• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כמאכולת אש

כמאכולת אש

מאת גרהם גרין

הביקורת של עמיחי

תמונה של עמיחי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
כמאכולת אש

כמאכולת אש

מאת גרהם גרין

הביקורת של עמיחי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של עמיחי
הוצאה לאור:עם עובד
0
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/6
ביקורות על כמאכולת אש
הבאה
yaelhar
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני שנה

“# התחנה האחרונה של ספינת הנהר בקונגו, מושבת מצורעים קטנה, היא התחנה בה ירד הנוסע (האירופי) האחרון.”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•1 דקות קריאה

כפר טיפולי במצורעים בלבה של קונגו אינו מועמד הגיוני להיות יעד תיירותי מועדף על איש. וכנראה שלעולם זה יישאר כך. לא ככה?
כך חשב לעצמו גיבור ספרנו - קרי, אדריכל מצליח ומפורסם ברחבי אירופה.
לקרי נמאס מההצלחה, מהנשים, מהפרסום, מהתהילה. הכל נראה לו ריקני וחסר טעם.
אז יום אחד הוא קם ונוסע לחור הכי נידח שיצליח למצוא.

בכפר המצורעים נדהמים מבואו. מיהו הזר המסתורי? למה בא?
את כולם הוא מעניין, את כולם הוא מסקרן.
קרי הוא גבר כריזמטי, רציונלי, נבון, ישר, ישיר בדיבורו, שקול, איש שיחה נהדר.
רופא הכפר מוצא בו חבר לדעה, הכמרים המיסיונרים רואים בו צדיק נסתר חוזר בתשובה, בעל המטעים הקולוניאליסט רואה בו נפש תאומה.
מי מהם צודק?

גרין, כדרכו, מפליא לחדור לנפש דמויותיו ומעמיק בעולמן הרגשי, האינטלקטואלי והדתי.
העלילה והדמויות נבנים אט אט ביד אמן של סופר גדול.

ניסיון היעלמותו של קרי נכשל.
אין לו שליטה על פיותיהם של הבריות.
אך עד הסוף הוא שומר על קור רוחו, גם לנוכח אירועים בלתי צפויים.

ספר נהדר. לא כותבים כאלה היום.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קיבוצניק
קיבוצניק
תמונה של בוב
בוב
תמונה של פרל
פרל
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של Mira
Mira
א
אנוק
תמונה של אור שהם
אור שהם
35קוראים|גיל ממוצע51|37%נשים

על המבקר

תמונה של עמיחי

עמיחי

ותיק
חבר מזה 14 שנים
100 ביקורות•3 נבחרות•2,468 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•אוניברסיטה משודרת
תמונה של עמיחי
עמיחי
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות100
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבל2,468
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית37ספרות מתורגמת26אוניברסיטה משודרת 6

דיון על הביקורת

10 תגובות
יוסף
יוסף•לפני 6 שנים

קצר וקולע, ונשמע נפלא!

אני רושם לפני. תודה.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 6 שנים

תרגום מיושן לא מפריע לי...אולי להיפך.

עמיחי
עמיחי•לפני 6 שנים
אורן - תודה רבה.
אורן
אורן•לפני 6 שנים

קצר, קולע ואינפורמטיבי. נשמע מעולה. תודה עמיחי

עמיחי
עמיחי•לפני 6 שנים
חברות וחברים, תודה רבה לכולכם. חני, אתל, פרפ"צ, יעל ופאלפ מכובדיי - תודה רבה. הספר נכתב במקור ב-1960, ותורגם לעברית ב-1963. התרגום המיושן מכביד מעט, אבל לרוב הוא בסדר גמור. די מהר מתרגלים. גרהם גרין סופר גדול. קראתי עד היום רק שלושה ספרים שלו - שניים מעולים ("העוז והתפארת" עוד יותר מעולה מ"כמאכולת אש", אך גם מאתגר לקריאה ממנו), ואחד בינוני, אבל ניכר מהספרים שהוא אמן כתיבה של ממש.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 6 שנים

סקירה יפה.

עוררת בי את החשק לקרוא את גרין.
yaelhar
yaelhar•לפני 6 שנים

אני מחבבת מאד את הסופר.

את הספר הזה לא קראתי ואחפש אותו.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 6 שנים

יפה! סיקרנת!

אתל
אתל•לפני 6 שנים
שכנעת. אם כי אני חוששת שהסיכוי שאתקל בספר הזה קלוש...
חני
חני •לפני 6 שנים

עמיחי נשמע מרתק.

10 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של עמיחי

מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב

מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב

גדי טאוב

בשנות ה-90 הלך והתגבש קולו החדש של דור חדש וצעיר ברשות הרבים המילולית בישראל - בעיתונות ובספרות.
המנתח הטוב ביותר של המגמה החדשה היה גדי טאוב בספרו פורץ הדרך - "המרד השפוף" (1997).
טאוב לא כתב בספר זה על קובץ הסיפורים שהוא עצמו כתב כמה שנים קודם לכן (1992) ושהיה בעצמו מייצג מובהק של אותה מגמה תרבותית עצמה.

קובץ הסיפורים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" היה ספרו הראשון של טאוב למבוגרים.
11 הסיפורים שבו דומים ברוחם זה לזה.
כמעט בכל אחד מהם יש צעיר בשנות ה-20 לחייו, מחפש את עצמו מחוץ לבית ההורים ומבקש לבנות לעצמו חיים עצמאיים.
בכל הסיפורים חוזרים כמה רכיבים: החיים בדירה שכורה או החיפוש אחריה, עיסוק רב בניסיון ליצור נוחיות בסיסית בדירה (חפצים, מכשירים חשמליים), עבודה מזדמנת של צעיר לא מיומן ונטול השכלה גבוהה (ניקיון, שיפוץ, צביעה, מלצרות), בדידות קיומית והפגתה באמצעות יחסי מין לא מחייבים.
רק בסיפור יוצא דופן אחד "האני הדובר" שייך לאישה צעירה ונשואה שמחזר אחריה בחור מהסוג הנ"ל מכל הסיפורים האחרים...
הסיפורים מתאפיינים בנימה דומה של המספר שמספר בטון רגוע וענייני על קורותיו בעיר הגדולה, בתמימות מסוימת, בכמיהה לקשר אנושי.

לעניות דעתי ניכרת בסיפורי טאוב המוקדם השפעה גדולה של סיפורי ריימונד קארבר.
גם גיבורי סיפוריו של קארבר מתעסקים הרבה ברכב שלהם, בבית שלהם, בעבודה הפיזית הלא-אינטלקטואלית שלהם, ביחסי האנוש הבלתי-מושלמים שלהם.
וטאוב בעקבותיו.

