Who The Hell Is Roy Chen?





אירוויזיון 2023 מתקרב, ואט אט נחשפים עוד ועוד שירים. ביניהם ניתן למצוא גם את השיר של אוסטריה, הנקרא: "Who The Hell Is Edgar?"
הכוונה כמובן לאדגר אלן פו, סופר קלאסי מפורסם של מתח ואימה וגם משורר. השיר האוסטרי משוגע ומוזר, ומדובר בטעם נרכש ולא קל לעיכול בהאזנות ראשונות אך לבסוף נכנס לראש ולא יוצא. השיר מדבר על בחורה שכותבת שיר, ויוצא לה שיר מדהים, וכששואלים אותה איך היא עשתה זאת, היא עונה שזה בזכות אדגר אלן פו, שהרוח שלו, או הנשמה שלו אם תרצו, נכנסה אל תוכה ("There's a ghost in my body and he is a lyricist")

אז תרשו לי, ברוח השיר, לשאול: "Who The Hell Is Roy Chen?"
ובעברית צחה: מי זה לעזאזל רועי חן? מי אתה, המשוגע וההזוי וכן, גם הפנומן, שכתב את הספר המבריק הזה, "נשמות"?

לבסוף הגעתי למסקנה: רועי חן הוא גלגול נשמות של סופר גאון אחר מהעבר, שחזר מהמתים ורוחו נכנסה לגוף אחר כדי לכתוב עוד יצירת מופת שתהדהד שנים רבות אחר כך ובבוא הזמן תיהפך לקלאסיקה (כך אני מקווה לפחות, כי בינתיים נראה שהאנשים שכן קראו את הספר לא התגלגלו לגוף של אנשים שלא קראו, כדי שגם הם יקראו וככה יהיו יותר ויותר אנשים שיקראו והספר יקבל את הפרסום המגיע לו).
השאלה היא, איזה סופר התגלגל באמצעות גלגול נשמות אל תוך גופו של רועי חן? הייתי אומר ג'יי קיי רולינג, אבל היא עוד בחיים, אז ירדתי מהרעיון. אולי אדגר אלן פו? כן, יש מצב. אולי אפילו גם דוסטויבסקי, לכו תדעו...

***

מדובר בספר, שכמו השיר האוסטרי, גם הוא טעם נרכש. הוא בהתחלה קצת איטי, מוזר מדי, זורק את הקוראים ישר לתוך מציאות הזויה של גלגולי נשמות.
גיבור הספר הוא גרישה, בן לעולים מרוסיה המתגורר יחד עם אמו בדירה מתפוררת ביפו. בעצם לא, גיבור הספר הוא גץ, נער צעיר החי בעיירה יהודית בליטא במאה ה-17 יחד עם אמו, אחותו גיטל ואביו הקברן שלובש שמלות בחג פורים בתור שעשוע. לא, לא, טעות שלי, גיבור הספר הוא גדליה, נער בעל גוף גדל-מימדים החי בונציה במאה ה-18 ומפתח מערכת יחסים עם בחורה אחרת גדלת-מימדים גם היא. אופס, שוב אני טועה ומטעה, גיבור הספר היא בכלל גיבורה, ג'ימולה המרוקאית שמנהלת רומן בסתר עם גבר נשוי. אוי ואבוי, אני כזה מבולבל, גיבור הספר הוא פרעוש בשואה! כן, כן, מה ששמעתם, פרעוש בשואה!

בעצם, אפשר לומר שגיבור הספר הוא כל הדמויות ביחד.

