גמרתי את ספרו המוקדם של עמוס עוז כמה ימים לפני שהחלה תופת שמחת תורה. אף שהוא לא מתאר קטסטרופה, ואף שהוא מתרחש עמוק בתוך ימי מפא"י, המיקום בו מתרחשות רוב העלילות- קיבוצים באיזור השפלה בואכה המדבר- והאווירה האופפת אותו מתאימים איכשהו לימים האלה, שבהם הכול מרגיש כסוגר עליך. סיפוריו של עוז מציירים דיוקן של ספרטה החונקת את חבריה בפנאטיות הפוליטית היובשנית שלה. האיד של החברה הקיבוצית ההיא מתגלם בתושבי המדבר הבדווים, אליהם עורגות כמה מגיבורות הסיפורים, מעין סקיצות לחנה גונן המשתוקקת לתאומים ח'ליל ועזיז. מן הצד השני הבדווים מנסים-לא מנסים להתקרב לאדמות הקיבוץ, ספק כדי להכיר את בנותיו, ספק כדי לסחוב ציוד מכני. בדרגה אחת עמוקה יותר עומדים התנים, גיבורי השוליים של הספר, שמופיעים כמעט בכל סיפור וסיפור. הם מקיפים את גדרות הקיבוץ במין שמחה סתומה לאיד, כשמדי פעם אחד מהם, בהתקף טירוף, מנסה לחדור לקיבוץ ונהרג. סיפור אחד מתרחש בבסיס צבאי שחייליו עומדים לצאת למה שכינו פעם פעולת תגמול- פיצוץ בתי כפר מעבר לגבול, ממנו הגיעו לפי הסברה פידאיון. בעצם, גם ההווייה הקיבוצית עצמה לא מאוד רחוקה מכך: בני הקיבוץ מנהלים אסיפת חברים שמטרתה להחליט האם לשלוח כמה מצעירי הקיבוץ הבריונים הששים-אלי-קרב לפעולת נקם מול הכפר הבדווי הסמוך שבניו נחשדו בגניבה, בדומה ל"נערי הגבעות" של היום. למעשה, עומד לפנינו דיוקן של "הווילה בג'ונגל" לפני היותה וילה, כשהיתה עוד מעין פילבוקס מיליטריסטי מבוצר במדבר, או בלשונו של עוז "אי מואר" מוקף בגדרות, "מצודת השונא".
בדמותו של אחד הגיבורים במיוחד (שמשון שיינבאום) מצטייר דיוקן מרהיב באכזריותו של הארכיטיפ של גבר אשכנזי מבוגר, קיבוצניק עמלני והוגה דעות של תנועת העבודה, על הבעלבתיות, החשיבות העצמית והיוהרה, על האגואיזם העמוק, השוביניזם הגברי והיחס האינסטרומנטליסטי לאחר, על חוסר היכולת לתקשר עם דור הילדים, ועד והשבירה הטראגית והבלתי נמנעת של האישיות הזו. שתי דמויות בוחרות, במודע או שלא במודע, לברוח מן המציאות הזו רחוק ככל האפשר אל מחוזות רומנטיים. האחד מוצא את מותו בין חברי הבריגדות הבין-לאומיות של הרפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית, והשני מנסה לבנות חיים חדשים בירושלים. אלא שהוא מגלה שגם היא מוקפת משלושת עבריה בצריחי מואזין ופעמוני כנסיות של הערבים. במצוקתו הוא נותן דרור לדמיונו באופן מופלא כפי שאף דמות בספר לא מעזה לעשות. הוא חולם על "הרים מעפילים, רכבות מהירות בתבל, שדרות בנות אלף מזרקות מים טובלות במטחי אור... מפרצי ים שסועים כחולים על סף הדומיה". כמה יופי, וכמה רחוק ובלתי מושג היופי הזה.
'על האדמה הרעה הזאת', הסיפור האחרון המופיע בספר, הוא לטעמי הטוב מכולם. הוא היחיד שאינו מתרחש בישראל של אותן שנים אלא מדלג אחורה אל תקופת השופטים בתנ"ך. ואף שיש דמיון תמטי מסויים בינו לבין הסיפורים האחרים, הוא גם שונה מהם מאוד. ריאליסטי פחות מהם, הוא עצמו מתאר את המציאות התנ"כית באופן אוריינטליסטי קסום ואפל, שקשה לעמוד בפניו. בהערת אגב לסיום, אי אפשר שלא לחוש בנימה כלשהי של מיזוגיניות בספר. איכשהו רוב דמויות הנשים המופיעות בסיפורים הן פתייניות, לא רציונליות, או לובשות את דמותה של איזו אלמנה סיציליאנית מרושעת שמכה את ילדיה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
