ביקורת ספרותית על שלושה חברים מאת אֵריך מריה רֵמַרְק
ספר מעולה

---

#
#
שלושה גברים נפגשו במלחמת העולם הראשונה, הפכו חברים בלב ובנפש, והם מנסים לשרוד את המציאות הכיאוטית של גרמניה שאחרי המלחמה. יש להם מוסך בו הם מתקנים, קונים ומוכרים מכוניות, בו שיפצו ומטפחים מכונית מירוץ בעור של כבש שקוראים לה "קרל" ואיתה הם זוכים במירוצי כבישים: מכוניות חדשות ויקרות בהרבה כמו מרצדס, שברולט או פורד, מזלזלות בקרל המסכן שנראה כמו הכלאה בין טרקטור למקרר. ואז מראה זה את מה שהוא יודע, ומשאיר את יריביו היוקרתיים הרחק מאחור. כחובבת מכוניות אהבתי מאד את תאורי "המרוצים" האלה, ואת תיאורו של קרל המצליח, שימו לב, להגיע למהירות של 100 קמ"ש ולהשאיר את יריביו המשפשפים את עינהם בתדהמה, מאחור.... בין לבין מנסים השלושה להרויח כמה מרקים פה – כמה פפניגים שם.

אני לא מכירה הרבה סופרים שיודעים לכתוב על אהבה כמו רימארק. הוא מצליח לפצח את הצופן ולהעביר לקורא בלי הרבה תאורים את המצב של ויתור על עצמיותך למען אדם אחר, המחשבות המרוכזות באהובה, הבלבול בכל פעם שאתה מפריד את האני המחובר לאחר. הייאוש והזעם כאשר האהבה אינה מספיקה והאוהב חסר אונים.
- "האדם אינו יכול לחיות למען האהבה. למען יצור אנושי – אולי."
- "בזמננו אין עוד מלים להבעת רגשותנו. אנו יכולים להיות רק שטחיים – אחרת הכל מצלצל מזוייף"

מה שריתק אותי מאד בסיפור זה מה שדילגתי עליו פעם, מזמן, כשקראתי אותו לראשונה. תאור היומיום בגרמניה שכמעט לפני עליית הנאצים. יאוש, עוני, רעב פשוטו כמשמעו, אין עבודה, אנשים חיים מהיד לפה – עוברים יום ועוד יום כדי לשרוד. חיים בחדרים שכורים אם הם יכולים להרשות לעצמם, מקבלים עוד ועוד עבודות צדדיות – עבור פרוטות שיאפשרו להם עוד ארוחה. הימורים פורחים – התקווה של עניים מרודים לשינוי ממוזל במצבם. ימיה כימי האנושות, כך נראה.

אריך מריה רימארק גוייס למלחמת העולם הראשונה בהיותו בן 18. הוא נפצע ובזה תם החלק הקרבי בחייו ותמה גם אהדתו למלחמות: הוא הפך פציפיסט ושונא מלחמות. את הרומן הנודע ביותר שלו "במערב אין כל חדש" פרסם בהמשכים בעיתון. הצלחתו של הרומן הפציפיסטי בעולם עוררה את זעמם של החוגים הלאומניים, (כי מלחמות זה טוב לגאווה הלאומית, לא?) והתעמולה הנאצית טענה שהוא בעצם צאצא של יהודים צרפתיים(!) (כה נורא!). הוא עזב את גרמניה לשווייץ יום אחרי בחירתו של אדולף היטלר, סירב להצעה לשוב לגרמניה וב-1938 נשללה אזרחותו הגרמנית. ספריו היו בין הספרים שנשרפו - אות כבוד לפי כל קנה מידה, כמעט כמו פרס נובל, לו היה מועמד.

הספר יצא לאור בלונדון בשנת 1937. הכריכה שאתם רואים כאן אינה של הספר אותו קראתי, זה שקראתי הוא בהוצאת "נקודים" הוצאת א. כרמי בשיתוף עם נאור. לא כתובה שנת ההוצאה אבל דפיו המצהיבים והפונט הקטנטן ממקמים אותו הרחק הרחק בעבר. המתרגם שלו – אחד אריה ענבי – משתמש בשפה שאת משמעות חלק מהמלים הייתי צריכה לנחש לפי ההקשר. שמעתם פעם על "כבדנית"? לא? מסתבר שזו מנקה... מה עם "קיפח"? הוא לא מקופח, סתם גבוה. מה דעתכם על "צינור ההפלטה"? אגזוז, בעברית. שיש כאלה שמנסרים אותו לטובת רעש... למרות הפונט, הספר הישיש הצהבהב והרועד, השפה הדורשת הסתגלות והעובדה שהכרתי את הסיפור - הספר שאב אותי אליו בעוצמה – אולי אף יותר מהפעם הקודמת שקראתי אותו.

קניתי אותו משומש לא מזמן. על הדף הראשון יש הקדשה לרינה – לכבוד בת המצווה – עלי והצליחי. זה נכתב בתל-אביב ב-1953. יש לי שני דברים לומר על זה. הראשון – רינה היתה, כך נראה, בת 12 מאד בוגרת, אם מישהו חשב שהספר מתאים לה. והשני – להביא ספר לבת-מצווה? לא צמיד או חרוזים, לא בוק צילומים, ספר?! תראו איך התקדמנו.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על שלושה חברים