למרות מגבלות הכתיבה והנושאים, טאוב מצליח ליצור סיפור מעניין מכיוון שהקורא מצליח להרגיש מבעד להתרחשות שעל פני השטח ברגשות ברורים - בדידות, כמיהה לקשר, שיעמום פנימי, ארעיות.

לסיכום, די מומלץ בהסתייגות קלה.

הספר יצא לאור כשטאוב היה בן 27.
חלפו מאז לא מעט שנים וטאוב השתנה.
אולי אנסה בהמשך לעקוב אחר השינויים.

לפני שנה•
★★★★★
•עמיחי
פרשה בטראנסוואל

פרשה בטראנסוואל

הרי בלום

בשנת 1948, שנים אחדות לאחר מלחה"ע השנייה ועם עליית המתח הבין-גושי, רק מעטים במדינות המערב נתנו דעתם למצב המסובך בדרום אפריקה, ולבעיות הגזע והאפלייה שם.
בשנה זו נכתב ע"י אלן פטון הרומן "זעקי ארץ אהובה" שפרץ את הדרך אל דעת הקהל העולמית (=המערב) בנושאים אלה, ובסמיכות זמנים גורלית לצאתו לאור עלה בדרא"פ משטר הפרדה קיצוני - אפרטהייד.
כמה שנים לאחר מכן, ב-1956, כתב הארי בלום את "פרשה בטראנסוואל" שאף הוא עורר עניין במערב והמחיש את הבעיות הנ"ל, ואת משטר האפרטהייד בפרט.
הספר תורגם לעברית ב-1960 במסגרת סדרה ג' של ה"ספריה לעם", ובכך היה לספר הראשון בסדרה שעסק בדרום אפריקה.
דרום אפריקה ובעיותיה חזרו שוב ושוב ב"ספריה לעם" במרוצת השנים. על הסופרים הדרא"פ הרבים שתורגמו לסדרה נמנים: אלן פטון הנ"ל, יחזקאל מפאלילה, דן ג'ייקובסון, נדין גורדימר, דלין מתיה, ג'.מ. קוטזי, ובטח עוד כמה ששכחתי.

ובכן, מה קורה ב"פרשה בטראנסוואל"?
אל עיר בדיונית - אך גנרית לגמרי - בשם נלסטרום, בחבל טראנסוואל שבחלק הצפוני של דרא"פ, מגיע מושל לבן חדש: הנדריק טואי.
טואי אינו מושל אכזר או נוטה לקשיחות יתר, אלא פקיד שזכה להגיע לנלסטרום בתור קידום, והוא מתכוון להוכיח את עצמו בתור מושל נאור, מתקדם ומתחשב בצרכי הלבנים והשחורים בו זמנית.
חרף חששותיו מעיר שחורים גדולה וצפופה כל כך, הוא מסייר בעיר, ומציע כמה תיקונים ושיפורים - מרכז רווחה, מרכז בריאות, ועוד מוסדות למען התושבים.
ודווקא כשהכל נראה בשליטה והולך על מי מנוחות ככל שאפשר, פורץ סכסוך מטופש בין גברת לבנה ומגהצת שחורה, והסכסוך הולך ומסלים עד שהופך לאלים ממש.
לטואי יש רעיון לתיקון המצב להבא, והוא מתקן תקנה שקשורה לרשיונות עבודה לנשים בעיר השחורים.
התקנה מעוררת תרעומת עצומה, כי עד עתה לא היו תקנות בנוגע לנשים אלא לגברים בלבד.
מכאן ואילך מתחילה שרשרת של פעולות מטורפות שיוצאות משליטה הן על ידי משטרה לבנה יהירה, אטומה, וקשוחה יתר על המידה, הן על ידי שחורים ממורמרים אך גם אלימים להחריד.

מה שמעניין בכתיבה של בלום, מלבד העלילה המרתקת, הוא הטון הענייני שבו הוא מדווח על האלימות השחורה.
בלום לא מנסה ליפות את המציאות ולספר אגדות על אצילות השחורים לעומת הלבנים הרשעים (למרות שאין ספק שהוא חושב שהלבנים אינם צודקים בכל העניין כולו), אלא מצלם תמונת מצב חברתית ופסיכולוגית של סיר לחץ מבעבע, וכשזה מתפוצץ זה מכוער ומחריד.

באותה שנה בה יצא הספר לאור בעברית (1960) אירע טבח שארפוויל שכמה פרטים בו היו דומים להפליא, למרבה הצער, למסופר בספר.

ספר שכבר קשה להשיג אך הוא מצוין ושווה כל רגע.

לפני שנה•
★★★★★
•עמיחי
הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון

הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון

תמר שילה קינן

בנג'מין פרנקלין כתב אוטוביוגרפיה, אוגוסטינוס הקדוש ורוסו כתבו וידויים ובן גוריון כתב זכרונות, אך הם לא לבד - גם תמר שילה קינן עשתה כמותם וכתבה וידויים וזכרונות אוטוביוגרפיים מסעירים.

האם חשיפה אישית מביכה היא מעשה קשה? תלוי למי.
עושה רושם שככל ששנת הלידה מתאחרת, הדבר נעשה קל. וגם לא מביך כלל וכלל. אולי ההיפך. זה הפך לכלי לקידום עצמי.

תמר שילה, ילידת 86' מהיישוב קדומים בשומרון, משתפת את הקוראים בעשור מחייה - מגיל עשרים ועד שלושים ושתיים.
שתים עשרה שנים של מכאובי גדילה וצמיחה, וכמיהה וחיפושים בלתי פוסקים אחר בן זוג.
היא כותבת קולח, שפתה "דיבורית" כמעט לגמרי כמקובל היום, וחוויית הקריאה זורמת וחביבה.
קל להזדהות עם מה שעבר עליה, בעיקר אם הקורא הוא/היא דתי/ת שעזב את בית הוריו ושכר דירה עם שותפים בעיר הגדולה (במקרה דנן: תחילה ירושלים, אחר כך תל אביב).
נחמד לקרוא את התובנות שלה מהדייטים הרבים, ומדי פעם הן מנוסחות יפה ובחכמה.
תיאורי הקושי ברווקות והתרופפות שמירת הנורמות ההלכתיות ככל שהמצב הזה נמשך - נוגעים ללב ומעוררים הזדהות.

