמנם מייצג, אבל לא ממש טוב. טוב היו עושים אילו בחרו ספר מספריו המשובחים להפליא של אמיל זולא.
מה למדו דורות של תלמידים מהספר, שאהבה נקנית בכסף, שתמיד יהיה פער דורי ולבסוף הורים יסבלו מילדיהם, שמיושר עוד לא הרוויח איש שקל ובטח לא קנה בזה ליטרת בשר? אכן, ספר "חינוכי" לתפארה. לא שחינוכי הוא עניין חינוכי, אבל אבא גוריו הוא ממש הדוגמה הלא נכונה לספרות זרה מהוללת.
גברת ווקה מתפרנסת מביתה. ביתה הוא אכסניה בה גרים בקביעות אנשים קבועים שידם אינה משגת משהו טוב יותר, אבל משגת מספיק טוב לחדר, ארוחות קבועות ושירותים קטנים אחרים. ברגע הגיענו לביתה נמצאים שם 18 אורחים קבועים, בהם אבא גוריו, הסטודנט למשפטים רסטיניאק, ווטרן המסתורי ועוד כמה אנשים "צבעוניים". אל אבא גוריו מגיעות לבקר מדי פעם שתי נשים יפות ומהודרות וזה מיד מעורר שאלות בפריז של המאה התשע-עשרה, כשנהוג אז להחזיק מאהבות מהודרות, אם אך יש את הממון הנדרש לכך, ונדרש הרבה ממנו. עושה רושם שלאבא גוריו כלל לא חסר הממון. כולם הרי יודעים שבעברו היה סוחר עשיר והיום הוא מוכן להסתפק בחדר עלוב ואפילו את ההבדל בטעם ארוחותיו אין הוא מכיר. אז מיהן הנשים המסתוריות?
עד מהרה מתברר שאותן נשים מהודרות הן בנותיו. אם כך, מדוע הוא מרופט ועלוב והן מהודרות?
מנגד מצוי הסטודנט הדלפון רסטיניאק, שמוצאו ממשפחה דרומית והוא הגיע לפריז ללמוד משפטים. בחור יפה ונמרץ הוא. סבור הוא שלימודי המשפטים יעניקו לו רוב טוב, אבל הדרך לשם ארוכה ומייגעת והוא אך רוצה לטעום מטעם האהבה והעושר של פריז. מפה לשם הוא מסתייע בקרובת משפחה פריזאית, אחת הנשים ההדורות והעשירות של פריז. היא פותחת לו דלתות, מארגנת לו הזמנות ומכאן הדרך ללבן של בנותיו של אבא גוריו קצרה, במיוחד לצעירה שבהן.
אבל לאחד הדיירים המסתוריים בבית הגב' ווקה של תוכניות אחרות לאז'ן רסטיניאק. ווטרן הוא אחד שידו בכל ויד כל בו. הוא רוצה שרסטיניאק יתחתן עם אחת מדיירות המעון, שהשמועה אומרת שתתעשר מאוד בקרוב.
הסיפור הולך ומסתבך, הסבירות למאורעות מתאדה, אהבות קמות ונופלות. עושה רושם שרסטיניאק נקלט בעינו של אבא גוריו, השם עליו את כל יהבו ומועיד אותו לבתו הצעירה דלפין. ווטרן המסתורי חושב אמנם אחרת, אבל בחיים, כמו בחיים, אין קיצורי דרך.
מהסיפור הזה, מסתבר, כולם יוצאים בשן ועין. העושר, של האחרים, הוא אך בעיני המתבונן, הזוהר זוהר למרחוק, מקרוב הוא רק חוטי זהב השזורים בשמלות נפוחות. אפילו ללוויה הגיע רק רסטיניאק, הישר היחיד בסיפור, שגם נשאר כך.
אבא גוריו הוא רק אחד מסדרת ספרי הקומדיה האנושית של בלזאק. לפחות בעברית אין עוד רבים שתורגמו, בניגוד לרבים שתורגמו מסדרת רוגון-מאקאר של זולא, ובצדק מוחלט.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של יוהנס1
יוהנס1
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
ב
בר-לב
תמונה של גוטי
גוטי
תמונה של רץ
רץ
תמונה של דניאל בן שטרית
דניאל בן שטרית
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של חמדת
חמדת
9קוראים|גיל ממוצע56|67%נשים

על המבקר

תמונה של מורי

מורי

ותיק
חבר מזה 19 שנים
990 ביקורות•39 נבחרות•21,228 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של מורי
מורי
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות990
ביקורות נבחרות39
לייקים שקיבל21,228
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת514ספרות מקורית233ספרות קלאסית27

דיון על הביקורת

6 תגובות
גוטי
גוטי•לפני 11 שנים

מסכימה אתך שהספר לא מתאים ללימוד בתיכונים. לא מסכימה שזה ספר בסדר!אני מאוד אהבתי.

