ביקורת ספרותית על שלושה חברים מאת אֵריך מריה רֵמַרְק
ספר מעולה

---

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה. שדות הקרב של אירופה מחלימים וחוזרים להיות שדות בר נרחבים, מצולקים בבונקרי-בטון נטושים וסחופי רוחות, ומשורגים במאות ואלפי קילומטרים של שוחות שהולכות ונעלמות מחורף לחורף. אבל בני האדם שהקיזו את מיטב שנותיהם באותם חפירות לא יחזרו להיות מה שהיו.

שלושה חברים, אוטו, גוטפריד ורובי, גברים בשנות השלושים לחייהם. חברים כמו שרק חברים שעברו יחד את שנות האימה יכולים להיות. הזמן, שנות העשרים, המכונות כיום "שנות העשרים הסוערות", לא היו סוערות בכלל עבור שלושת החברים שמנסים לשקם את חייהם ולמצוא בהם בדל של משמעות ושלוה. אבל משמעות אַיִן, והשלווה מהם והלאה. הם היו "הדור האבוד" הדור שניסה למצוא את עצמו, לתת משמעות לקיום שלו.
"שעה ארוכה ישבתי וחשבתי על עניינים שונים. חשבתי גם על שובנו מהמלחמה. צעירים ללא אמונה, כמו כוֹרים שעלו ממכרה שהתמוטט. רצינו להפגין נגד השקר, האנוכיות, החמדנות, עצלות הלב, האשמים בכל מה שעבר עלינו. קשוחים היינו ורחשנו אמון רק לחברים הקרובים... הכל התמוטט זויף ונשכח. ומי שלא עלה בידו לשכוח, נשאר עם חוסר הישע, היאוש, האדישות והשנאפס... באה השחיתות. בא העוני" (44-45).
נכון, אימי המלחמה כמעט לא מוזכרים אבל היא נוכחת שם כל הזמן. ועוד איך נוכחת, הם לא יכולים להימלט ממנה, כמו חיה עצומה ואפלה, והיא שהופכת את חייהם לאבסורד מתמשך, דקדנטי ומוזנח. אם "במערב אין כל חדש" של רמרק הוא מהספרים הטובים על עליבות המלחמה, הספר הזה הוא מהטובים על עליבותם של החיים ששרדו.

הקשיים הכלכלים של שנות השפל והאינפלציה באירופה מורגשים היטב, העוני, העליבות הכללית, ושלושת החברים, הלומי הזוועות, מנסים להתפרנס מעבודה בסדנה לתיקון מכוניות, וממונית שקנו במכירה פומבית של עוד חסר מזל שפשט את הרגל. נקודת האור שלהם היא המכונית שלהם, מכונית שיש לה שם - 'קארל', שבדיוק כמוהם, נראית עלובה מאוד, אבל עם מנוע מפלצתי, שמיועד למרוצים, ובכביש משאירה אבק גם למכונית היוקרה.
רובי, הדמות הראשית, שוכר איזה חדר עלוב בפנסיון, וחייהם של השלושה מתנהלים מן היד לפה, בקדרות, ובסוג של שממון נפשי, בעיר גרמנית ללא שם. אלא שלחבורה הגברית המכונסת, הצינית, המנוכרת לכל מי שלא הם, זו שרוב לילותיה עוברים עליה בישיבה אפלולית במסבאות מקומיות ובשתייה ניכרת, נכנסת פאט. אישה שיש בה מן המסתורין הכובש, המלנכולי, והיא מהלכת עליהם קסם, ובפרט על רובי, ולפחות לזמן מה יש הצדקה לחייו השוממים. אהבה עצובה, ואומללה, ומיוחדת, ושקטה, מציפה את חלל הלב שנראה היה שמת מזמן בשוחות ובאפרים השחורים מדם קרוש, ומתוך האופל מפציע סיפור אהבה אנושי, חומל, ונוגע ללב בארעיותו.

אין פה אפוס עלילתי רחב, אין פה סערות גדולות, דרמות מופרזות, יש פה משפטים קצרים, דיאלוגים שנונים, אלגנטיים, סיפור סוחף של אהבה בצבעי הדמדומים, עם כתיבה מהודקת, ותיאורים חסכוניים שמצליחים לדייק תחושות ותהומות נפש של אנשים אחרי מלחמה.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על שלושה חברים