הספר הוא ספר אוטוביוגרפי של גרישה, המספר לנו הקוראים את קורות חייו בחורביצה שבליטא, מאה שנה לאחר מכן בונציה, עוד מאה שנה אחר כך בפס שבמרוקו, ואז גם בשואה כשהוא בתוך גוף של פרעוש. בסופו של דבר, הוא גם כותב על חייו במאה ה-21 ביפו בתור גרישה, הפעם בגוף ראשון.
בין לבין, אמו של גרישה קוראת את מה שהוא כותב, כלומר טיוטה של הספר הזה, ופונה אלינו הקוראים ומבקשת לסגור את הספר, כי הכל בעיניה הבל הבלים. בשבילה, גרישה הוא הבן שלה שיצא מרחמה: לא גץ, לא גדליה, לא ג'ימולה ובטח שלא פרעוש.
בין האם לבנה מתנהלת מערכת יחסים הזויה: הבן נוכח בבית אבל לא מתייחס לאמו בתור אם, הוא מנותק מהסביבה שלו בהווה וחי כל כולו בעבר ובגלגוליו השונים לדורותיהם, דבר היוצר מצבים משעשעים - כל כך משעשעים, שאפילו צחקתי במספר קטעים בקול, מה שנדיר מאוד עד לא קיים מאז שאני זוכר את עצמי קורא ספרי פרוזה! גם החלקים שבהן מתבצעות הפניות לקוראים בגוף ראשון מצד האם ומצד הבן, שיעשעו מאוד. מה שנקרא, היכונו "להתגלגל" מצחוק...
מעבר לקטע ההומוריסטי, מדובר בספר יצירתי ביותר ובעל דמיון. ולא רק הרעיון יצירתי, אלא גם הביצוע שמחזיק את הרעיון בצורה טובה, בניגוד למקרים מסוימים בהם הרעיון אדיר אבל הביצוע מאכזב. הספר פשוט פרוע ומשוגע בקטע טוב.
הדמויות שלו נהדרות ויש חיבור. יש להן, מה שנקרא, "נשמה". העלילות שעוברות הדמויות, גילגוליו השונים של גרישה, הם כמו הרפתקה פסיכדלית ומענגת במיוחד.
אני אגיד את זה דוגרי, ישר ולעניין: זה הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה, ובין הטובים ביותר שקראתי באופן כללי, ובטח שבין הספרים הישראלים המוצלחים ביותר אם לא המוצלח ביותר. ואם יהיה ספר כלשהו שאקרא אותו בעתיד ואחשוב שהוא טוב יותר בהרבה, זה רק כי כתב אותו הגילגול הבא של רועי חן.

וזהו, עד כאן להיום. שבוע נעים, נשמות. נתראה בגלגול הבא.



***



נ.ב - קישור לשיר של אוסטריה לכל המעוניינים: https://eurovisionworld.com/eurovision/2023/austria

שמעו, נשמות יקרות!
לא יכולתי ליפול על ספר גרוע יותר מזה בתקופת מבחנים. כשאני אומרת "גרוע" אני מתכוונת ל"מזיק לציונים שלי".
הספר התגלגל אליי בשבוע הספר של 2020, אבל כמובן שחיכיתי לעיתוי הגרוע ביותר לקרוא אתו, והוא לא אכזב אותי.
דרך עיניו של גרישה, נשמה מתגלגלת בת כ-400 שנה, רועי חן מפליא לתאר את התקופות האפורות והבוציות ביותר בהיסטוריה בצורה צבעונית וסוחפת.
אני חייבת להודות שבהתחלה לא עפתי על גרישה. המוזרות שלו היתה יותר מדי בשבילי. בן אדם בסך הכל חיפש קצת אסקפיזם מדיני נזיקין, והוא מקבל במקום זה דיכאון קיומי של סבתא פולנייה.
אבל, הפלא ופלא, גץ, גלגולו הראשון של גרישה, הצליח להיכנס לי ללב, ובעקבותיו גם גדליה וג'ימול, הגלגולים הבאים בתור.
בשלב מסוים כבר אפשר להזדהות עם הציניות המרירה של גרישה, ואפילו לחבב אותו. וכי איזו זכות יש לי לבקר אותו? אם הייתי חיה 400 שנה, נשמה נודדת שלא מבינה מדוע היא ממשיכה להתגלגל, כנראה שהייתי יותר גרועה ממנו.
גרישה ונשמתו התאומה (גיטל, או גיילה, או גבריאל) ממשיכים להתגלגל ממאה למאה, ממדינה למדינה, ולמצוא אחד את השנייה. חיבורו המוזר לאישה שהיא ספק אחותו, ספק המאהבת שלו, אליה הוא ממשיך להשתוקק כ-400 שנה, מצד אחד מעורר רחמים ומצד שני מובן לחלוטין. הוא מאמין כי שניהם ממשיכים להתגלגל בעולם בגלל חטא שביצעו בילדותם, ולא מפסיק לשאול את ריבונו של עולם למה להעניש שני ילדים קטנים ותמימים ככה?
למרות שבלעתי את הספר בשלושה ימים, אתן לו 4 כוכבים ולא 5. הסוף וההתחלה קצת אכזבו אותי. אבל אל תטעו, מדובר בספר מרתק, כחול לבן, שאחזור אליו בוודאות ועלה על כל הציפיות שלי. אני סתם קטנונית לגבי דירוגים.
נסיים עם הציטוט שנחקק על אבן בבית החיים היהודי בונציה (על ידי גויים שלא שולטים טוב בעברית): "חבל חבלים, הכל חבל"

