ספר זה הוכיח לי מעל הכול שמלחמה אינה רומסת את הדת. על פניו, מלחמה ודת הן שתי מילים מנוגדות וכל קשר ביניהן מקרי בהחלט, כביכול, אבל הספר הוכיח שגם ברגעי קושי, רגעים שבה הדעת מוסחת, פצצות מוטלות בזו אחר זו לכל עבר, שורקות מעל לראשך ומאיימות לפגוע בו,
הדת, התפילות ונוכחותו של האל נמצאים בליבו של אדם מאמין ולא מרפים ממנו. נוסכים בו ביטחון ומאפשרים לו לנוע הלאה, עם כל הכאב שבדבר.
במהלך הקריאה לא בכיתי. לא ירדה אף דמעה, אבל תחושה קשה של כאב ננעצה בי כיתד. ישירות בלב וליוותה אותי לאורכם של העמודים, וככל שהעברתי אותם תחת ידי והגברתי את קצב הקריאה, התחושה הקשה התעצמה והתחפרה בתוכי חזק יותר.
ראשית כל, תחושת פספוס. פספוס על אלה שקיפדו חייהם למען המשך קיומם של המדינה ועם ישראל.
חוסר הוודאות שאפף את המחבר, חיים סבתו עצמו, שדמותו של חברו הטוב, דוב אינדיג, לא נעלמת מעיניו. לאורך הזמן שעובר מרגע שמלחמת הכיפורים מסתיימת, כוססת בו שאלה אחת טורדנית שרק בשלב מאוחר מאוד בספר באה על סיפוקה, ונענת: היכן דוב? מה קרה לו?
אף על פי שגורלו של דוב אינו ידוע, ניתן לנחש בקלות רבה, מה אחריתו של זה. דבר שמתברר, בסופו של דבר, במלואו בסוף הספר. הקורא אינו מופתע, לפחות אני, הבשורה המרה לא הפתיעה אותי, פשוט היא לוותה בתחושת מרירות ועצב שדוב אינו החלל הראשון ואינו האחרון. חיילים נהרגו וימשיכו להיהרג וממשיכים להיהרג בדקה זו שאני כותבת את הביקורת.
את הספר מעטרים תיאורי קרב קשים הכתובים ביד עדינה וחומלת ככל הניתן, מתעתדות את מה שהיה, מכניסות את הקורא אל עובי הקורה, אל לב ההתרחושויות , מחד גיסא, ומאידך, פיוטים, ציטוטים ואמירות תנכ"יות כאלה ואחרות מהוות חלק חשוב ומנעים, שבאופן מפתיע מצליח לא להעכיר ולגמד את תחושתי המטלטלת מן הספר, נהפוכו, העצימו אותה עשרה מונים. דווקא מתוך האמונה והתקווה שהפסוקים הנחילו לחיילים הצעירים בפלוגתו של חיים סבתו, שהיו אף הם בני ישיבות שנקראו בפתאומיות למלחמה, הותירו אחריהם נשים, ילדים והורים מודאגים,
הדגישו את חוסר האונים, הכאוס, השחור והעצבות. ללא הכנה מוקדמת, דווקא ביום הקדוש ביותר על ישראל, מוקפצים כוחות לחימה אל אזורים שונים. זו מעין מכה מתחת לחגורה שאיש לא ציפה ופילל אליה והקרבות מתנהלים בהתאם. בליל של חיילים, בליל של טנקים, בליל של גופות ופצועים ושורה אחת שחוזרת על עצמה ומוכיחה את הכאוס השורר: " לא ידענו אם הטנק שנפגע, שלנו, או שלהם" "השמש סינוורה אותנו ולא יכולנו לפעול"
מלחמת גוג ומגוג פר זמנה. מלחמה שכל חשיבה עליה, לפני שפרצה, עוררה פרצי צחוק ושאננות רבה מצד החיילים ואזרחי המדינה. שאננות שעלתה לישראל מחיר כבד מאוד, מחיר בנפש:
" כולם גיכחו, מי חשב אז על מלחמה."
" בבת אחת, תפסתי: אנחנו במלחמה." זה מוחשי, לא עוד בדיות, תהיות, וניחושים, זה כאן ועכשיו. האסימון נופל לסבתו בעיצומו של קרב, כשהוא יורה את הפגזים מן הטנק, נלחם למגר את התקדמותו של האויב ששאיפתו לכלות את ישראל.
