ביקורת ספרותית על שארית היום מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ

---

מה נותר לו, לאריה הקרקס הכלוא, מלבד האשליה כי ביכולתו להקל על הסבל. להסיח במעט את דעת הבריות ובכך לתרום לעולם.

כמוהו גם מר סטיוונס, רב-משרתים הכלוא בתפיסות שנס לחן. בנאמנות עיוורת הוא משרת את אדונו, עיוור לעצמו ולמטעמי החיים החולפים ביעף. מפעל חייו הוא מפעל דומם, באחורי הקלעים של ההיסטוריה המתהווה. לדידו, אין זו מנת חלקו של ההמון לעסוק בדברים ברומו של עולם (כפי שהובהר לו), אלה נתונים לשועים בעלי ההשפעה. לכן, מעולם לא החזיק בעמדה בנושא מסוים, מלבד בתחום אחריותו. נפלה בחלקו הזכות למנוע מגחמות אנושיות רדודות לשנות את פני ההיסטוריה ודי בכך בכדי שיהיה מרוצה.
אולם מה קורה כאשר אדונך מועלה על המוקד? כאשר אדון חדש מערער את המציאות אותה הכרת? כאשר הזקנה נותנת את אותותיה? בערוב ימיו יוצא מר סטיוונס למסע של התפכחות והתגלות נפש, אם רק יאפשר אותה.

אישיגורו כותב בשפה מיושנת ויבשה הפוגעת ביצירה. עם זאת, הוא משכיל לעלות הרהורים על טיב הדמוקרטיה, ערך הכבוד והטעם שבחרטה.

נאמנותו של רב המשרתים למקצועו ואדונו לא תסולא בפז, ובעיקר אזכור את מאורעות הוועידה (לנוכח מצבו של אביו). בימינו נדיר למצוא אישים שכאלה, אם בכלל.
עם זאת, האטימות הרגשית שעטה על עצמו (ביודעין או שלא), מתסכלת. התמסרותו לאדונו משמעה התמסרותו לנכות רגשית ואינטלקטואלית המעלה חמה. לעיתים הוא מצטייר כלא יותר מעבד המעריץ את אדונו, מין תסמונת שטוקהולם אם תרצו.

לא נהניתי במיוחד מהקריאה,
לא ספר חובה.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על שארית היום