ביקורת ספרותית על לבד בתיאטרון המוות מאת טרי הייז
ספר טוב

---

באותו היום הייתי צעיר שזה עתה סיים את שירותו הצבאי. אופטימי, מאמין שאחרי מאה רווית שפיכות דמים ומאבקים, נכנסת האנושות לעידן של הבנה ושלום. ביום ההוא משהו בי נבל וההלם שהיכה בי אז אינו שוכך לגמרי שנים רבות אחר כך. התאריך היה ה-11.9.2001.

היה זה מופע ראווה גרוטסקי ומרשים של שנאה יוקדת. בעקבותיו ארגוני האסלאם הפונדמנטליסטי חשו "על הגל". מיד אחרי האירוע הנורא מוסלמיות חילוניות רבות עטו חיג'אב והחלו לצום ברמאדן. באופן מפתיע זו הייתה גם שנת שיא במספר בני המערב שבחרו להתאסלם.

וכך הפכו תחילת שנות האלפיים ל"תור הזהב" של ארגוני הטרור. פיגועי ענק במדריד, בבאלי, בלונדון, אינספור אוטובוסים ובתי קפה מתפוצצים בישראל, הרג מאות בתיאטרון במוסקבה... אולם אט - אט החל העולם המערבי לצאת מהשוֹק ולמד להתגונן. הפך קשה יותר ויותר לבצע פיגועי ראווה בסגנון הישן.
ארגוני הביון למדו את אופני הפעולה של אויביהם, שיטות המעקב והשגת המודיעין השתפרו מאוד, בסיסיהם של הארגונים האיסלאמיסטיים נהרסו, מנהיגיהם חוסלו והם החלו לחוש מחנק.

דרכי הפעולה של הפונדמנטליסטים החלו להשתנות גם הם. הם עמלו קשה יותר על מנת לרצוח, אך הצליחו מדי פעם להפתיע ולבלבל את ארגוני הביון ושומרי הסף המערביים.
טרי הייז מנסה לצייר את הדור החדש של המפגעים. בעיניו יהיה זה אדם אינטליגנטי ומשכיל, שיפעל כזאב בודד, ימעט להשתמש באמצעי התקשרות מסורתיים וייעשה זאת בתחכום שלא ישאיר עקבות.
"לבד בתיאטרון המוות" אינו תרגום מקורי של שם הספר, אלא אלתור מקומי המנסה להקנות לו אופי מקורי. באנגלית ושפות אחרות הוא נקרא פשוט I am Pilgrim. לרוב אני לא בעד מניפולציות האלה כשזה נוגע לספרים, אך מכיוון שסביר להניח שזו לא יצירה שעתידה להיזכר לדורות והשם בסה"כ הולם את התוכן, הדבר נסלח.

הייז בונה עלילה מורכבת ומתוחכמת שבמרכזה עומד איש ביון אמריקאי מהסוג החשאי ביותר, מאותן קבוצות סודיות שמורכבות ומתפזרות על פי צרכי הממשלה ורק מעגל קטנטן של אנשים יודע על קיומם. הם לא מתפשרים ומצרפים לשורותיהם רק את הטובים ביותר.


הספר מתחיל ברצח מושלם בניו יורק שאין לו לכאורה קשר לאסלאם. במקביל לחקירתו, אנו נחשפים לדמותו של האנטי – גיבור – רופא שהשתייך בעבר לקבוצות המוג'הדין באפגניסטן ומקדיש את חייו, גופו ושכלו המבריק למטרה אחת – להשמיד את "השטן הגדול" ובעקבותיו שנוא נפשו – בית המלוכה הסעודי. אבל בניגוד למפגעי האחד – עשר בספטמבר, הוא מבקש לעשות זאת בדרך שקטה. היא מחרידה ביותר בטירופה והאכזריות בה הוא מנסה להשיג את האמצעים להגשמת חזונו מטלטלת.


חקירת הרצח המושלם והמרוץ נגד הזמן במטרה למנוע קטסטרופה שלא נראתה כמותה מתמזגים יחד למסע דמוי רכבת הרים רגשית עבור הקורא ורמת המתח מגיעה לשיאה כשכל העלילה מתנקזת לבודרום שבטורקיה ו"מתפוצצת" שם.
התחקיר של הייז מצויין וכושר דימיון וההמצאה שלו בהחלט מרשים.

בגדול נהניתי מהספר, אולם פגמיו בולטים מאוד ולא ניתן להתעלם מקיומם. אדגים כמה מהם:
איסלאמיסט קיצוני המוכן להקריב הכל למען מטרה היסטורית מכרעת מבחינתו, שהקדיש לה את כל מרצו ואת שנותיו היפות ביותר, סיכן את חייו פעמים רבות על מנת להגשימה, לא יוותר עליה גם עבור ילדו כשהיא כבר במרחק נגיעה. במיוחד שמדובר על ילד עם בעיה. הוא לא היה מהסס כי היה בטוח שהילד יהיה שהיד והוא עצמו יזכה להגשים את מטרת אללה (ראינו את זה גם במציאות).

הוא גם יעדיף למות ולא לתת לכופר בן החזירים והקופים להשפילו בתשאול מהיר בסגנון שמובא בספר. השגת מידע מהאנשים האלה היא מלאכה מורכבת מאוד. הוא גם בטח לא יעז אף להרהר בהתאבדות "רגילה" שלא מתלווה אליה מות קדושים.

הן הגיבור והן האנטי – גיבור הם סופרמניים מדי וזה מזכיר סרט הוליוודי לנוער בסגנון 'רמבו' שנלחם לבד מול צבא שלם.

הגיל של הנבל לא כל כך מתאים מבחינה כרונולוגית לאירועים. בשנה שיצא הספר הוא היה צריך להיות כבר עמוק בעשור החמישי שלו לא "אמצע שנות השלושים" שלו. אבל נקל ונאמר שהעלילה מתרחשת כעשור לפני כן, גם אם זה ממש בקושי מסתדר מבחינת הטכנולוגיה שעושים בה שימוש בספר.
הרומן כאילו צועק "תעשו ממני סרט!!!" והוא מלא בטריקים ושטיקים הוליוודיים למהדרין.

התרגום דורש התייחסות מיוחדת. לא יודע איך הוא כתוב בשפת המקור, אבל העברית של 'לבד בתיאטרון' היא ברמה של תכנית ריאליטי ובמקרה הטוב של חינמון יומי. גם הביטוי הלא תקני "למרות ש" חוזר כמעט בכל עמוד ויש קטעים שזה קורה עשרות פעמים ברצף..
.
אני יודע שלא קל לכתוב ספר מתח שווה. הוא יחסית לא רע בעיקר בהשוואה למותחנים בסגנון פח זבל שיצא לי להתקל בהם לאחרונה.
אהבתי חלקים רבים בו ונשאבתי לתוכו, אך חולשותיו צרמו גם אם לא הרסו את הקסם שלו לגמרי.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על לבד בתיאטרון המוות