נהנתי מאוד מהספר הזה. הופתעתי לגלות שנכתבה עליו ביקורת אחת בלבד, ולא רק זה אלא גם שהיא שלילית ומכילה משפט בודד.
העלילה מסופרת מנקודת מבטו של גרישה, שנשמתו מתגלגלת מגוף לגוף כבר 400 שנה. גלגולו הראשון היה בתור גץ, ילד יהודי שמעודו לא יצא את גבולות חורביצה בה נולד. הסופר מפליא לתאר את החיים בשטעטל הבדוי ומתבל את הסיפור בהומור משובח. פרק זה, אשר מתאר את יומו האחרון בחייו של הילד גץ, מענג ביותר לקריאה ומשמש יריית פתיחה חזקה.
אחריו הופך הספר למעין קרקס, במובן הטוב של המילה: נשמתו של המספר מתגלגלת, יחד עם נשמתו התאומה, אל תקופות שונות ומקומות שונים המעניקים לספר גיוון מרענן בנוף הספרותי המקומי. סיפור העלילה רחב-יריעה למדי ומכיל בתוכו את פולין, וונציה, מרוקו, דכאו, רוסיה ותל אביב-יפו. העובדה שחמישה גלגולים נדחסו אל 315 עמודים מרשימה כלשעצמה.
גדולתו של הספר נטועה בכך שיש דרכים שונות להבינו. אמו של גרישה פולשת אל העלילה ומבקשת להעמיד את הדברים על תיקונם: אין גלגול נשמות, "חיים יש רק אחת". בעברית רצוצה היא פורסת לפנינו את סיפור חייו ה"אמיתי" של גרישה, בן סוציופת ומתוסבך שמוצא ברעיון גלגול הנשמות מפלט לחייו המבוזבזים. הקורא שואל את עצמו לאורך כל הסיפור, למי אני מאמין?
גמעתי את הספר בימים ספורים, עדות לכשרונו של הסופר ולהנאתי מן הספר. אין בו רגע משעמם, הוא דינמי לאורכו, אפילו בחמשת עמודיו האחרונים - יותר מזה, אפשר להגיד שהסיום שומט את הקרקע מתחת לרגליים ופותח צוהר לאינספור פרשנויות חדשות, כמו חידה שהתשובה לה מסתיימת בסימן שאלה מודגש.
הפרקים האהובים עליי היו הפרקים המתרחשים במרוקו וביפו. החלק האחרון מותח ומרגש מאוד, לגמרי שווה את ההמתנה.
הערה לסיום. מקצתה של העלילה מתרחשת בקיץ של שנת 2020. הספר יצא לאור מעט לפני פרוץ המגפה. אפשר כמעט להגדיר אותו כעת כשייך לז'אנר ההיסטוריה החלופית: בין דפיו תוכלו למצוא שתאטרון "גשר" פתוח באמצע מאי, ארומה ומקדונלדס מקבלים לקוחות, אין זכר למסכות או לריחוק חברתי והאוויר נקי מקורונה. כמה היינו רוצים שכך יראה אותו יום - בפועל ישבנו סגורים בבתים, או בקפסולות, או בריבועים של זום. העובדה הזאת גרמה לאותו חלק של הספר להיקרא כעיוות מכמיר-לב של המציאות, מין משאלה שלא התגשמה. אולי ככה, חשבתי לעצמי, נראה ה-15 במאי 2020 של יקום מקביל. שם אפילו גלגול נשמות אפשרי.