אני מעריך שלקורא דתי-לאומי יהיו נושאי הספר קרובים ללב.
ההתמודדות עם חיים (זמניים?) מחוץ ל"תו התקן" של בן זוג וילדים, עם סביבה חילונית "רגילה" ולאו דווקא ביתית - כל אלה נחלתם של צעירים דתיים רבים בשלב זה של החיים, וגם חילונים שחווים חוויות דומות כנראה לא יבינו "מבפנים" את סוג הקושי והניכור הספציפיים שהמחברת מיטיבה להציג.

חסרו לי תיאורים מפורטים יותר של הבחורים, של עולמם הרגשי. אבל אולי זה בכלל לא עבר בראשה של המחברת. רק על עצמי לספר ידעתי.

מומלץ? לא בטוח. בטח לא לכל אחד.
אם הסתקרנתם - כנראה שזה בשבילכם.

לפני שנה•
★★★★★
•עמיחי
קיץ בדרך הנביאים (מהדורה מקורית)

קיץ בדרך הנביאים (מהדורה מקורית)

דוד שחר

זהו הרומן הראשון של שחר שאני קורא, לאחר שני קבצי סיפוריו הקצרים(*), והוא אף הראשון מתוך סדרה של שמונה רומנים. כנראה הסדרה הארוכה בתולדות הספרות העברית, לעת עתה.
עולמו של דוד שחר מרוכז בירושלים של שלהי התקופה העות'מנית וימי המנדט הבריטי.
בספר זה (ובסיפוריו הקצרים) הוא מתאר הוויה אנושית ירושלמית בה חיים זה לצד זה בצוותא, ובדרך כלל בשלווה, יהודים, ערבים ואנגלים.
ירושלים שלו היא עיר בין-לאומית בפועל, צבעונית, פעלתנית ואותנטית.
אהבות בין בני ובנות דתות שונות הן לחם חוקו, וכמעט מובנות מאליהן.
ירושלים של שחר מעניינת ומגוונת, עולה על גדותיה מרוב סיפורים אנושיים מסעירים.

המספר הראשון בספר הוא ילד בן 10, שבשנת 1936 חי עם משפחתו בשכירות בבית משפחת לוריא ברח' דרך הנביאים בירושלים, מול הקונסוליה של אתיופיה. הקונסוליה עוד שם גם היום.
הילד הסקרן מציץ ללא הרף, אולי גם מעריץ את אם המשפחה המשכירה - ג'נטילה לוריא.
ג'נטילה היא אשתו השנייה של הגביר יהודה פרוספר לוריא, יהודי במוצאו, אפנדי עות'מני בכל אורחותיו והתנהגותו.
ומה הפשט "אשתו השנייה"? לא, זה לא "נישואין פרק ב", אלא הוא כבר נשוי לאישה אחרת המגדלת את ילדיו ביפו. ביגמיסט.
ג'נטילה שונאת את האישה האחרת וממררת את חיי בעלה, אך הוא מצדו לא מתרגש ממנה כלל (וגם לא מתגרש ממנה).
בנם היחיד הוא גבריאל בן ה-36. גבריאל חובב נשים כאביו, כושל בלימודיו בפריז, סקרן, הרפתקן ופזרן, אך גם כריזמטי ואניגמטי.

עד כאן תיארתי אולי תמצית שבתמצית של הרבע הראשון של הספר.
בהמשך הספר שחר מדלג מדמות לדמות ומטיפוס לטיפוס בלי מעצורים. עטו שופע וסיפוריו קולחים, מבדרים, צבעוניים.
אחת הדמויות המתוארות בהרחבה בספר היא של השופט היהודי הבכיר במערכת המשפט של ממשלת המנדט - דן גוטקין. קל לנחש כי ההשראה הישירה לדמות זו היא דמותו של השופט גד פרומקין.

מקום רב בספר תופסת הדת הנוצרית. בכלל עושה רושם ששחר נמשך אל הנצרות, ושהוא מעריך בפרט את ערביי ירושלים הנוצרים.
מן המוסלמים אין דעתו נוחה, והוא מדגיש את הפראות שלהם, אלימותם ורצחנותם.

הלשון של שחר עשירה. הידע שלו בלשון המקרא ובלשון חז"ל עשיר ומפתיע.

את קריאת הספר(**) ליוותה אותי הידיעה כי שחר הוערך רק על ידי מבקרים בודדים כסופר ייחודי, אך לרוב לא הצליח בארץ.
הקהל לא קנה בהמוניו את ספריו, ומבקרים רבים התעלמו ממנו לחלוטין.
תוך כדי ולאחר הקריאה נדמה לי שהבנתי מעט את ההסתייגות ממנו. ירושלים שלו רחוקה כל כך מההוויה הישראלית הצעירה. איפה ירושלים הבין-לאומית של ימי המנדט ואיפה הקיבוץ, תנועת הנוער, הצבא? למי הייתה אז סבלנות לתחומי הכתיבה שלו? ללשון העשירה שלו?
אלה ימי עלייתם של יהושע ועוז הצעירים על הבמה, ואני מעריך ששחר נתפס בתור לא מודרני, לא מעודכן, לא רלוונטי.

אולי דווקא מרחק השנים מאפשר ליהנות מספריו מחדש ולהעריך אותם כפי שמגיע להם.

אני נהניתי מאד וממליץ להתנסות.


(*) "מותו של האלוהים הקטן" ו"שפמו של האפיפיור". על הראשון כתבתי כאן סקירה נלהבת אך התקשיתי למצוא מילים מתאימות למיצוי החוויה.
(**) שיצא לאור ב-1969.

לפני שנה•
★★★★★
•עמיחי
מסע אל קצה הלילה

מסע אל קצה הלילה

לואי-פרדינן סלין

אוי, ממה להתחיל? שרווח לי כשזה נגמר?

סיפור המסגרת די פשוט: "גיבור" הספר, בארדאמי, נע ממקום למקום. את המקומות בחר המחבר בקפידה.
זה מתחיל בחזית שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, נמשך במקלט של פצועי המלחמה בפריז, משם אל קולוניה צרפתית במערב אפריקה (קמרון? סנגל?), אחר כך במעין ספינת עבדים לניו יורק, וממנה אל דטרויט בירת תעשיית הרכב האמריקנית, ומשם חזרה לצרפת.
בכל מקום רע לו. האנשים איומים וזוכים ממנו לקיתונות של בוז ותשפוכת של חרפות.
בכל מקום מסריח לו, רע לו, מגעיל לו, הכל רקוב ואת כולם הוא היה זורק לאשפה אלמלא גם כך הכל מסביב אשפה.
שלשול מילים אינסופי, מייגע ומתיש של חרפות, גידופים ודימויים יצירתיים של כיעור לסוגיו - לא כולם מוצלחים - מתוך כעס, שנאה וזילזול תהומיים.
נשמע אחלה ספר, לא?