רץ
רץ•לפני 12 שנים

ביקורת נפלאה - אבא גוריו זכור לי לטוב על כחו של הכסף - לעוות כול רגש אנושי

רץ
רץ•לפני 12 שנים

ביקורת נפלאה - אבא גוריו זכור לי לטוב על כחו של הכסף - לעוות כול רגש אנושי

רץ
רץ•לפני 12 שנים
מורי
מורי•לפני 12 שנים

דווקא אז'ני גראנדה שלו טוב יותר.

חמדת
חמדת•לפני 12 שנים

אני זוכרת אותו כסיוט מתמשך של לימודי התיכון .אולי בשל כך איני נוגעת בספריו כיום .

6 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מורי

מול המראה האכזרית

מול המראה האכזרית

מיכאל בר-זהר

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
לב רעב

לב רעב

אשכול נבו

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•מורי
הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

לפני חודש•
★★★★★
•מורי
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
המעניק

המעניק

לויס לורי

הספר מוגדר כדיסטופיית מד"ב לנוער, אלה המכונים young adults. ומה בסיפור? אז לפני הפירוט אומר רק שאם הקהל הוא צעיר, הסיפור פשוט עד פשטני, לא בלתי מעניין.
ג'ונס גר קהילה בה הכל שחור לבן, מילולית (ליטרלי, בעברית). אין צבעים, כי לא רואים אותם, אין מוזיקה, אין בחירה. מצד שני, אין מלחמות, רעב, רגשות וכל דבר העלול לפגוע איכשהו בקהילה הקטנה והמוגנת.
הוא רק בן כמעט 12 ואמור לקבל תפקיד כמו כל בני ה-12 בקהילה. וכשעשרות בני ה-12 ניצבים בטקס קבלת התפקיד, הוא מספר 19, מדלגים עליו. החרדה שלו עולה, אבל התפקיד שהוא מקבל בסופו של דבר זה המקבל החדש, ויש רק אחד כזה בדורו. המקבל מקבל מהמעניק המבוגר את כל זיכרונות העבר.
אז כן, הכללים נוקשים, אבל החיים נוחים ובטוחים לגמרי. ג'ונס אינו יכול לספר לאיש על הכשרתו הארוכה, לא יכול לבקש שחרור מהתפקיד וחייב להמשיך עד הסוף.
וכך הוא ניצב להכשרתו והמעניק מעניק לו זיכרונות קשים ונעימים בד בבד. עולם ומלואו של זיכרונות כמו גם צבעים, רגשות ואפילו מוזיקה. אבל ג'ונס נער חכם ולא מקבל כפשוטן אותן חוויות הנמנעות מהקהילה. ופה עולה השאלה, העולה בכל מקום: האם לכל קהילה אוטופית יש מנגנון סמוי שלבסוף יחריב אותה? כספר המוגדר לנוער זה בטח לא המקום לשאלות פילוסופיות עמוקות, וג'ונס אכן מתכנן את בריחתו, מה שיגרום לכל זיכרונותיו שהצטברו במוחו, מטוב ועד רע, כולל רגשות, צבעים ומוזיקה, להתפזר אל הקהילה בה חי. הוא נעלם מעבר לנהר.
ואם כבר שאלה פילוסופית, האם לכל חברה החיה במצב מתמיד של מלחמות יש מנגנון חיות מתמיד?