גלגול נשמות נשמע, על כל פנים, חווייתי. להרגיש ולחוש תרבויות אחרות, בין אם בתור נער בונציה או עלמה נאה במרוקו; לצחוק, לכעוס, ולבכות על פני מאות שנים; להיות לאדם אשר עבר את כל אשר לחיים יש מה להציע; אך זה מגיע עם מחיר כבד, ואולי, כבד מדי: הזיכרון.
כיום, השכחה ממלאת יראה בליבנו: הפחד מלשכוח מה הופך אותנו לאנחנו, אך האם היא יכולה להוות לברכה, להבדיל מן הקללה המוכרת לנו?
האם אנו מסוגלים לעמוד במשא של לזכור כל דבר ודבר, להרגיש כי החיים אותם אנו חיים, אינם שלנו בעצם? האם יותר מדי "אני", הופך אותי לפחות "אני"?

גרישה, גבר עלוב בגיל, הכמעט-מבוגר, ארבעים, חי כבר מאות שנים. ביומנו הוא מתאר את כל גלגוליו, את זיכרונותיו, כמיהותיו ולבטיו.
זיכרונותיו בתור כל האנשים שעבר הופכים את החוויה הזו לגיהינום על פני אדמות; מיהו גרישה האמיתי? האם הוא אכן חווה דברים אלו, או שמא הוזה ותחת אשליה מציאותית ומפחידה מדי?
הזיכרונות, או התעתועים, גורמים לגרישה להפוך לאדם קנאי, ציניקן ומסכן. האם בזבז את חייו לשווא?

הספר, שנכתב על ידי רועי חן, כתוב באופן נפלא וקולח; למרות שמעט לא פשוט להתחבר, הרגשתי שהספר סוחף אותי, ולא יכולתי שלא להמשיך לקרוא.

הערה והארה קטנה - יתכן כי חלק ימצאו את הסוף, לא ארצה להשתמש במילה זו, כי אינני מרגיש כך, מאכזב. יכול להיות שגם אתם תרגישו ככה; הסוף, על כל פניו, לא גורע מן הקסם שיש בכל שורות הספר - במבט חוזר, הייתי קורא אותו שוב. סביר להניח שאעשה זאת.

'נשמות', הוא סוג של מעשייה יהודית בהמשכים.
כזו המתנהלת על פני מספר מאות והחוט המקשר ביניהן, הוא דמות אחת שמתגלגלת לגורלה.

"חיים יש רק אחת, כל השאר מטאפורה" (הטעות במקור).

זה סיפור 'יידישאי' בניחוח מרק עוף, שלעולם יזכיר לי את סבתא. באותה נשימה, ניתן גם להודות שהוא נוטה לעתים לטרחנות זקנה ומעייפת.
קצת מזה וקצת מזה.
אותה טרחנות נקודתית מתבקשת, מתקשרת יפה עם דמויות בנות מאה ויותר (וסביר שאם הייתי חיה לפני כארבע מאות שנה ונקראת בימינו, לא הייתה טרחנית ממני בספרות או בכלל).
בכל מקרה, מדובר בארועים פזורים שבהסתכלות כוללת/רחבה, של אחרי קריאה, נראה כי הם מספקים עומק ושווה לצלוח אותם בדרך אל המשך הטקסט המתפתח הזה.

לשון חדה וביקורת סביב השולחן (סבתא זו את?)
"יהודים תמיד ידעו למצוא פִּרְצה בחוקים שהמציאו לעצמם, פִּרְצה המכונה 'פרשנות' ".
"אומרים שאדם נוטה לישון כפי שהתערסל ברחם אימו. לי נדמה שכשמדובר בגברים הם נוטים לישון בתנוחה שהתירה להם הכרס."