הותשתי. לא הצלחתי לרגע להתפעל מיצירת המופת הצרפתית מ-1932. יותר מדי סירחון וריקבון בין קטע מוצלח אחד לקטע מוצלח אחר.
כן, יש קטעים מוצלחים מדי פעם. תיאור קולע של דמות, איבחון גאוני של התנהגות אנושית או סיטואציה, אבל לי זה לא הספיק.

במובן מסוים זה רומן רעיוני. המחבר שואף לבחון ערכים ומוסדות מערביים כדי לקטול אותם - פטריוטיות, סמכות, קפיטליזם, האופי האנושי. את כולם הוא שוחט.

החלק המוצלח ביותר בספר ששווה קריאה הוא התקופה בה שוהה בארדאמי בקולוניה הצרפתית באפריקה.
הוא נוסע כדי להרוויח כסף, אך הוא פשוט נמס בחום הבלתי נסבל ובמקביל חווה זרות ובדידות איומות.
התיאורים הקשים והמקוממים של הרוע של אחיו הצרפתים כלפי המקומיים והניצול המחפיר שלהם חשובים לקריאה.

בדיעבד יכולתי להסתפק בכרך א בלבד.
כרך ב כולו עוסק בימיו של בארדאמי בצרפת. איכשהו הוא נעשה רופא. לא מסופר מאומה על לימודי הרפואה שלו, ולא נראה שאיזשהו קורא היה מעלה בדעתו שחדל האישים ושונא האדם המטונף הזה מסוגל בכלל להיות רופא, אבל המחבר החליט שכן. אז הוא רופא. וכמובן שהוא סולד מכולם מהר מאד ושונא אותם.
כאמור אחלה ספר.

בלשון המעטה: לא חובה.

לפני שנה•
★★★★★
•עמיחי
24 הפנים של בילי מיליגן

24 הפנים של בילי מיליגן

דניאל קיס (קיז)

העובדות היבשות (והאמיתיות לגמרי) המרכיבות את כתב האישום של הנאשם בילי מיליגן בנאליות למדי: שוד, תקיפה מינית.
אך מה שמסתתר מאחורי העובדות הוא סיפור יוצא דופן, מדהים במלוא מובן המילה, ואינו דומה לשום דבר שקראתי אי פעם ושככל הנראה עוד אקרא.

החלק הראשון של הספר מתאר את תפיסתו של מיליגן סמוך לאוניברסיטת אוהיו ב-1977 ואת האשמתו בכמה סעיפי אישום חמורים.
התנהגותו יוצאת הדופן לאחר שנתפס - השתחרר מאזיקיו אך נותר צייתן וכלוא מרצון לדוגמה - עוררה תמיהה גדולה.
שינויי מצב הרוח וטווח ההתנהגויות החריג שלו עוררו פליאה. "משוגע לגמרי" חשבו השוטרים והסוהרים.
כמה שעות לאחר שכפתו אותו בכתונת משוגעים מצאו אותו משוחרר מהכתונת ומשתמש בה ככרית בזמן שישן.
מה הולך פה?
עורכת הדין שלו הייתה הראשונה, ככל הנראה, להיווכח ולהבין שמיליגן אינו משוגע "סתם" אלא שהשינויים המדהימים שראתה מול עיניה ושמעה באוזניה מעידים שהנאשם סובל מאישיות מפוצלת לאישיויות רבות.
ריבוי האישיויות, השוני והמגוון שלהן - מסחררים, בלתי נתפסים.
בחלק הראשון וכן בחלק השלישי מתוארת בפירוט ובהרחבה מסכת השתלשלות האירועים הכרוכים בכליאתו, גיבוש ההגנה המשפטית עליו, המשפט לנפתוליו, הטיפולים השונים שעבר. והפרטים רבים מאד. רבים אך מרתקים. הספר הוא "בלתי עציר" ונקרא בנשימה עצורה כמעט לכל אורכו.
בחלק השני מתגלה קיז לא רק כריפורטר מצוין אלא כסופר מעולה של ממש. בחלק זה אנו קוראים על חייו של מיליגן מילדות, הופעת הסימנים הראשונים לכמה אישיויות, והחמרת המצב החריפה והקיצונית בעקבות נישואיה של אמו לנבל מנוול שהתעלל בו וניפץ את נפשו של מיליגן לשברי שברים.

אני מתאמץ לקצר כדי שלא אספיילר חלילה למי שמתכנן לקרוא.

הספר דומה במובנים רבים לספר "סיביל" אך כמובן גם שונה ממנו.
אין עוד ספרים כאלה. אין.

לפני שנה•
★★★★★
•עמיחי
מנהרות

מנהרות

רותו מודן

גם ספרה השלישי למבוגרים של רותו מודן המוכשרת להפליא מהנה ביותר.

הפעם היא יוצאת מאזור גוש דן (מספריה הקודמים) אל ירושלים וסביבתה.
בתחילה, הספר דומה במקצת לעלילת הסרט "הערת שוליים", אלא שבמקום החוג לתלמוד זירת ההתרחשות היא החוג לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים.
שוב קנאה בין חוקרים ותיקים ובכירים, שוב תחרות עזה על קרדיט על גילוי היסטורי, ניצחון בנוקאאוט של אחד החוקרים על עמיתו, מעורבות רגשית עמוקה של ילדיו של המפסיד בתחרות, ועוד.
אבל הספר הזה מתפתח למרבה השמחה הרבה מעבר לכך.
מודן פורסת בפני הקורא-מתבונן (זה קומיקס, כן?) את עולם החפירות הארכאולוגיות על ההכנות הטכניות המורכבות הכרוכות בו ועוד כל מיני הרפתקאות שונות ומשונות שקורות לגיבורי הסיפור במהלך החפירה.
אינטרסים מתנגשים, רוע לב ונדיבות, שיתוף פעולה ועוינות, ישראלים ופלסטינים, צה"ל ונערי גבעות - כולם כולם מאכלסים בנוכחותם הצבעונית-קומיקסית את הסיפור החמוד והכיפי הזה.
מודן ידענית לא קטנה בנושא ספרה, והיא אף מרביצה בנו (קבלו הפתעה:) דיון הלכתי של ממש בעיקול לא צפוי בעלילה. סחתיין עליה.