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
המסע הארוך

המסע הארוך

ויליאם סטיירון

חשבו לרגע מכמה ספרים נמנעתם רק משום שהספר הראשון שקראתם משל סופר מסויים פשוט לא מצא חן בעיניכם? לו הייתי קורא את הספר הנוכחי, סביר שלא הייתי קורא את בחירתה של סופי או הווידויים של נט טרנר.
השנה היא 1950, מלחמת קוריאה מתרחשת ב... קוריאה. אלא שבקרוליינה נמצאת מחלקת המפקדה והשירותים של המארינס. טמפלטון המג"ד חושב שגדוד המילואימניקים שלו יצליח לעשות את מסע 57 הק"מ שהוא מתכנן עבורו, רק כי הם מארינס. מפקד היחידה מאניקס לוקח על עצמו להתמודד בהצלחה מול המג"ד, לא פחות מאורך המסע. מי שצופה מהצד הוא סגן קאלוור, הרואה את התמודדות האימים מול שני בעלי האגו האלה. כשיש מלחמת אגו, מישהו יוצא צולע. נחשו מי צלע?
כולם חשבו בהתחלה ש-57 ק"מ זה מסע מטורף, בטח ליחידת מילואימניקים בני שלושים. גם מזג האוויר הלוהט, רוחש הברחשים, לא תרם. המסע החל, המסמר בנעלו של מאניקס המפקד לא ויתר, מאניקס לא ויתר וכולם יצאו בשן ועין.
אז מה תרם לנו הספר כקוראים, בטח מול הזיכרון של קריאת שני הספרים המונומנטליים שהוזכרו לעיל? שום כלום. אולי העובדה שממשחקי אגו ויוהרה סתם יוצאים כולם פגועים. מזל שזה היה רק כ-70 עמודים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
מקום שמור

מקום שמור

יעל ואן דר ואודן

כמה דברים יש לומר בפתיחה: הספר הזה יכול להיות תסריט לסרט משובח בידיים הנכונות. אמרתי וזרקתי עצם למי שצריך. הדבר השני נגזר מהראשון: למרות האפשרות להפוך את הסיפור לתסריט ולסרט משובחים, הסוף פה וגם פה יהיה מרופט. אין פשוט סוף תפור טוב לספר/סרט הזה.
בתחילה לא אהבתי את ההשתרכות הלא ברורה. זה מפיל אצלי הרבה ספרים. אבל הביקורות הללו והמשכתי.
אז על מה הספר?
אחד לואי מביא אל אחותו את אהובתו הזמנית אווה. הוא לא יודע שהיא זמנית והיא לא מעלה בדעתה להיות זמנית. איזבל אחותו גרה בבית בהם גרו פעם הוריה בתום המלחמה, מלחמת העולם השנייה. המקום הוא מזרח הולנד והבית, הסבר רשמי, לא שולם במלואו. בעליו איבדו אותו בשל המשכנתא, אבל כי היו בעצם יהודים. מי שנכנס לגור אלה משפחתם של לואי, איזבל והנדריק. השנה 1961, איזבל בת 31 ובערך כך אווה.
לואי גר בעיר ומביא את אהובתו אווה לגור כחודש אצל איזבל. הוא נקרא לעבודה דחופה לפריז. הנדריק ממילא לא גר בבית, אלא עם אהובו סבסטיאן.
ההתחלה עם אווה ואיזבל לא היתה טובה. איזבל שומרת בקנאות על הבית הגדול בו היא גרה לבד. אווה נכנסת לבית ונוגעת בכל דבר. דברים גם מתחילים להעלם, לא שאיזבל חושדת באווה. אווה גורמת לאיזבל להפתח ולוותר על נוקשותה, אפילו נוצר קשר עליו לא אספר. כל רמז נוסף יקלקל לכם ורק אומר שיש יומן, שאווה עוזבת ללא היומן, יומן המגלה את עברו של הבית והסיבה שאווה כל כך רצתה את לואי.
לא יודע למה אצלנו בזיכרון הלאומי שלנו כל כך מוקירים את ההולנדים. יותר ויותר מקרים מראים את נוקשותם וחוסר התמימות שלהם. הספר הזה לא יבוא בטובתם, אבל ינסה אולי ליצור איזו סליחה והבנה, אני מברבר הרבה מדי, לכן זה יכול להיות סרט משובח. לא יודע למה אני מתעקש על סרט, אבל הדרמה נשפכת מכל כיוון.
אתן לכם לגלות את צפונותיו של הספר בעצמכם. הספר שווה את זה. כרגיל עם סוף מרופט שהוא גם ממהר לסגור עניינים פתוחים וגם לא בא בטוב לסיפור כולו. אבל, כאמור, הסיפור שווה את זה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
לאן אתם צריכים?

לאן אתם צריכים?

