“"שמעון בן רוֹשׁדי צהמארא היווה בעיה חברתית עוד בטרם יוולד."
----
לא פלא שהרומאן הזה נבלע בתהום הנשייה. מידד שיף (אביו של הסופר והקולנוען אגור שיף) השלים אותו בשנת 1951; שלוש שנים אחרי תש"ח, המדינה הצעירה לא היתה מסוגלת, כנראה, לעכל גיבור יהודי-ערבי. הכוונה איננה לכינוי במובן המקובל כיום בחוגים מסויימים, כלומר יהודי בן ארצות ערב, אלא באמת לאדם שהוריו הם יהודי ונוצריה לבנוניים.

שמעון גדל בתל אביב המנדטורית, לומד בגימנסיה הרצליה, אפילו משרת איכשהו בצה"ל שזה עתה נוצר, עובד בעסק המצליח של גיסו ועוסק בשעות הפנאי בציור. אבל הוא לא מוצא את עצמו בסביבה שעבורה הלאום הוא הכול, ושנותני הטון בה הם בעיקר מהגרים מפולין או צברים עוקצניים, חסרי עומק תרבותי-היסטורי: "תרבות משלהם? מנַין? ספרים אלה? או שמא תיאטרון זה? או אולי מוסיקה זאת? אה, שכחתי את הפזמונים. כן, וזאת האמנות הפלאסטית הגדולה. הנח. לבאנטינים הם כדוברי הערבית, ורק יותר צווחנים".

הסביבה המשפחתית בה הוא גדל הזכירה לי דברים ששמעתי בזמנו על הטרגדיה של הישוב היהודי המזרחי הוותיק בארץ, זה שחי בה כבר מספר דורות. המבוגרים, מסורתיים מתונים, רבים מהם סוחרים, היו אדישים לציונות. גם כך ניהלו את חייהם בארץ ללא שום פרויקט פוליטי לאומי, ונהנו מיחסים סבירים עד טובים עם שכניהם המוסלמים והנוצרים. יחסים אלה נעכרו קשות בגלל הציונות המדינית, והפכו עבורם לצרה כלכלית וביטחונית. בשיחה עם גיסו, שואל אותו שמעון: "הגד לי, באבא: מדוע אין אתה עוזב את הארץ?”...
“חשבתי הרבה בענין” אמר אליהו לאטו. “השאלה היא, כמובן, לאן ללכת. חבל שהמצב במצרים הוא כזה. אח, לולא הציונות..".

באחד הרגעים הנועזים בספר, נפגש שמעון באירוע חברתי בירושלים בשלהי שנות ה-30 עם אדם שמתגלה כאחד ממנהיגי המרד הערבי הגדול. וכך פורש לפניו אותו צעיר "קטן קומה, עגול־פנים, ויפה מאוד במין יופי נשי" את חזונו לגבי עתיד הישוב העברי בארץ לאחר הסתלקות הבריטים והקמת המדינה הפלשתינאית העצמאית: "היהודים?... עדיין לא הוחלט מה יהיה גורלם במדינה. יש הנוטים להשאירם כולם, ויש הנוטים להשאיר רק את ילידי המקום. אין הבדל רב בדבר. שלוש מאות אלף לכאן או לכאן אינם מעלים ואינם מורידים בתוך האוכלוסיה הכללית. הוא עצמו גם ממליץ על היתר כניסה לכמה יהודים נוספים: מומחים במקצועותיהם וכיוצא באלה. לאוטונומיה דתית, גם במידה מסוימת תרבותית, אין איש מתנגד. אבל התנדרות מדינית ציונית היא פשוט אבסוּרד."

ניסיונותיו של שמעון לחפש את מזלו באירופה לא עולים יפה, ובסופו של דבר עולה בדעתו הרעיון, שוודאי נתפס כשערורייתי בישראל של אותם ימים, לחצות את הקווים, תרתי משמע, ולחזור לארץ המוצא של הוריו: "הולך אני למקומי. לבאנטינים אמצא גם שם. ולא אדָרש לצנע, מאבק, חלוציות או התנדבות לייצרם. שם נתונים הם לי מן המוכן. הלשון העברית נאה. כן. חונכתי בה. אבל אני שומע גם ערבית, וגם בערבית אפשר לחיות. ולקנות ספרים וצבעים, ולטייל, וללכת לקולנוע ולרקוד ולנסוע לאירופה. ואולי גם לאהוב. כן. גם לאהוב. ובערבית אולי יהיה יותר קל. ודאי יהיה מסוכן פחות".

כדאי להזכיר לטובה שתיים מדמויות המשנה, ששיף מעצב ברגישות ובעומק: פרפר, בת זוגו של שמעון ונפש חופשייה, שאוהבת אותו אבל לא מצליחה לקרב אותו אל המילייה החברתי שלה; ובמיוחד ג'מג'ום (ככל הנראה בן דמותו של המחבר), שחלם להיות שחקן והיה לבוהמיין תל אביבי ציניקן, והוא גם האקס של פרפר, וגם חברו הקרוב היחיד של שמעון.

לא מדובר בספר גדול, כנראה. אבל הוא פורש תמונה מרתקת של החברה הישראלית בהתהוותה, ומבחינה רעיונית יש משהו מרענן מאוד בעובדה שהוא נוצר במובהק מחוץ למכבש האידאולוגי של אותם ימים. בסופו של דבר, זה אחד מהרומאנים הישראלים המיוחדים שקראתי, ואני ממליץ עליו מאוד. ניתן לקרוא אותו אונליין באתר "פרויקט בן יהודה".”