כחלק מאותו אלמנט 'יהודי', 'נשמות' ניחן בלשון חדה וביקורתית, מהזן שניתן למצוא בהתכנסות סבתות יהודיות למשעי, בעודן מביעות דעה כתמיד, על כל מה ששייך ולא שייך לענייינן.
הביקורת האינסופית והלשון החדה, מתבלות את 'נשמות' בחוכמת חיים ובהומור איכותי ודק (ולפעמים גם פחות).
במילון המושגים שלי, אין טוב מזה (אולי זה מעלה נשכחות).

"מה גרם למין האנושי לגבוה? מזון? רפואה? גנטיקה? אם תשאלו אותי, זה רק האגו, ה'אני' שהלך ותפח ממאה למאה, זקף את הגו והרחיק בין חוליות עמוד השדרה."

אם תחילתו של הסיפור גרמה לי לקרוא אותו כשבראש מתגלגלות מילים טבולות ב'אקצנט' רוסי/פולני כבד, הרי שבהמשך, הן עטופות בערבית חמה ולקראת הסוף בדיכאון קפקאי משהו.
ממש מכל טוּב הארץ.

"המסקנה: נשמה שמתגלגלת לגוף של עכברוש תתקשה לזכות לקשב בקרב נשמות שזכו לגוף אדם."

איך שגלגל מסתובב
מתוך רעיון הגלגול, 'נשמות' משובץ במגוון דמויות שונות להפתיע.
ואם נודה שהראשונות הביאו עלי מסכת פיהוקים, הרי שככל שהתגלגלתי גם אני, הפכו הדמויות אהובות יותר, חמות יותר ומשעשעות הרבה יותר.
הכל, כי אל 'נשמות', הגעתי עטופה קוצי סרבנות קלים, שמקורם בעיקר בקשריו של הכותב עם תיאטרון 'גשר' ובחשש שהטקסט הזה הוא עוד אחת מהמעשיות הגלותיות, כמקובל בז'אנר.
בהמשך, גיליתי שלכל הפחות, התגלגלה ברועי חן איזו סבתא רבת סיפורים, עמוסת חוכמת חיים כרימון בתשרי ולוּ אפלטון היה יהודי, ודאי ניתן היה למצוא אצל מר חן, שרידים מזקנו הלבן.

"כמה גמיש הזמן כשמטפלים בו בעזרת מילים, אה?"

אומרים שהיה פה שמח...
ואם כבר העלנו את אפלטון באוב והתגלגלה נשמתו עד כאן, הרי לכם מספר משפטים פילוסופיים נבחרים, שחלקם העלה בי חיוך ולחלקם נתונה הערכתי (וזה, כידוע במחוזותינו, לא מעט).

"מתי בן אדם הופך לזקן, אתם יודעים? מתי שהאתמול שלו חי יותר מההיום שלו."
"זיכרונות זה כמו כינים, אם יש אחד, ודאי יש להקה שלמה שדוגרת לך על הראש."

לסיכום
'נשמות', חמוש בעברית נהדרת שמילותיה נבחרו בקפידה ובסיפור מעורר מחשבה שנוגע בפן הפילוסופי ובשאלות הגדולות של החיים. כחלק ממהותו, הוא מתפתח עם הזמן ומגיש מנעד רגשות רחב ומפתיע.

ואיך לא ניפרד עם שאלת השאלות, "האם החיים הם מתנה או עונש?"
אתם תחליטו.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

ספר טרחני ומעייף, אין ספק שהסופר שולט בשפה העברית, אבל הוא טוחן אותה עד דק עם עודף של התחכמות ורצון להראות צינית ושנון כל הזמן.

הספר זורם סוחף ונותן טעם של משהו אחר, משהו מקורי ויצירתי.
הדמויות בגלגולים השונים קשורות אחת לשנייה במאפיינים מאוד נחמדים. דו השיח בין הכותב ואמו מצוינים כמו גם התקשורת של כל אחד מהם עם הנשמות הקוראות (אנחנו).
מדי פעם חשתי במעין סטנדאפ איכותי.
היה כיף לקרוא אותו, היה קשה להתנתק והיה חבל שנגמר.

ספר מוזר, סליחה אבל לא צלחתי אותו.