אביחי נזרי

אחרי ההמלצה החמה לספר הרגשתי שהוא חייב לעבור דרכי, אלא שבקריאה רוב הזמן התחושה היתה של ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
גיבור הספר הוא בוגי, ע"ש הבוגי שאתו הוא הולך לים על תקן גלשן של ממש. בוגי הוא מתחתית הכרמל, התחתית של חיפה. עוד ספר על התחתית של החיים.
קיץ אחד בוגי וחברו ירדן מבלים רוב זמנם בחוף הים החינמי של חיפה. אין כסף אז זה מה שיש. כמובן שגם הכרמליסטים המסודרים בחיים מבלים בים, אבל הם באים עם מכוניות, אוכל משובח, גלשנים מהודרים ויודעים לבלות.
בעוד בוגי וירדן חוזרים לביתם ברגל עוצר לידם מישהו עם סובארו ישנה ושואל לאן הם צריכים. הוא מסיע אותם ונותן להם את מספר הטלפון שלו. משלב זה האפשרויות נפתחות לפני הקורא. מדוע נהג בטרמפ מקרי ייתן את מספר הטלפון שלו לבני חמש עשרה?
אילן, חברם המבין יותר של ירדן ובוגי, לא רואה בעיה שיתקשרו לאותו נהג ויראו מה יציע. הם מתקשרים והוא מציע קרוואן נגרר, מעיין נסתר וג'וינט. לכאורה, החיים הטובים למי שזה מתאים לו. רק שמפה לשם, בוגי גומר בכלא ומועבר לחקירה מחדר לחדר, מחוקר לחוקר, שהאמת אותה הוא מספר היא כמובן שקר לאזניהם.
הכתיבה בספר לא מתעלה למרות שהספר קריא וזורם, וזו מעלתו העיקרית.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי
קריאת הינשוף

קריאת הינשוף

פטרישיה הייסמית (הייסמית')

במהלך 2025 צפיתי בנטפליקס בפנינה הקרויה ריפלי. בנטפליקס יש ים סדרות, אבל הפנינים מצויות גם הן בים והנה ריפלי. ריפלי של הייסמית היתה סדרה של ספרים וחשבתי שמן הראוי לקרוא לראשונה ספר משלה והנה קריאת הינשוף. אבל איפה הספר הזה ואיפה ריפלי.
הייסמית כתבה את הספר ב-1961 והוא התפרסם שנה לאחר מכן. היא אהבה את הספר הזה במיוחד וממש לא ברור למה.
ומה בספר? רוברט פורסטר, בחור אמין כמו סובארו (Subaru Forester), נוסע ערב אחד לביתו מעבודתו כמהנדס בחברת אווירונאוטיקה. בעודו נוסע הוא מבחין באישה צעירה המצויה במטבחה בביתה ומבעד לחלונות הענק הוא רואה שהיא עוסקת שם כנראה בבישול או ניקוי. הוא עוצר בצד ובמשך כמה לילות הוא נוהג כמציץ ועוקב אחריה. אין לו שום כוונות זדון משום סוג.
גרג, חברה של אותה צעירה ג'ני, מנסה לברר מיהו המציץ ולא מצליח. בעוזבו נוצר מצב מוזר בו ג'ני מבחינה במציץ ומזמינה אותו לביתה לקפה. אם נתקדם בסיפור המוזר הזה, קשר רומנטי משהו נוצר בין ג'ני לרוברט, היא מחליטה לנתק את הקשר בינה לבין גרג חברה, שהיה ארוסה, ומעדיפה את חברתו של רוברט, שרק מתאושש מגירושין מניקי אשתו המתעללת בו.
גרג לא מוותר בקלות, ניקי בוחשת בסיפור, עולים חשדות לרצח כנגד רוברט והסוף לא טוב.
הטוויסטים בסיפור מוזרים, הבחישה של הדמויות אחת במעשיה של השניה לא הגיוניים אפילו בסיפור מסוג זה, והסיפור כולו דק כנייר מלמלה. הדמויות שבלוניות ולא זוכות לפיתוח ובסה"כ הסיפור סתמי.
האם התאכזבתי? בהחלט כן. האם אקרא עוד סיפור? כנראה שלא אחפש כזה במיוחד.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי

ביקורות נוספות על "אבא גוריו (1992)"

אבא גוריו (1992)

אבא גוריו (1992)