היה כיף לקרוא, יהיה כיף לקורא הבא.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמיחי
ילדות עשוקה

ילדות עשוקה

טובה נגינה

למעלה מ-800 ספרים יצאו לאור עד עתה (2023) בסדרת "הספריה לעם" מאז יצאה לדרך ב-1958, והספר החביב והנשכח הזה הוא ה...שני בסדרה.
המחברת טובה נגינה עסקה בחינוך ילדים ונוער צעיר ולא הייתה סופרת מקצועית.
בעלה יוסף סערוני היה איש ספרות מוכשר ומקושר היטב, וכך כנראה השתחל ספר זה לסדרת "הספריה לעם".
אך שלא אובן לא נכון - הספר הנאה הזה היה ראוי למקומו בזכות עצמו ולא רק בחסד הקירבה המשפחתית.
אחזור לעניין זה בהמשך הסקירה.

מדינת ישראל הצעירה הוצפה בשנותיה הראשונות במאות אלפי עולים. רובם התקשו להשתלב בכלכלת המדינה, והמדינה עצמה התקשתה לשלבם. הדברים ידועים וארוכים.
לא רק המבוגרים סבלו, גם ילדיהם. ילדים רבים סבלו, לצד הוריהם, מעוני, הזנחה וסביבת חיים מעיקה ומרת נפש.
טובה נגינה הייתה אשת חינוך וטיפול, מעין שילוב של מדריכת ילדים ונוער ועובדת סוציאלית, חרוצה, מסורה להפליא וטובת לב.
גישתה החינוכית הייתה ככל הנראה חריגה בנוף הישראלי של השנים ההן - מאור פנים תמידי, סבלנות אין קץ, מציאת החיובי בכל ילד, וחוסר שיפוטיות.
היא לא ראתה בילדים "מפגרים" ו"מופרעים" כמקובל אז, אלא בני אדם צעירים שמתקשים למצוא נתיב מואר אל ההצלחה והסיפוק האישי. את כל הבעיות הסובייקטיביות והאובייקטיביות שהיו לכל ילד היא עקפה בקלילות ובחן ופשוט חיפשה, מצאה ועודדה את החיובי שבכל אינדיבידואל.
תכונותיה המקסימות ואישיותה הרעננה בצירוף גישתה החיובית תמיד, הביאו אותה להצלחה רבה עם חניכיה בערוגת ההשפעה הקטנה שלה.
בספר זה היא מספרת בעיקר על מועדון הילדים והנוער הצעיר שבו עבדה בתל אביב. היא לא הקימה את המועדון אלא הצטרפה אליו, אך הצטרפותה הביאה עמה תנופת שיפור ופיתוח שמעוררת התפעלות אמת.

על אף השפה המיושנת קמעה, הספר נקרא בקלות ואף מפלס בקלות דרך ללב הקורא שלא חדל להתפעל מפעולתה המבורכת של אישה מוארת אחת.


*

בשנותיה הראשונות הייתה "הספריה לעם" מעין זרוע של מפא"י בתחום התרבות והספרות היפה.
ניכרת בחירה מושכלת ומוקפדת מאד לא רק על איכות הספרים אלא גם על נושאי הספרים. ממגוון הספרים של הסדרות הראשונות של "הספריה לעם" אפשר להסיק כי קברניטיה ביקשו להדגיש את רוח האדם ותכונותיו הטובות חרף תנאים קשים. ספרים רבים עסקו במלחמת העולם השנייה, השואה, ההעפלה, חבלי הקליטה וההתיישבות בארץ ועוד, כמו גם בבעיות מוסריות במדינות אחרות.
לא כל הספרים נכתבו בפרוזה משוכללת, וחלק מהם אף נשאו אופי כמעט דוקומנטרי. אך הקורא בהם - אז והיום - יצא נשכר ברוחו.
זו על כל פנים הייתה הכוונה הטובה של קברניטי הסדרה.
כמדומני שניכר גם ניסיון להבליט במידת מה את חלקן של נשים בספרות.
היו סופרות בשנים ההן, אך לא רבות.
"הספריה לעם" ניסתה להקפיד שבכל סדרה שנתית יהיו לפחות שני ספרים שנכתבו בידי אישה.
בסדרה א' - שניים (מאת טובה נגינה הנ"ל ויהודית הנדל),
בסדרה ב' - אף לא אחד...,
בסדרה ג' - שניים (מאת שושנה שרירא ורבקה אלפר),
בסדרה ד' - שניים (מאת קארסון מקאלרס ומרי רינו - לראשונה סופרות מחו"ל),
בסדרה ה' - שלושה (מאת רחל איתן, רחל ינאית בן צבי ופמלה הנספורד-ג'ונסון),
וכן הלאה...

הספר הזה הגיע לידי מידי חברה טובה בעבודה, ועל כך תודתי לה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמיחי
בגן חיות הטרף

בגן חיות הטרף

אריק לארסון

המחבר, ההיסטוריון אריק לארסון, היה זכור לי לטובה מספרו המרתק והמומלץ "השטן בעיר הלבנה", ולכן הנחתי שספרו "בגן חיות הטרף" שעוסק בשנים הראשונות של עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הוא הימור בטוח.
אבל התאכזבתי.

לארסון בחר בזווית מעניינת ומקורית למדי לסיפור.
הוא עוקב אחר קורותיו של שגריר ארה"ב בגרמניה בשנים הראשונות של "הרייך השלישי".
השגריר, ויליאם דוד, היה פרופ' להיסטוריה של ארה"ב ומחבר ביוגרפיה על הנשיא וודרו וילסון, שנבחר באופן מפתיע להיות השגריר האמריקני בגרמניה ב-1933.
דוד חרג מכל ליהוק אופייני לתפקיד של שגריר אמריקני.
שגריריה של ארה"ב היו בדרך כלל אנשי עסקים עשירים שביקשו לייצג את מדינתם בעיקר באמצעות הפגנת עושרם, ואגב כך לעשות ביזנס.
משרת השגריר בגרמניה הייתה פנויה ב-1933 כבר חודשים ארוכים. אף אחד לא רצה.
השלטון החדש עשה רושם פרוע ולא יציב ונטה לאלימות, כך על פי המידע העיתונאי המעורפל שטפטף לאמריקה.
פרופ' דוד שנקלע למשבר צמיחה באקדמיה הסכים לשמש שגריר.
הוא חשב בתמימותו שיוכל להביא בשורה דמוקרטית רעננה לבת הסוררת של אירופה שאחרי ככלות הכל הייתה מדינתם של בני תרבות מן המעלה העליונה.

