סוכן סי.איי.איי לשעבר, נקרא לשוב לשירות, ויוצא למרדף חובק נופים ועולם בעקבות טרוריסט מוסלמי שמאיים להפיץ נגיף מהונדס של המגפה השחורה.
אקשן באוקטן גבוה, מתחיל קצת איטי אך לאחר שתופס תאוצה, קשה להניח מהיד. ספר מתח במשקל כבד (בכל זאת כמעט 700 עמודים). כתוב קיצבי בסגנון סרטי האקשן של שנות ה90, כשהטובים היו טובים והרעים היו רעים.
עלילה מפותלת ובנויה היטב.

5/5 בסולם מאני. מומלץ!

מוות בבקבוקים. אוגוסט 1984. אושפזתי בדחיפות בבית חולים 'סורוקה' לניתוח דחוף. זו היתה שעת צהריים. הגיעו שני חיילים פצועים, והניתוח שלי נדחה ביום. שמרו עלי, ונאמר לי שלמחרת בבוקר ינתחו אותי, ראשונה או שנייה. בינתיים אושפזתי במחלקה הכירוגית. מתמחה היתה אתי כל הזמן בקשר, והלילה עבר לו בשלום. בבוקר למחרת הופיעה המתמחה, התנצלה ואמרה לי שאני ינותח שלישית. יש מישהו דחוף יותר ויש גם עוד מישהו. היא לא סיימה את המשפט ובחורה על ידי קראה בקול: "פרוטקציה! אלא מה". המתמחה הסתובבה אליה, חייכה, עשתה תנועת ידיים של: מה אני יכולה לעשות והלכה. חיכיתי. מה כבר אני יכולתי לעשות. ברקע היו רעשים של בית חולים. עגלות חורקות, מילמולים של בני אדם, שיחות יותר קרובות, וזהו בעיקר. פתאום צרחה - צרחה נוראית, שלאחריה השתתרר שקט מכביד. המחלקה דממה. דקות ארוכות של דממה. "אני הולכת לבדוק מה קורה", אמרה אחת הבחורות, ונעלמה במסדרון. היא חזרה כעבור חמש דקות. "הם מתו" היא הכריזה. "מי?" אלה שהיו בניתוח. כולן הסתכלו עלי. אין שום דבר סודי בבית החולים. "איך?" שאלתי. "לא יודעת אבל הם מתו". היא לא הספיקה לסיים את המשפט והמתמחה הופיעה בחדר. היא התקרבה למיטה שלי ואמרה לי שאני לא ינותח היום, אמרה את מה שכבר ידענו, ששני החולים מתו, והוסיפה שעכשיו בודקים מה קרה. בלילה סיפרו לנו שערכה של בקבוקים, שנועדו להרדמה, הכילה סוג של חומר רעיל במקום את חומר ההרדמה הרגיל. כרגיל התחילו פרשנויות מכל הכיוונים. הדבר הוודאי שידענו עליו זה שהמשפחות קיבלו, תוך יומיים, סכום פיצויים גבוה מאוד וחתמו על הסכם מסויים, ושהמפעל בחו"ל נתבע בסכומים אסטרונומים, שכלל דיווח לכל העולם וחקירה. אני נותחתי למחרת. הייתי שלישית.
הספר הזה הזכיר לי, לכל אורכו, את המקרה הזה. עם חיידקי מגפה קטלנית שאוחסנו בבקבוקים של תרופה נגד שפעת קשה היה לי להתעלם ממה שקרה לי אז. ככלל, אין לי מושג מה היתה דעתי על הספר אם הייתי קוראת אותו כשיצא לאור, אבל עכשיו אני בטוחה שהוא ממש נבואי.
הספר עצמו די פשוט, כמו סרט. יש בלש למשימות מיוחדות שרודף אחרי רופא פונדמנטליסט מוסלמי שרוצה לחסל את ארצות הברית עם חיידקים של מחלת האבעבועות השחורות, שאותם שינה בעצמו, כך שיהיו עמידים בפני כל חיסון קיים. לזה מצטרפים כל אמצעי החיפוש של ארצות הברית, כולל האקר אחד יותר טוב מכולם, בלש של ה f.b.i, מפקדת תחנת משטרה בתורכיה, ועוד דמויות פעילות. וכל זה כתוב מצויין. בלי רגע דל. סרט, כבר כתבתי.
ולמה כתבתי את כל ההקדמה הזאת? כי שמעתי כבר יותר מדי פעמים: שאין דברים כאלה (וגם אחרים) במציאות. אז הנה, יש ועוד איך יש.