מלחמה חריגה בהתנהלותה והדבר מודגש מאוד בכל מקום, כולל בציוד חסר הערך. החל מהטנקים הרעועים שעימם נאלצו החיילים להתמודד. טנק בלוי שבאמצע שאתה מביט בטנק האויב, עלול להיתקע, תקיעה שעלולה לעלות בחייך [וכמעט עלתה בחייהם של חיילים רבים]
גדודים מעורבים, עמומים ומעורפלים. חייל אחד תותחן נפצע, מיד אחר מחליפו, גם אם אינו שייך לפלוגה המקורית. טנק נפגע מירי טיל וחיילי הטנק שלצידו, ללא היסוס וחשיבה פעמיים, יוצאים ורצים לכיוונו, על מנת להוציא את הפצועים, כשיריות חולפות מעל לראשם והדי פיצוצים מהדהדים כל דקה, מול אפו של האויב הסורי.
" חשבתי לי, הגיע הרגע שלמדנו עליו כל כך הרבה, מסירות נפש. מוכרחים לגייס כל כוח שיש בנו. אנחנו מוכרחים לבלום אותם. אנחנו יכולים לבלום אותם. אין לנו ברירה. לא היה הרבה זמן לחשוב."
בניגוד למצופה, אין זה סיפור של גבורה גדולה, לפחות כך לא היו מגדירים זאת החיילים שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה באויב, הם פשוט ביצעו את המוטל עליהם טוב עד כמה שניתן.
חיילים שניסו לשמור על צלם אנוש גם בעת תופת. בפרק האחרון של הספר, ישנה מעין עדנה, עדנה בדמות השבת. חבריו של סבתו לגדוד מנסים לקבל את שבת המלכה באמצעיהם הדלים בכך שחלקם שומרים כל מיני סוגי מאכלים שאתם הם ייחדו לשבת. הם מנסים להשיג מלבושים חדשים על מנת לקבל את השבת רעננים ועליזים, ובעיקר נקיים. ומי שאינו מגעת לעשות זאת, מנסה לפחות לכבס את סרבלו המרופט שיראה מצוחצח, שיקבלה כפי שצריך. שתהיה הפרדה בין החול ליום חג.
פרק זה נגע בי מאוד. דווקא בשל פשטותו והנסיון לשמור על הקיים, גם כשהפגזים עפים והכול שרוי בתחושת לחימה, כפי שניתן לראות בציטוט הבא:
" משתעשעים היינו בשבתות, ומתענגים בהן, והיו משכיחות את הצער שבלב ונותנות לנו אחרית ותקווה. פעמים הרבה היו מזעיקים אותנו בתוך הסעודה או בתוך התפילה לפזר הטנקים מחמת הפגזה של תותחים שנחתה פתאום."
בסיום הקריאה, הנחתי את הספר והמחשבות עלו וצפו במוחי. למרות שכאן מתוארת מלחמה ספציפית, כל לוחם עכשווי או לשעבר, יזדהה עם הכתוב, ימצא בתוכו את עצמו. אם בסבתו עצמו, מומו, גידי, אלחנן ואולי אף שלמה.
אלחנן שהותיר אישה וילד ועזב למלחמה.
שלמה, הותיר רעייה טרייה בת חודש, ועלה על הטנק,
ואפילו סבתו עצמו, הותיר משפחה דואגת ויצא כשהוא תוהה בינו לבין עצמו: היישוב אי פעם? מצד אחד, התקווה מקוננת בו, מצד שני, הייאוש, הפחד והחשש...פחד שמקבל צידוקין אפילו בתורה עצמה, כאשר יעקב מתיירא מפניו של עשיו אחיו.
ספר רגיש, מעצים ובעיקר צורב בבשר. על כל יהודי ואזרח ישראל יש לקרוא אותו. פעמיים. פעם אחת בכדי להיוודע לכל המאורעות שפקדו את חיילנו, שבזכותם אנו כאן, ופעם שניה על מנת לינצור כל פסקה ומילה בתוכנו, שיחלחלו ויהוו חלק מצלמנו, מעין צוואה רוחנית לאלה שנהרגו לטובת המשך קיומו של עם ישראל.
" כל השטח היה זרוע כלי פלדה פגועים: משאיות, ג'יפים וטנקים, טי חמישים וארבע, וטי חמישים וחמש. חנן עצר אותי ליד כל טנק סורי, הוא נכנס לתוכו לבדוק אם נשארו שם חיילים, נשארו רק גוויות. חנן נראה מזועזע. ריבונו של עולם! כמה הרג, כמה סבל, כמה צער בעולמך!"
![תיאום כוונות [מהדורת 2013]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/930687.jpg)
