הספר עוקב אחר תהליך הלמידה, האשלייה וההתפכחות שהוא עבר תוך שנה ורבע.
בתחילה, דוד מחה על כל מקרה אלימות שהופנה כלפי אזרח אמריקאי ברחובותיה של ברלין או בעיר אחרת, ומששמע התנצלות והבטחה שהמקרה החריג יטופל - נרגע, ומיד שקע באשליותיו כי ערכיו האמריקאיים וצניעותו האישית ישפיעו לטובה על כל הבכירים הנאצים שנפגש איתם.
לארסון פורס שורה ארוכה של מקרים כאלה ותקריות מסוגים אחרים ומראה כיצד אט אט נסדקה תמימותו של דוד.
תמימותו התנפצה לרסיסים ב"ליל הסכינים הארוכות" בסוף יוני 1934, לאחר ששהה כשנה ורבע בגרמניה.
מסע הטיהור הנרחב - קרי: חיסולים פוליטיים רחבי היקף תוך יממה וחצי - שכנע אותו שאין עם מי לדבר.
מכאן ואילך נעשו דיווחיו חסרי תקווה.
הוא הזהיר את הממשל בוושינגטון שאין פניו של היטלר לשלום, ויש לעשות הכל כדי לנסות ולמנוע מלחמה גדולה שהיטלר מתכנן בוודאות.

מתנגדיו הרבים של דוד במשרד החוץ האמריקני, לרבות שר החוץ האנטישמי קורדל האל (בויקיפדיה מופיע בכתיב שונה: הול), לא שעו לאזהרותיו, ובכלל נתנו לסלידתם האישית ממנו ולהסתייגותם מזרות הרגליו הצנועים מדי לטעמם, להשפיע על מידת הקשבתם לעמדתו הנחרצת נגד היטלר וכנופייתו.
החוב של גרמניה לארה"ב (שהתמודדה אז עם המשבר הכלכלי הגדול) העסיק אותם הרבה יותר מאשר ההפרה הפרועה של זכויותיהם של היהודים והקומוניסטים.

לצערי, כנראה שלארסון סבר שהסיפור הזה אינו מעניין דיו, ולכן הוסיף לספרו דיווחים מפורטים למדי של הרומנים הרבים של בתו של השגריר דוד - מרתה.
מרתה דוד הייתה צעירה יפה ואנרגטית ובעלת חולשה לגברים מרשימים וכריזמטיים, ופרשיות האהבהבים שלה היו רבות.
ובכן, זה אולי פיקנטי, אך התבלין הזה נשפך בכמות נדיבה מדי בספר הזה, ומטה שוב ושוב את מוקד הסיפור ההיסטורי אל עבר השולי והטפל.

זה אינו החיסרון היחיד בספר.
התפכחותו הנחרצת של דוד ועמדתו המוסרית החדשה, החל מליל הסכינים הארוכות ואילך, מוצגת כמעט בחטף ומוקדשים לה עמודים ספורים בלבד בסוף הספר.
הפרופורציה בין תקופת התמימות והאשלייה ובין תקופת ההתפכחות מעוותת לגמרי בעיניי.
הרי הסיפור רק היה יוצא נשכר אילו העמיד לארסון לעמוד הקלון ההיסטורי את זחיחות דעתם וגבהות לבם של אנשי משרד החוץ האמריקאי, שלא לומר את האנטישמיות הסמויה למחצה שלהם.
אך לארסון מחמיץ את ההזדמנות, ומפזר את הפוקוס אל מעלליה השטותיים של בתו של דוד.

כישרון המחקר היסודי והכתיבה הקולחת של לארסון מתבזבזים ומתפזרים בספר הזה, וחבל על כך מאד.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•עמיחי

ביקורות נוספות על "כמאכולת אש"

כמאכולת אש

כמאכולת אש

גרהם גרין

#
התחנה האחרונה של ספינת הנהר בקונגו, מושבת מצורעים קטנה, היא התחנה בה ירד הנוסע (האירופי) האחרון. מושבת המצורעים מנוהלת על ידי נזירים קתולים, המכונים "האבות". ד"ר קולן, רופא חילוני שימיו עמוסים בטיפול, מטפל בחולים ב"בית חולים" שנראה כמה שהיינו מצפים מבית חולים בימי הביניים. הנוסע הוא קרי, ארכיטקט מפורסם, שרוצה לפרוש מהעולם. על שלוש הצלעות האלה – הדתי, החילוני והמועמד, מטעם עצמו, לנזירות כביכול - יש צלע נוספת – העשיר. פורש מסמינר לכמרים, אנוכי שמנסה לקבל אישורים על משמעותו מאחרים. בחיפושיו אחרי אישור הוא מתעלם מצרכים של אחרים ודוחה כל פרשנות שונה משלו על מה שאלוהים רוצה.

בזכות הביקורת של עמיחי (תודה רבה) אספתי אותו מהספסל, אחרי שנמנעתי לקרוא אותו בעבר, כי חשבתי שהוא עוסק בעיקר בדת, נושא שלא מעניין אותי בדרך כלל. הסיפור אמנם עוסק גם בדת, מוסר ואמונה, אבל בדרך אירונית שאינה מצביעה על העובדה שגרהם גרין קיבל על עצמו כבוגר את הדת הקתולית.

עותק הספר יכול היה להימכר ב"כריסטי" כשאספתי אותו. הוא הודפס ב1963 ונותר ללא פגם פרט לדפיו הצהובים. נראה כאילו נשמר במוזיאון. אבל – הוא לא רגיל, ואולי לא אוהב – שיקראו בו. למרות הזהירות תוך קריאה התמרטט לו הספר במהירות רבה, כמו יצירות אמנות עתיקות הנחשפות לאור. נראה לי שיהיה קשה לקרוא בו שנית במצבו.
הספר תורגם בידי אחד, א"ד שפיר, שסיפק לי כמה אתנחתות קומיות. לדוגמה "שמועה מפליצה" (הוא התכוון, כנראה, ל"שמועה גורמת פלצות" אבל זה מה שיצא לו...) כמו ספרים אחרים של גרין אני חושבת שמגיע לספר הזה תרגום חדש ומעודכן. הסיפור מקסים, בזכות האירוניה הסמוייה למחצה, יכולתו הסיפורית של גרין והכתיבה, שראויה לחשיפה.

כמו שאמרתי הסיפור אינו עוסק בדת, אלא באמת שעד כמה שאני יודעת שום דת אינה עוסקת בה. זה שדובר אמת בסיפור – לא מאמינים לו. ועוד משהו שמתבהר בסיפור הזה: השקר שמאמינים בו אומר יותר על אישיות המאמין, מאשר כל דבר אחר. באופן כללי, לשקרים קל יותר להאמין מאשר לאמת. את זה אנחנו יודעים הכי טוב היום, 65 שנים אחרי שנכתב הסיפור הזה.

