ביקורת ספרותית על חיים מאת גַּיִל הַרְאֶבֶן
ספר טוב

---

"אתה יודע, תמיד אומרים את זה, שמלמעלה אנשים נראים כמו נמלים קטנות מתרוצצות. זה מה שעשה אותך חולה?"
כך פונה אל יואש באחד מרגעי המפתח ברומן המיוחד הזה אחד מחבריו, כשנודע לו שיואש התחרפן בזמן ביקור עם הוריו על גג האמפייר סטייט בילדינג.
"נמלים מתרוצצות? בכלל לא ראיתי נמלים.
אז מה כן?
ראיתי המון אנשים הולכים עד שהם נעלמים, ואז כל הזמן אחרים באו, ועוד אחרים... שמה כאילו כולם התחברו. ואז כאילו הכול התחבר... שכולם באמת, באמת קיימים, ושעוד רגע כולם באמת לא יהיו".
ספרה החדש של גיל הראבן עוסק לכאורה סתם בחיים של חבורה ירושלמית שמתבגרת יחד מהיסודי בשנות ה-70 ועד לימינו, כאשר ילדיהם שלהם כבר בוגרים צעירים. אבל באמת הוא עוסק בחיים במובן העמוק של המילה, שאפשר להתקרב להבנתו אם רק מציבים אותם אל מול המוות: צבעוניות היש מול אפלת האי-קיום; התיאוריה של החיים כמין משחק גדול שאנו בני מזל מעצם זה שנזרקנו מהריק השחור להשתתף בו, כמו קובייה במשחק שש-בש שעולצת בכל פעם שמשליכים אותה על הלוח. יתכן שרק מי שגוסס מבין את זה באמת.

"מה אתה מחייך, אמרתי משהו מצחיק?
לא, אני סתם חשבתי לי- אתה זוכר שפעם לא היתה דריה?
לפני שהיא נכנסה לנו לחיים, אתה מתכוון?
אני מתכוון שפעם היא לא הייתה בכלל. שפעם דריה לא הייתה, ואז היא פתאום נולדה והופיעה".
כאשר מאמצים את נקודת המבט החומלת, שאפשר לכנות אותה נקודת המבט של אלוהים שמביט על העולם מלמעלה, כשרואים בבירור את נס הקיום, לפעמים מתמלאים כלפי הקיים באהבה, שדומה אולי לאהבה של אם לתינוק שזה עתה נולד. ואז גם דריה המעצבנת נראית פתאום כמו פלא. אלא שאנחנו לא אלוהים, ולא תמיד יש לנו כלים להתמודד עם נקודת המבט הזו, שמטילה משקל עצום על יחסינו עם בני האדם. וזה כנראה שורש המשבר הקיומי שעוטף את יואש, אחת הדמויות המעניינות שנתקלתי בהן בספרות העברית בשנים האחרונות. לכאורה בחור הכי רגיל שיש, כזה שלא הצטיין בכלום בבית הספר, גם לא היה חלש במיוחד בשום דבר, אחד שמשחק כל יום שישי בצוהריים כדורסל עם חברים. אבל עמוק בפנים הוא קצת "הנסיך הקטן" של ירושלים, אחד שקרוע מהחיים כי הם בני חלוף, וכי לאף אחד אין בעצם תחליף. ובאמת, לקראת סוף הספר ההשוואה הזו עולה בבירור, כשאמה של אותה דריה (שמעורבת באקטיביזם צמחוני לא-חוקי) אומרת שהיתה מקבלת את הצמחונות של בתה אילו רק דריה הייתה אוהבת "כבשה אחת שאין לה תחליף".

הנסיך הקטן מכוכבית ב-612, שלא יכל להשלים עם הפרידה מהאהובים עליו, בחר ללכת בעקבותיהם. הנסיך הקטן מירושלים מחלים למזלו מהרומנטיקה המורבידית הזו. ונדמה לי שהריפוי שלו מתחיל כשאחת מחברותיו אומרת לו בפשטות שיפסיק לשחק את המבט של אלוהים עם החמלה שלו "כי זה מתנשא". אז כמו שאפשר להבין, זה ספר שמתתפוצץ מרוב אהבת אדם. הוא לא מושלם- אפשר היה אולי לטפל בממד הכרונולוגי בצורה טיפה יותר מאוזנת, אבל הוא מרגש באמת, והדמויות של הראבן עמוקות וניכר שלא יצאו מתוך שטאנץ. קראתי אותו כשהייתי בחו"ל, ובאחת הטיסות, כשישבתי ליד החלון וצפיתי בעולם מלמעלה וראיתי את האדמה הגדולה שאנחנו סימנו עליה בשרירותיות גבולות להפריד בינינו, אז גם אצלי הכול התחבר: הסצנה על גג האמפייר סטייט בילדינג, והטייס של סנט-אקזיפרי מהנסיך הקטן, ורס"ן שירה אטינג, שטסה גבוה מעל עזה ובוודאי גם היא כמו יואש רואה את המוני האנשים שם באים ונעלמים כחלק ממעגל החיים, אבל בסופו של יום עושה עם חבריה לטייסת את מה שהיא עושה, "בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים".

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על חיים