" חברים?.. יש אותם רק באגד!" כך היו אומרים לי כשהבעתי אכזבה מהתנהגות לא "חברית" של אנשים שראיתי בהם דמויות משמעותיות בחיי. כידוע, גם על אמיתות האמרה הזו אבד כלח כי כבר אין חברים לא ב'אגד' ולא ב'דן'... ומהי בכלל חברות? מה משמעותו של המושג הזה "חבר", ומי ממכרינו באמת יכול להיקרא כך? כי לא ברור לפעמים איפה עובר הגבול בין עמית או ידידי לחבר, מה גם שמושגים אלה התערבבו באיזשהו סלט לשוני. התשובה הייתה מורכבת תמיד והיום היא קשה אף יותר משהייתה אי פעם.
אוטו, לֶנץ ורובי (הגיבור הראשי והמספר ) חיים בגרמניה של רפובליקת ויימאר בשיאו של המשבר הכלכלי הגדול של סוף שנות העשרים. הם נציגיו המובהקים של "הדור האבוד" האירופאי. אותו דור שהושלך למטחנת הבשר של המלחמה הגדולה, שהושפל , שהולקה, שתקוותיו ואמונותיו התנפצו לרסיסים בשוחות המצחינות.
הם בני כשלושים והם חיים את הרגע בעולם שהופשט מערכים, מקדושה, ממטרות נעלות. לֶנץ הקים מין סדנא לשיפור ושיקום מכוניות וצירף אליו את שני חבריו. לרכבים האלה הם מדברים בשפת בני אדם, קוראים להם בשמות בני אדם ומתייחסים אליהם כשותפים בהשגת קצת כסף למחייה. יש להם כמה אך אף רכב לא משתווה ל"קארל" שהוא מכוער אך חינני.
נראה שבעולם הזה הכל זמני, לא יציב, פריך. שלושת החברים ובמיוחד רובי מוצאים מזור בשתייה, משחקי הימורים, מרוצי מכוניות וסוסים, פרשיות אהבהבים פה ושם והתרועעות עם בני ובנות האדם שלא שפר עליהם גורלם. מדי פעם הם נקלעים לקטטות. יש בעלילה גם ניחוח של עולם ישן, שבו הזכרים במערב היו עדיין "גבריים".
בכלל, נראה שבעירם הכל שותים. אמנים, פרופסורים, מנקות ועקרות בית. זהו מפלטם של בני האנוש, אמצעי להפגת חרדה מפני עוני, אבטלה ועתיד לוט בערפל.
חברה שאיבדה אמונה בכל, הלומה מטראומת השכול והתבוסה מחפשת את דרכה בעידן שהסדר הישן והדת נעלמו. מוסר הוא מושג ארכאי וכנסייה הוא מוסד נלעג, בו מבקרות רק נשים זקנות ואילו עבור שלושת חברינו גניה המטופחים מהווים מקור להשגת זרי פרחים עבור בנות המין היפה אותן הם מנסים להרשים.
משהו בדי אן איי של רובי מתחיל להשתנות ברגע שהוא פוגש את פטריסיה (פָט) הולמן. לתוך עולמו הציני והדקדנטי, עולם בו הגברים עוד לא דיברו על חולשותיהם והמשקה היה עבורם הפסיכולוג והציפרלקס יחד, מתפרץ רגש שלא הכיר עד אז. האהבה מכה ברובי כשכבר נשתכחה מזמן מהלקסיקון שלו. הוא ממאן לקרוא לה בשמה עד אשר היא לא משאירה לו ברירה...
הכתיבה של רמרק בספר זה היא מופתית, היא מפוארת. עוצמת התיאורים חזקה עד כדי כך, שאנו מרגישים חלק מאותה התפאורה, כאילו נוכחים באותם מסבאות ובתי מרזח, מריחים את האווירה של המקומות, שומעים את קולות האנשים. אנו טובלים באותה עיר גרמנית עלומה ומעוננת שרמרק מביאנו אליה ביד אומן.
הדיאלוגים בין הדמויות מצוינים, לא ארוכים, כמעט כל אחד מהם ראוי לציטוט, יש בהם יופי וגם פן פילוסופי במשורה, כמצופה מחברה המצויה בחיפוש עצמי, המתאוששת מטראומה. ניכר שהגיבורים קיבלו חינוך טוב, אך זנחוהו מבחירה, כביטוי למרד כנגד כל מה שייצג את העידן הקודם, שהביאם לידי אכזבה מרה.
לא הכל מושלם, לדוגמה דמותה של פט כאילו מצטמצמת ככל שהספר מתקדם והשיחות בין בני הזוג האוהבים הופכות פחות מעניינות. גם עברה לא ברור ועל הקורא להשלים את התמונה לבד על פי הבנתו. מצד שני יש בכך גם יופי.
לאהובתו של רובי יש סוג של סוד, שהולך להפוך את עולמו, לשנות לו את כל סדרי העדיפויות, להכניס משמעות אחרת בחייו.
החבורה שלהם גם היא עוברת טלטלה, נקלעת למרכז התוהו ובוהו הפוליטי של אותם הימים ונפגעת בצורה שאין ממנה חזרה. או אז מתגלה אותה החברות במלוא הדרה, חברות של ממש, חברות של אמת, היא שמהווה את הביטוי המזוכך ביותר של אהבה והקרבה. חברות שחפה מתחרות, מלאה פרגון הדדי וכבוד עם קריצה. מי שמוצא כזו בימינו, כאילו זכה בפיס. ולכן היא כה נדירה. מדהים, וכחלק מתיאטרון האבסורד הקיומי, דווקא המלחמה היא כה טובה ביצירת חברות כזו.
הגיבורים של הספר אינם מלאכים, אך בני האדם הם, בני אדם של ממש.
הספר מהודק, סוחף ונקרא בנשימה אחת. זו ספרות יפה בהתגלמותה. למרות העצב, רמרק מצליח לכתוב כך, שלכל אורך הקריאה נשמרת אווירה חיובית. מומלץ לכולם וידבר לכל אחד. מתאים במיוחד לאנשים צעירים.
.Drei Kameraden. Erich Maria Remarque
חבל שההוצאה האחרונה בעברית היא מ-1992.
להוציא לאור מחדש ומהר!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