זה מה שכתב עמיחי בסוף הביקורת שלו על הספר: "ספר נהדר. לא כותבים כאלה היום." אני הייתי כותבת את זה, אם הוא לא היה כותב את זה קודם.

לפני שנה•
★★★★★
•yaelhar
כמאכולת אש

כמאכולת אש

גרהם גרין

כמאכולת אש - גרייהם גרין (כך כתוב שמו על גבי הספר לפחות)


בשורה התחתונה ובקיצור נמרץ: אדם מוצא עצמו מאבד אמון בהכל, אם זה באורח חייו, באל (כנראה הרבה לפני הנקודה הזו בזמן), בעבודתו, באהבה וכולי..... אך בעיקר, בעצמו. ריקנות מבחילה.

אדם שמאבד אמון קם בבוקר ומרחיק לכת למקום בו לא ימצא לעולם, הוא מניח, וכמובן טועה. ראשית טועה כי את עצמו יפגוש שם, שנית טועה כי אדם בעל שם או בני אדם שהוא חשוב להם לא יכול סתם כך להיעלם. שלישית טועה משום שעל סמך פעולותיו הסופר אגואיסטיות עלולים הנבערים והכסילים או המאמינים לחשוב כי מדובר בקדוש מסוג כלשהו וירצה או לא ירצה במקום החדש יציירו מעליו הילה של גדולה פיקטיבית (או שלא).
הגיבור לא רוצה חברת בני אדם, נמאס לו ואולם לעיתים אין לו ברירה, הוא חייב לתקשר עם אלו שנותנים לו לשהות שם ולפעמים אף להחזיר להם טובה.

אף אחד לא יודע בעצם מדוע הגיע לשם מלכתחילה והם אף לא שואלים, בהמשך מתפתחות שיחות מרהיבות לגבי אמונה, נשים, אהבה, קריירה, טיב החיים וכולי. העלילה מסתבכת ומתפתלת אבל ברוב רובה היא עלילה המעלה מחשבות לגבי האדם אל מול עצמו ואל מול החברה.
שני מולים שונים בתכלית, מה גם שכל אדם חיצוני לאדם יכול לתפוס אותו אחרת לגמרי, עבור האחד יהיה קדוש מתבודד ועבור השני זייפן ושקרן.

נשאלת השאלה: עד היכן הרכילות רודפת אחרי האדם?

שאלות נהדרות ועמוקות שואל גרין ועונה יפה ובאופנים שונים על פי הדמות העונה. ספר קצר, מרתק ורלוונטי עד היום אם כי העלילה מן הסתם מאמצע המאה הקודמת.

אז מסתבר שלא ניתן לברוח מעצמך או מהחיים שהובלת עד כה, אפילו תוכנית להגנת עדים לא תשנה את מי שאתה והבעיות אל מול העולם סביר להניח שיחזרו על עצמם כך או אחרת. מה שכן מעניין שלפחות לתקופה מסוימת גיבור הספר הרגיש מ-א-ו-ש-ר באלמוניותו. סוף סוף הוא הבין על עצמו תובנות עמוקות וחסרות פשרות אל מול קונפורמיזם זול המוצע לנו יום ביומו.

המסקנה של הספר? אותה אני משאיר לכם אם עשיתי לכם חשק לקרוא משום שבספר הזה הצלחתי לדלות לא אחת אלא מספר מסקנות אוניברסליות מרתקות גם אם לא חדשות לי, גרין ניסח אותן באופן מרהיב.

ציון שלי: 8 מתוך 10

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•פאוסט
כמאכולת אש

כמאכולת אש

גרהם גרין

הספר הצנום הזה שבר את ליבי, אבל בקטע טוב .
סיפור שהוא תמצית כאב מזוקק ומזכך.
הוא פעל עלי חזק ומהר, באפקט של בעיטה לקישקעס ואגרוף למפתח הלב.
מדכא להחריד, בקטע הכי טוב שאפשר.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•דוריאן גריי
כמאכולת אש

כמאכולת אש

גרהם גרין

ללכת אחורה בזמן...לא רק בגלל תכני הספר...רק להחזיק את הספר בידים: ספר צנוע בכריכה רכה מסדרת הפנינים של ספריה לעם ז''ל. הספר הודפס ב-1968.....שנה לאחר מלחמת הנצחון/אסון.

קרי, אדריכל בעל שם שם ותהילה עולמיים, כובש נשים בסיטונות, מאבד כל עניין בחייו. הוא מחליט לעזוב את הכל: אהובה, תהילה מקצועית עושר וחיי נוחות חומריים - בקיצור להפנות עורף לכל מה שהיה לו אי פעם משמעות בחייו - את הדת נטש זה מכבר וכעת, בשדה התעופה בדרכו לטוקיו, הוא מחליט לשנות כיוון ולהגיע לקונגו. קונגו אינה רחוקה מספיק והוא בוחר להפליג בספינת נהר במחוז נידח עד אשר הוא מגיע למחנה מצורעים המנוהל על יד המיסיון מאות ק'מ ומיליון שנות אור מעיר המחוז הקרובה. האם רצה להגיע דווקא למקום זה? נשאל קרי ותשובתו:"הספינה אינה מפליגה הלאה". אט-אט בונה קרי את חייו במחנה המצורעים. הוא מתקרב לרופא המחנה, דר קולן, ממנו הוא למד על ההקבלה בינו לבין המצורעים: "שמעת כיצד כינה אותי הרופא היום, אחד מאותם שהחולי אכלם. אלה מצורעים המאבדים את כל הניתן למאכולת לפני שהם נרפאים". כל מבוקשו של קרי הוא להטמע בסביבה ולהשכח. בסוף להקבר, ללא צלב, ליד חלקות הקבר של רעייתו של הרופא דר' קולן ושל הרופא עצמו. האם יצליח? האנונימיות המבורכת מגיעה במהירות לקיצה. ריקר, מנהל בית חרושת הגר שעות נסיעה מהמחנה, חושף את המצאו של קרי. מראהו של ריקר, נוצרי אדוק ואיש מאוס "זוכה" לאפיון קטלני, אך ציורי, אצל הסופר "...היה גבה קומה, שחוח כלשהו ומגודל יתר על המידה. דומה היה לסוג צמחים שהבריות משכינים בחדרי הרחצה והללו ניזונים מן הלחות ומגביהים יותר מדי...". מעניין שרק אנשים שליליים או אנמיים זוכים לאפיון פיסי אצל גרין. על מראהו של הגיבור קרי איננו יודעים דבר (ובעצם אף לא את שמו הפרטי). אותו ריקר מנסה לנכס את קרי להצדקת אמונתו וע''י קשירת כתרים לו של הקרבה נוצרית, למורת רוחו הגלויה של קרי שסולד מ"הילה" לא מוצדקת זו. אחריו נוחת הכתב פרקינסון הוא דואג מסיבותיו הוא לקשור כתרים לקרי וכאן מתנהל דיון מרתק בין קרי לכתב וכל התחלואים של עולם התקשורת נחשפים אט-אט. הלהיטות לסיפור מושך גם במחיר אינוס האמת. כיבוד הפרטיות נעלמת כלא היתה כי הרי יש סיפור ויש מיליוני קוראים להזין (ולבנות שם לכתב). אבל האיום הגדול מכולם מגיע מצידה של מרי ריקר, נערונת צעירה וילדותית הנשואה לריקר. האם די ברצונו של ריקר לשים קץ לקשרים רומנטיים עם המין הנשי אחת ולתמיד? כאן העלילה מקבלת תפנית דרמטית. קרי הפנה עורף ל"עולם" האם זה יגמול לו מידה כנגד מידה?