אונורה דה באלזאק

אילו חנוך לוין היה חי בפאריז בתחילת-אמצע המאה ה-19 הוא בטח היה כותב משהו בסגנון "אבא גוריו". טוב, לא באמת - שנינות מרושעת כזו היא משהו חד פעמי. אבל בהחלט היה משהו בספר הזה שהזכיר לי את לוין. קודם כל, למרות שמדובר ברומן, התחושה הכללית היא של מחזה. ממש אפשר לנחש איפה היו יכולות להתחיל ולהסתיים סצנות ומערכות, איפה השחקנים עולים לטונים גבוהים ואיפה יש מקום לקהל לצחוק. מעבר לזה, המסר הכללי קצת דומה: כולנו עלובים, אינטרסנטים, אופורטוניסטים, אגואיסטים ובסה"כ חסרי יכולת לאהוב או לכבד מישהו אחר.
מעבר לדמיון הזה, אני חושב שזה מרשים שספר בן כמעט 200 שנה מצליח לשרוד, לעניין, להצחיק ואפילו לרגש גם היום. כמובן שלא הכל רלוונטי ומעניין, הסגנון קצת מיושן ולא הכל נשמע סביר היום - ההתאהבויות מהירות וחזקות מדי, הדרמות מוגזמות-משהו ובכלל בהרבה מקרים הדמויות הן מאוד דיכוטומיות: טובות או רעות נטו. בכל זאת, הקריאה הייתה לי מעניינת, גם אם לא תמיד קלה, וכן מדובר בקלאסיקה ברמה ספרותית גבוהה ויש סיבה שהיא לא נעלמה בתהום ההיסטוריה. יש כאן כמה דמויות באמת מרתקות ומרגשות, בעיקר הדמויות הראשיות. אצלן יש גם עומק ומורכבות שמוסיפות עניין, כי הן נמצאות בלבטים מוסריים ובמאבקים פנימיים וחברתיים. בנוסף, הספר הזה הוא בבסיסו ביקורת חברתית שאני מוצא אותה עדיין רלוונטית. הצביעות, ה"לכלוך" שמתחת לבגדים היפים והציניות שמתוארים על רקע הפוליטיקה הזעירה של החברה הגבוהה בפאריז לא שונות בהרבה מדברים שאנחנו פוגשים היום. כמובן, הספר גם משקף את הדעות והתפיסות של אותה תקופה, כך שתמצאו כאן שובניזם וגזענות בשפע. מה לעשות - פאריז של המאה ה-19 נשלטה ע"י גברים לבנים...
לסיכום, ספר טוב למיטיבי לכת, גם אם הקריאה לא תמיד זורמת.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•soungalo
אבא גוריו (1992)

אבא גוריו (1992)

