אילו חנוך לוין היה חי בפאריז בתחילת-אמצע המאה ה-19 הוא בטח היה כותב משהו בסגנון "אבא גוריו". טוב, לא באמת - שנינות מרושעת כזו היא משהו חד פעמי. אבל בהחלט היה משהו בספר הזה שהזכיר לי את לוין. קודם כל, למרות שמדובר ברומן, התחושה הכללית היא של מחזה. ממש אפשר לנחש איפה היו יכולות להתחיל ולהסתיים סצנות ומערכות, איפה השחקנים עולים לטונים גבוהים ואיפה יש מקום לקהל לצחוק. מעבר לזה, המסר הכללי קצת דומה: כו

בכריחה של הספר נמצא יצרן האטריות- אבא גוריו, יחד עם שתי בנותיו-דלפי היפה והמחוזרת ואנסטסיה, נערה שהורגלה לחיי החברה הגבוהה. שלושתם הולכים לאכסניית הגברת ווקאר בפריז. "קיצורו של דבר, שורר שם עוני שאין עמו שאר-רוח, עוני צייקני, תמציתי, מרופש. אם לכלל סחי עדיין לא הגיע, רבב יש בו; אם נקבים וסחבות אין בו עדיין, קרוב הוא להתפורר ברקבו.
"הגברת ווקאר היא כבת חמישים, והיא דומה לכול הנשים שהגורל המר להן"

"אחת המידות הבזויות של הנפשות הננסיות היא לייחס את קטנותן לזולתן".
ווידוי קטן: היא לי קשה לקרוא את אבא גוריו של בלזאק. הסגנון של בלזאק, לפחות בספרו זה, הוא מליצי, גרוטסקי, מצועצע לטעמי. ועם זאת, קראתי את הספר עד תומו בעיקר בגלל המטרה שלשמה הוא נכתב: מחאה. כמו ויקטור הוגו בספרו "עלובי החיים" גם סופר ענק זה, בלזאק, מוחה על החברה בה הוא חי. בלזאק, ממציאו של הז'אנר – הרומן הריאליסטי – מספר סיפור בשני

כן, אני מהדור שהוכרח ללמוד את הספר הזה בתיכון. לא, לא זכרתי דבר מהספר, רק שאהבתי אותו. אפילו לא זכרתי שאחת הדמויות המפורסמות, רסטיניאק, באה מהספר הזה.
עכשיו באה לה מין מחשבה שכזו: מה בדיוק עבר בראשם של האחראים במשרד החינוך כשהחליטו שזה ספר חובה? האם עשו זאת כלאחר יד בבואם לבחור ספר מפורסם מהספרות העולמית, והיו רק ספרים עבים ומלאי להג רוסי או דקים וניחוחיים מהספרות הצרפתית? אם כך בחרו, עשו עבודתם