ביקורת ספרותית על ילדי הגטו - שמי אדם מאת אליאס ח'ורי
ספר בסדר

---

כשקראתי לפני שנים את 'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד, עברה בראשי המחשבה: ומה עם המזרח החוקר (או המדמיין) את המערב? אליאס ח'ורי, כסופר לבנוני שהכריז פעם על זהותו כיהודית, מתמודד עם האתגר ומראה איך עושים זאת באופן מעמיק. היכרותו של ח'ורי עם התרבות הישראלית (עד דקויות כמו "קפה בוץ" ומקומון 'כל העיר' ז"ל) ועם הספרות הישראלית מס. יזהר ועד עמוס עוז מעוררת השתאות באינטימיות שלה. ח'ורי מדמיין ישראלים, כולל את קרבנות האינתיפאדה השנייה, חיילים עם פוסט טראומה, ואף את יהודי אשכנז בשואה. הסופר ר'סאן כנפאני, שהיה כנראה הפלשתיני הראשון שכתב על יהודים ניצולי שואה מוזכר פה, וגם גיבורו של ח'ורי מדמיין לעצמו אב יהודי ניצול גטו ורשה. הוא נוסע עם תלמידים יהודים במסע לפולין, צופה ב'שואה' של קלוד לנצמן, נגעל ממכחישי שואה, ושונא להשוותה לנכבה.

ובכל זאת, זהו ספר על הנכבה. ספציפית, על השבועות הראשונים שלאחר הטבח בתושבי לוד. ח'ורי מרקד סביב הנושא, במידה מסויימת בהשראת סיפורי שהרזאדה, שוב ושוב נוגע ומתרחק, רק כדי לחזור אליו בסוף הרומאן. הוא מזכיר לרגע (בטעות) את 'מיכאל שלי' של עמוס עוז, בהקשר של סיפור שבעצם עוסק בטראומה השתוקה של התאבדות האם, כשהוא מתכוון כמובן ל'סיפור על אהבה וחושך'. ובאמת גם 'ילדי הגטו' כתוב במבנה הספירלי של 'סיפור על אהבה וחושך', כאשר נוגעים בטראומה ומתרחקים, ושוב נוגעים בתנועות ספירליות מצטמצמות והולכות, עד שמצליחים להישיר מבט אל האימה בסוף הרומאן: סיפורם של ניצולי טבח שנאלצו לחיות מאחורי גדרות תיל תחת שלטון צבאי של אלה שטבחו בהם ובזזו את בתיהם, רהיטיהם ומטעיהם. ניצולים שנאלצו לאסוף מהבתים ומהרחובות את הגופות המרקיבות, הנפוחות, המתפוררות, ולקבור אותן בקברי אחים, או לשרפן בפקודת החיילים, בעודם שומעים את צליל העצמות המתפצפצות. שנאלצו לבקש רשות מהקצין לקטוף תפוז מהפרדס שלהם שהוחרם והפך ל"רכוש המדינה".

למרות כובד העניין, הספר אינו נטול הומור: תושבי הגטו תוהים בינם לבין עצמם מה פירוש המילה הזו, ששמעו לראשונה מהחיילים היהודים. הם חושבים בתחילה שמדובר באיזו מילה עברית שמשמעה שכונה של ערבים, עד שאחד מהם, בוגר תיכון ביפו, מסביר להם על הגטאות ההיסטוריים באירופה. אמו של הגיבור מזדעקת- "כלומר, שהפכנו ליהודים? חס ושלום, אנחנו מוסלמים!". "ונוצרים" מוסיף אחד משכניה. הצעיר המלומד בוגר התיכון מסכם: "השוטים הללו לא יודעים שאין בארצנו גטאות... כך מתנהלים העניינים כאן".

ספר כואב, לא קל לקריאה, לעיתים מתיש, לעיתים מתפייט באופן סנטימטלי מדי, אבל מתאר פרק קשה וחשוב בהיסטוריה של הארץ הזו, פרק שמעולם לא נגמר, פרק שגם הוא הולך וחוזר בחיי כולנו בספירלה מתגברת של אימה.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על ילדי הגטו - שמי אדם