אונורה דה באלזאק

בכריחה של הספר נמצא יצרן האטריות- אבא גוריו, יחד עם שתי בנותיו-דלפי היפה והמחוזרת ואנסטסיה, נערה שהורגלה לחיי החברה הגבוהה. שלושתם הולכים לאכסניית הגברת ווקאר בפריז. "קיצורו של דבר, שורר שם עוני שאין עמו שאר-רוח, עוני צייקני, תמציתי, מרופש. אם לכלל סחי עדיין לא הגיע, רבב יש בו; אם נקבים וסחבות אין בו עדיין, קרוב הוא להתפורר ברקבו.
"הגברת ווקאר היא כבת חמישים, והיא דומה לכול הנשים שהגורל המר להן". מבטה זגוגי וארשתה תמימה כשל סרסורית לדבר-עבירה המתכוננת לשים עצמה כמוחה כדי לסחוט מחיר יותר גבוה , אך עם זאת היא נכונה לכול ובלבד לשפר את מנת חלקה"
אכסנאים מבחוץ לא היו מנויים, דרך כלל, אלא לארוחת הערב, במחיר שלושים פראנק בחודש. (..) מספר האכסנאים-הדיירים שבעה . בקומה השניה נמצאו שתי הדירות הטובות ביותר של הבית. הגברת ווקאר דרה בקטנה שבהן , ואילו האחרת הייתה שייכת לגברת קוטיר, אלמנתו של שלם בצבא הרפובליקה הצרפתית . עמה גרה נערה צעירה מאוד, בשם ויקטורין טאיפר, והיא הייתה לה כאם (..) שתי הדירות שבקומה השלישית היו מושכרות, האחת לישיש ושמו פוארא; והאחרת למר ווטראן, גבר כבן ארבעים. (..) בקומה הרביעית היו ארבעה חדרים , ששניים נשכרו, האחד ע"י האלמה הזקנה ששמה מישונו; והשני ע"י מי שהיה יצרן אטריות, מאכלי בצק ועמילן, אדם שהניח אדם שהניח לשאר לכנותו אבא גוריו והעלמה מישונו(ע"מ 12-10).
באכסניה הפריזאית של גברת ווקר שלל דמויות צבעוניות/בוהמייניות שורפות את כול הכסף בשהות באכסניה שנכנסו עליה בכול מקרה כדי לחסוך כסף. האלמה ווקר מארחת גם סטודנטים- כך ייחלץ לעזרתו של אבא גוריו ראסטיניאק שמעונין לשאת את את אחת מבנותיו. מבין שתי בנותיו אנסטסיה היא הנהנתנית מבין השתים, רוצה לצאת לאופרה ולבסוף נאלצת למכור את תכשיתיה.
האכסנייה של ווקאר בפריז על סף פשיטת רגל. ווקר מסכימה לקבל האסירים ז'אק קולן ווטרן כדי להשיג הכנסה נוספת.
"הכסף הוא החיים. הכסף יענה את הכול". כך שדלפין- המוצלחת מבין הבנות נאלצת להינשא לנוסינגאן :
"וכי חושב הוא אותנו לשוטים, הברנש ההוא? סבור הוא שאוכל לשאת , אפילו יומיים, את המחשבה שאני משאיר אותך ללא רכוש, ללא פת לחם? לא אשא מחשבה זו אפילו ליום אחד , אפילו לילה, אפילו שעתיים! אילו היה זה כך, לא הייתי נשאר בחיים. מה? ארבעים שנה מחיי עמלתי, נשאתי שקים על גבי, שפכתי נהרי-נחלי זיעה, ויתרתי על שלי במשך כל ימי חיי למענכן מלאכי, שהקלתן עלי כל עמל וכל משא; ועתה יתנדפו כל רכושי, כל חיי, כעשן? הייתי מת בחמת-זעם". (ע"מ 214).
יושבי האכסניה שאוכלים בעיקר לחם, וחיים בפריז בעוני. הבנות של אבא גוריו ימשיכו הלאה- כך בסוף הסיפור ראסטיניאק יהיה האדם היחיד שילווה את אבא גוריו אל הסוף הטראגי שרקם בלזק ליצרן האטריות המסכן.

לפני 5 שנים•אושר
אבא גוריו (1992)

אבא גוריו (1992)

אונורה דה באלזאק

מעולה

לפני שנה•
★★★★★
•רוני pery
אבא גוריו (1992)

אבא גוריו (1992)

