ביקורת ספרותית על שמי הוא אדום מאת אורהאן פאמוק
ספר בסדר

---

ספרו המעניין של פאמוק עוסק בתקופה מכריעה בהיסטוריה של אמנות האיור האיסלאמית: קשרים מסחריים ופוליטיים עם ממלכת ונציה הביאו לחשיפת האימפריה העותמאנית לאמנות הציור המערבית. בעקבות זאת החלו מושגים כמו "פרספקטיבה" ו"פורטרט" לחדור אל השיח של מעגל האמנים באיסטנבול, ולסדוק את בטחונם המוחלט ב"צדקת" האסכולה האמנותית שלהם. לאוזן מודרנית זה נשמע אולי משונה, אבל רק תוך הקריאה הבנתי באיזו נחישות דתית-מוסרית התייחסו האמנים הללו לציוריהם. עבורם תפקיד האמן הוא לתאר את העולם האידאלי כפי שהוא נראה בעיני האל. אין מקום לריאליזם, פרספקטיבה, סגנון אישי. וודאי לא לציור פורטרט, אשר שם את האדם במרכז. ואף שכל זה מרתק, הרגשתי שפאמוק הפר מעט את האיזון ויצק יותר מדי דיונים עיוניים מסוג זה לתוך העלילה.

במרכז הרומן עומדת תעלומה בלשית של רצח כפול וסיפור אהבה. לא יצא לי לקרוא כמעט בכלל ספרות בלשית (מלבד אולי את אחד מספרי הרצח של בתיה גור בנעוריי), אבל נדמה לי שכדי שספרות מסוג זה תהיה מותחת באמת, על המרדף לגילוי הרוצח להיות הרפתקני, חי. פה, בגלל הדיון המתמשך של פאמוק בהבטים הטכניים והדתיים של אמנות האיור האיסלאמית, אפילו החיפוש אחר זהות החשוד משועבד לדיון האמנותי. אני צריך גם להוסיף, שבזמן הקריאה ב'שמי הוא אדום' חוויתי שוב את התחושה העמומה שקיבלתי ברומנים האחרים (שאהבתי יותר) של פאמוק, שיש בפסיכולוגיה של הדמויות שלו משהו קצת נאיבי, כמעט ילדותי. חבל, כי עם הפוטנציאל שגלום בנושא, ועבודת השחזור ההיסטורי המרשימה מאוד שעשה פה הסופר, היה לספר פוטנציאל להגיע גבוה יותר.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על שמי הוא אדום