הספר הנפלא הזה עוסק רבות בשאלות של האמונה ושברה, נושא שהעסיק את גרהם גרין ברבים מספריו. לא רק סוגיות תיאורטיות אלא גם הקבלתם בחיים החברתיים של האדם: "...הבאים בברית הנישואים עם אלוהים...אף הם ניתנים לאילוף - הרי אלו נישואים משעממים ככל הנישואים שבעולם. המילה 'אהבה' משמעה מגע פורמאלי של השפתיים כבטקס המיסה, ו'אווה מריה', כתואר 'יקירה', היא לשון יאה לפתיחת מכתב. נישואים אלה כמוהם כנישואים החילוניים שיתקיימו בעינם מכח הרגלים ונטיות המשותפים לאלוהים ולהם -נטייתו של האלוהים להיעבד, ונטייתם שלהם לעבדו...".

גם ההתנגשות בין שני העולמות היא בלתי נמנעת - בין עולמו של ראש המיסיון לבין עולמו של הרופא החילוני דר' קולן (דבר אשר לא מפריע להם לעבוד בהרמוניה מופלאה): "האלוהים שלך וודאי חש אכזבה' אמר דר' קולן, "כשהוא מתבונן אל עולמו זה'. 'בנערותך וודאי לא היטיבו ללמדך תיאולוגיה. האלוהים אינו חש לא אכזבה ולא כאב" (עונה ראש המיסיון)."אולי משום כך לא איכפת לי שאינני מאמין בו" (עונה דר' קולן).

הספר נוגע בסוגיות רלבנטיות עד היום: מקומה של האמונה בחיינו; באיזו מידה אנו אדונים לגורלנו; עוצמתה של התקשורת בעיצוב הסיפור ודימוי האדם היחיד וכמשתמע מכך האם יניחו לנו אי פעם לחיות את חיינו כפי שאנו בוחרים?

השורה התחתונה: ספר נפלא המשלב את האווירה המיוחדת של אפריקה המשוונית באמצע המאה הקודמת עם דילמות קיומיות עמוקות חובקות עולם וזמן. הסיפור מהנה מאד ולאחר סיומו - הסירו ספק - לא בקלות יעבור הוא אל תהום הנשיה. מומלץ בחום.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•דן סתיו
כמאכולת אש

כמאכולת אש

גרהם גרין

האם יכול אדם לברוח מעצמו? האם הוא יכול למצוא מקום בו הוא ישתחרר מנטל באופן מוחלט? האם הוא באמת רוצה להשתחרר מכל מה שהוא עשה ומכל מה שהוא האמין בו? ומה לרכילות ולאדם כזה, האם היא יכולה לפגוע בו? זה מה שעומד בלב הסיפור הזה של גרהם גרין, שהפעם לוקח את קוראיו למעמקי אפריקה עם גיבור שרוצה להשאיר מאחוריו את הכל, את עבודתו ואת תשוקתו לנשים, כי פשוט הפסיק לרצות ולהאמין בהילך ובערך חייו.

הגיבור שט למקום הרחוק ביותר שיכול לקחת אותו אל הנהר. הבחירה באפריקה, מתברר אחר כך, אפילו הייתה מקרית משהו. כשהוא מגיע בסופו של דבר למושבה לטיפול במצורעים בקונגו שמפעיל מסיון, מבחינתו זה בדיוק החור של האלוהים, מקום שמוכן לקבל אותו כמות שהוא ואולי אפילו מצליח להציע לו סיכוי להשיג את ההיעלמות לה הוא משתוקק, גם מול האלוהים וגם מול עבודתו.

הבעיה היא שהחיים לא ממש פשוטים. אף פעם לא. התגלגלות עניינים, כזו שבה הוא מתנהל בעצם בדרך שונה ממה שהוא התכוון לה, מובילה אותו להתמודדות עם התושבים הלבנים של עיר המחוז. אז הוא מגלה שהרכילות ממנה נסע לקצה העולם לברוח, לא עוזבת אותו. אז הוא מגלה שהעולם שלנו קטן, וכל ניסיונותיו להתמודד עם כך לא צולחים לו, ומשם, למרות שבשלב מסוים הוא מתחיל להרגיש מאושר, העניינים מדרדרים מאוד עד הסוף הטרגי והמיותר.

גרהם גרין הוא סופר של אנשים. את האנשים שמסביב לגיבור קל ללמוד. כל אחד מהם משורטט היטב כדי שנבין מה מניע אותו ומה מרכיב את חייו.

מצד שני תיאורי הנוף המעטים באים רק כדי לשרטט מפה כללית של אזור העלילה, כדי לתאר את התמונה אליה נכנס הגיבור, והם גם עוזרים לשמש את המסר. הבוש שמשנה צורתו ולא נותן לשבילים להתפתח בו למשך זמן ממושך מדי, הנהרות שעולים וגואים והופכים כל נסיעה למסע של כמה ימים, הספינות שמגיעות באיחור של שבועות, כל אלו לא מצליחים לעמוד כחומות מגן מול העולם כולו והעבר, ומול אנשים שלשונם קלה בפיהם ואין להם בעיה להפוך גוזמאות לאמת לאמיתה, מעין אמת שפוגעת בסוף בכולם אחד אחר השני.

והמסקנה בסופו של דבר ברורה: אי אפשר לברוח מהעבר, ולעולם יש את המנהג הקבוע שלו שבו ממשיכים לצעוד קדימה, ולא משנה מה קורה.

(נקרא בהדפסה הרביעית של מהדורת המקור מ-1974, בספריה לעם של עם עובד מספר 66)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•TheCatMan