אונורה דה באלזאק

"אחת המידות הבזויות של הנפשות הננסיות היא לייחס את קטנותן לזולתן".
ווידוי קטן: היא לי קשה לקרוא את אבא גוריו של בלזאק. הסגנון של בלזאק, לפחות בספרו זה, הוא מליצי, גרוטסקי, מצועצע לטעמי. ועם זאת, קראתי את הספר עד תומו בעיקר בגלל המטרה שלשמה הוא נכתב: מחאה. כמו ויקטור הוגו בספרו "עלובי החיים" גם סופר ענק זה, בלזאק, מוחה על החברה בה הוא חי. בלזאק, ממציאו של הז'אנר – הרומן הריאליסטי – מספר סיפור בשני מעגלים. מעגל אחד הוא המעגל של אבא גוריו: אדם מבוגר, סוחר איטריות אמיד לשעבר, אשר מבזבז את כל הונו על שתי בנותיו האנוכיות וכפויות הטובה. הוא הולך ושוקע, הולך ומשתגע כאשר בנותיו מסתבכות בצרות כלכליות. המעגל השני הוא המעגל של ז'אן רסטיניאק, סטודנט המנסה בכל כוחו להתברג לאותה חברה פריזאית – אצילית אליה שייכות שתי בנותיו של אבא גוריו. בסופו של הסיפור אבא גוריו מת בודד וגלמוד, ורק ז'אן הסטודנט הצעיר עומד לצידו. ז'אן למד על החברה הקלוקלת אליה הוא מנסה להתברג, אך בסופו של דבר הוא ממשיך בתכניתו המקורית לנסות ולחדור לתוככי החברה הרקובה. רסטיניאק הצעיר הוא דמות מנוגדת לדמות בנותיו של אבא גוריו: ראסטיניאק צנוע וטוב, בנותיו של אבא גוריו שחצניות וסנוביות. כאשר רסטיניאק נאלץ ללוות כסף ממשפחתו הוא עושה זאת בכובד לב ונקיפות מצפון. בנותיו של אבא גוריו לא חושבות לרגע על אביהן בעוד הן מרוששות אותו. כאשר אבא גוריו גוסס בנותיו מתנכרות לו ואינן מגיעות ללוותו בשעותיו האחרונות. מי שילווה אל אבא גוריו הוא ז'אן רסטיניאק, אותו אבא גוריו אימץ כבן. דמותו המוארת של רסטיניאק מטרתה להדגיש את אפלת דמותן של בנות גוריו, שעל אף יופיין, אצילותן, תכשיטיהן ומלבושיהן היפים הן כעורות ורקובות מבפנים. בלזאק יוצא נגד כיעורה זה של החברה, נגד צביעותה וחלמאותה. והוא עושה זאת בצבעים עליזים, בשפה תיאטרלית, בהגזמות ובהומור רב. אם הייתי צריכה לצייר את הרומן הזה הייתי מציירת קרקס שלם, מצחיק ומטורף הצועד אל פי תהום. כך זה מרגיש כשקוראים ספר זה. פרט אוטוביוגרפי קטן ומעניין: אונורה דה בלזאק עצמו ניסה נואשות להתברג לחברה הפריזאית הגבוהה. הוא עצמו היה אדם גרוטסקי, פרוע וכמובן – מוכשר כשד. את הקידומת האצילית "דה" – הוא נתן לעצמו למרות שהוא לא היה כלל אציל. הוא עצמו חשק במעמד האצילי אך בז לו באותו זמן. יחסי אהבה שנאה אלו באים לידי ביטוי גם בספרו אבא גוריו. אני חושבת שגדולתו של בלזאק היא בכך שהוא מתאר סיטואציות (חברתיות, משפחתיות) שהן על-זמניות. חוסר כבוד של ילדים להוריהם, נישואים קלוקלים שמטרתם כספית, חברה צבועה וחסרת כל מידת צדק – כל אלו רלוונטיים גם היום. במובן הזה, אם היה נעשה עליו עיבוד, אפשר היה לקרוא את הרומן כרומן מודרני בן זמננו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלינור
אבא גוריו (1992)

אבא גוריו (1992)

אונורה דה באלזאק

ספר קלאסי. מעבר לכתיבה היפה והיצירתית, מושך בזכות העלילה שכוללת ביקורת נוקבת על החברה הפריזאית של המאה ה-19 על כל רובדיה, הנגועים כולם בצביעות, שחיתות ואהבה עצמית דורסנית. אבא גוריו הוא התגלמותה של התמימות האולטימטיבית, אבא מושלם עם מסירות רגשית בלתי רגילה, אשר במקום שיזכה להערכה ודאגה, מופקר על ידי בנותיו האהובות (ומקל וחומר על ידי כלל החברה הפריזאית האדישה - עשירים כעניים) עד מוות, לחיי דלות אומללה בעוול משווע. ראסינייאק הצעיר המגיע מן הדרום הכפרי מתקשה לקבל את העוולות החברתיות של פאריז ומגלה כי בחברה מושחתת שכזו, יכולים ערכיו של אסיר נמלט ורוצח להיות הרבה נעלים מערכיה של החברה הגבוהה הנערצה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אורית
אבא גוריו (1992)

אבא גוריו (1992)

אונורה דה באלזאק

כתוב בשפה מעט ארכאית ולא תמיד ברורה אך ספר נפלא במלוא מובן המילה! זו הפעם הראשונה בה קראתי ספר נדרש לבחינת הבגרות בספרות ונהניתי ממנו...מומלץ בחום! :)

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נוי אודם אלון
אבא גוריו (1992)

אבא גוריו (1992)

אונורה דה באלזאק

ספר משעמם ומייגע ביותר גם עבור מי שאוהב קלאסיקות (זו דעתי כמובן וקראתי מספר קלאסיקות). ממליץ לוותר

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Barnash