האם יכול אדם לברוח מעצמו? האם הוא יכול למצוא מקום בו הוא ישתחרר מנטל באופן מוחלט? האם הוא באמת רוצה להשתחרר מכל מה שהוא עשה ומכל מה שהוא האמין בו? ומה לרכילות ולאדם כזה, האם היא יכולה לפגוע בו? זה מה שעומד בלב הסיפור הזה של גרהם גרין, שהפעם לוקח את קוראיו למעמקי אפריקה עם גיבור שרוצה להשאיר מאחוריו את הכל, את עבודתו ואת תשוקתו לנשים, כי פשוט הפסיק לרצות ולהאמין בהילך ובערך חייו.
הגיבור שט למקום הרחוק ביותר שיכול לקחת אותו אל הנהר. הבחירה באפריקה, מתברר אחר כך, אפילו הייתה מקרית משהו. כשהוא מגיע בסופו של דבר למושבה לטיפול במצורעים בקונגו שמפעיל מסיון, מבחינתו זה בדיוק החור של האלוהים, מקום שמוכן לקבל אותו כמות שהוא ואולי אפילו מצליח להציע לו סיכוי להשיג את ההיעלמות לה הוא משתוקק, גם מול האלוהים וגם מול עבודתו.
הבעיה היא שהחיים לא ממש פשוטים. אף פעם לא. התגלגלות עניינים, כזו שבה הוא מתנהל בעצם בדרך שונה ממה שהוא התכוון לה, מובילה אותו להתמודדות עם התושבים הלבנים של עיר המחוז. אז הוא מגלה שהרכילות ממנה נסע לקצה העולם לברוח, לא עוזבת אותו. אז הוא מגלה שהעולם שלנו קטן, וכל ניסיונותיו להתמודד עם כך לא צולחים לו, ומשם, למרות שבשלב מסוים הוא מתחיל להרגיש מאושר, העניינים מדרדרים מאוד עד הסוף הטרגי והמיותר.
גרהם גרין הוא סופר של אנשים. את האנשים שמסביב לגיבור קל ללמוד. כל אחד מהם משורטט היטב כדי שנבין מה מניע אותו ומה מרכיב את חייו.
מצד שני תיאורי הנוף המעטים באים רק כדי לשרטט מפה כללית של אזור העלילה, כדי לתאר את התמונה אליה נכנס הגיבור, והם גם עוזרים לשמש את המסר. הבוש שמשנה צורתו ולא נותן לשבילים להתפתח בו למשך זמן ממושך מדי, הנהרות שעולים וגואים והופכים כל נסיעה למסע של כמה ימים, הספינות שמגיעות באיחור של שבועות, כל אלו לא מצליחים לעמוד כחומות מגן מול העולם כולו והעבר, ומול אנשים שלשונם קלה בפיהם ואין להם בעיה להפוך גוזמאות לאמת לאמיתה, מעין אמת שפוגעת בסוף בכולם אחד אחר השני.
והמסקנה בסופו של דבר ברורה: אי אפשר לברוח מהעבר, ולעולם יש את המנהג הקבוע שלו שבו ממשיכים לצעוד קדימה, ולא משנה מה קורה.
(נקרא בהדפסה הרביעית של מהדורת המקור מ-1974, בספריה לעם של עם עובד מספר 66)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
