הייאוש לא נעשה יותר נוח

הבוקר נפטר יקרינו. כך נרשם בהודעת וואטסאפ קצרה שגרמה לי מועקה, לעובדה שלא נפרדתי מצבי המורה שלי להיסטוריה שהיה גם שכני בעירי.

הוא חלה ודעך, היה קשה לבקרו במצבו המורכב, ולמרות הכל עם לכתו אבדה התקווה, לשוחח אתו על ענייני דיומא ולקשור אותם למצבים היסטוריים מהעבר. האם ניתן ללמוד מהעבר ולבאר באמצעותו את ההווה? שאלות שהתגלגלו באוויר, ויצרו חוויית התרוממות רוח בין מורה

סיפורים כחוכמת חיים

<mark>ברנרד מלמוד</mark> מתבונן לחיים בצורה מדויקת, רגישה ומרתקת, המלווה בחוכמה יהודית, שאיני בטוח שקיימת עוד במחזותינו. בכדי להבינה, ולחוש בה, אנו צרכים להפליג עם מלמוד למסע, לזמנים ולמקומות אחרים, לשנות החמישים ותחילת השישים, של המאה הקודמת לנו יורק, לרבעים בהם חיו יהודים יחד עם קהילות אמריקאיות אחרות שהרכיבו באותה עת את כור ההיתוך האמריקאי.

מלמוד, בספרו כובעו של רמברנדט, מציג שמו

נראה לי שלא משנה לאיזו חנות ספרי יד שנייה אני אגיע, תמיד במקום שבו נערמים הספרים שנמכרים ב 5 או 10 שקלים יהיה גם עותק, לפחות אחד, של "העוזר" של <mark>ברנרד מלמוד</mark>. יש ספרים כאלה, בעיקר של "עם עובד" אבל לא רק, שיצאו במהדורות רחבות במיוחד והופצו לאלפי מנויים שהיו בזמנו והם שוכנים היום בערימות האלה כשלא נראה שיש להם דורשים רבים. אני חושבת שבמידה רבה זה אפילו מרחיק מעליהם קוראים, הזמינות הזאת והמחיר הנמוך,

ארבע שנים לפני מותו, בשנת 1982, יצא לאור הספר הזה – "חסד אלוהים", של <mark>ברנרד מלמוד</mark>, רומן קצר, אלגורי, בדיוני, הומוריסטי ואף משעשע במבט שטחי, אך במבט שאינו שטחי מדובר ברומן מעמיק מאוד, עם אמירה מאוד פסימית ואפילו קודרת על המצב האנושי באשר הוא.

סיפור המסגרת: מלחמת עולם תרמו-גרעינית השמידה את מרבית המין האנושי, על השורדים בא מבול. הובא הקץ על המין האנושי. קלווין כהן (שם אוקסימורוני מובהק), שהוא פלאו

סימור לוין- אינטלקטואל יהודי מניו-יורק, בוגר אוניברסיטה ובעל תואר שני באנגלית- עובר בשנת 1950 למערב כדי לפתוח בקריירת לימוד בקולג׳ קסקדיה, אורגון. מהות ׳המערב׳, מאמין לוין, מבטיחה את הגשמת תקוותו ליצור לעצמו חיים חדשים כמורה לאנגלית, כיוון שהמערב משקף את פראות וטוהר הטבע. החיים במערב הרחוק הם פשוטים יותר, פחות מעורבים פוליטית מאלו שבניו-יורק, ונראים קלילים יותר- בלי יותר מדי אחריות. המערב הוא מטאפ

אחרית הימים, האדם שוב הוביל לקיצו (הפעם על-ידי האטום). אלוהים מאס בו והמטיר עליו מבול שהכחידו.

קלווין כהן, חוקר מאובנים, הוא השורד היחיד מהתופת. לאחר דין ודברים עם אלוהים, הוא מוצא עצמו נסחף עם ספינתו אל אי נטוש, בו הוא פותח בחיים חדשים יחד עם בוּז, שימפנז נבון הרואה בכהן דמות אב, ולומד ממנו את שפת האדם ודרכו.

כאשר חבורה של שימפנזים מתגלה באי, כמו גם גורילה בשם ג'ורג', אט אט מקים עמם כהן ציו

<mark>ברנרד מלמוד</mark>, סופר אמריקאי-יהודי ממוצא רוסי וזוכה פרס פוליצר, פרסם בשנת 1959 את ספרו 'חבית הקסמים' – אוסף של סיפורים קצרים שעיקרם בחיי היהודים המהגרים קשי היום החיים ופועלים בתחומי ניו יורק, מנסים בעבודה קשה להרוויח את לחמם ויחד איתו גם מנות מדודות של נחת. הסיפורים נעים בטווח של כ-10 עד 30 עמודים כל אחד, כאשר בבסיס כל אחד מהם דמות אחת - כמעט תמיד יהודי, כמעט תמיד חי מן היד לפה, ותמיד תמיד עם חלום כ

אין צורך בי כדי להגיד שהספר טוב. אני רק מצטרפת לאמירה. הסיפור מתרחש בארצות הברית בתחילת המאה הקודמת, כביכול לא רלוונטי לכאן ועכשיו, אבל אנשים ורגשותיהם הם אנשים עם רגשות בכל מקום וזמן, ואם הם מתוארים ברגישות ובהבנה, כמו בספר זה, הם על-זמניים כנראה...
קצת היה לי קשה להיכנס לספר. לפעמים (אולי יותר מ'לפעמים') הוא ממש מדכא – מבחינה זו הוא לא כל כך מתאים לימים הקשים שעוברים עלינו. מצד שני – הוא כל כך

ספר מעולה, יש בו הכל, מתח, אהבה, מוסר השכל, לבטים והתלבטויות, <mark>ברנרד מלמוד</mark> כותב בצורה מאוד קולחת ושדמות מלבטת ומתחבטת, מלמוד יכול לתאר זאת בצורה מדויקת כדי שגם הקורא יוכל להבין