****




תעצרו אותו!!!! טרוריסט!!! פושע!!! לא, לא את המזוקן עם התיק הגדול, את זה שלידו, שבדיוק גומר את המקיאטו הכפול שלו, זה שתירגם את "I Am Pilgrim" לשם התמוה והדוחה "לבד בתיאטרון המוות" ונטע בתודעת הקוראים הפוטנציאליים את ההנחה שמדובר במין מותחן שיגרתי ואיזוטרי על מומחה בזיהוי פלילי שנתקל ברוצח סדרתי שמתנקש בקורבנותיו בתיאטראות ישנים! תעצרו אותו!!!! תשכחו מהוראות הפתיחה באש, בינתיים. אני אביט לכיוון השני.

המליצו. בעיקר אפרתי. אבל לקחתי את הזמן, כמעט שנה. וחבל שלקחתי את הזמן, כי זה וואחד ספר מעולה. הוא התחיל ככה יבש למדי. כמו מיליון ספרים אחרים. מומחה בזיהוי פלילי (אבל בלי תיאטראות ישנים, ברוך השם) נתקל ברצח כמעט מושלם, אם זה לא היה כתוב טוב הייתי מגלגל את העיניים שלי כבר כאן. אבל תוך כמה עמודים, מגיעים למקום אחר לגמרי. ואז עוד אחד. ואז עוד אחד. ואז עוד די הרבה, כמעט יותר מדי למה שמקובל בז'אנר. איזה ז'אנר? או.

בגדול, זה מין מותחן. מותחן ריגול? קצת משטרתי? קצת ביון? קצת טרור? קצת רצח? קצת מצוד? הרבה דברים. מיש מש גדול ומפואר שמצליח לעשות צחוק מהמותחנים הרגילים שלוקחים את הזמן שלהם ומסתפקים בעיר אחת או שתיים, או לפעמים, באופן לא יעיל במיוחד, שתיים שלוש מדינות. המיש מש הזה כל כך טעים, שכבר לא ממש אכפת לי שמתחתי את שריר הירך של המוח כשדילגתי מעל חורים בעלילה בגודל של קליפורניה, צירופי מקרים שומטי לסתות או על מופרכויות תסריטאיות ברמות אולימפיות שהייתי משחרר כבר מזמן אם הספר הזה היה קצת פחות מענג.

זה הספר הראשון של טרי הייז, ואני לא מעז לחשוב על מה הוא היה צריך לעבור כדי לכתוב את התשבץ המטורף הזה, שבו למרות כל הפגמים שמניתי לעיל טמון כישרון כתיבה פנומנלי, יכולת מתיחה שהרגה לי את הנשמה וגרמה לי לשבת באוטו בחנייה של רמי לוי חצי שעה כדי לגמור את הספר ולא לעשות קניות לחג. אין הרבה ספרים כאלה.

אין אף אחד. חסר תקדים.

תקראו. דה סונר, דה בטר.

****

הייתי יכולה לכתוב שזה אחד מספרי המתח הטובים שקראתי מעודי, אבל זו לא תהיה חוכמה, כי אני לא מרבה לקרוא ספרי מתח (שמישהו יסביר לי מי זה ג'ק ריצ'ר, לכל הרוחות).

הייתי יכולה לכתוב שזה אחד הספרים הטובים שקראתי השנה, אבל זה יעשה לו עוול כי כמעט לא קראתי ספרים השנה.

הייתי יכולה לכתוב שהספר מישיר מבט אל האסלאם הקיצוני והוא עושה זאת באופן ממש לא פוליטיקלי קורקט, אבל לא בא לי להיכנס לפוליטיקה.

הייתי יכולה לכתוב שיש בספר יותר מקמצוץ של חוש הומור מגניב, אבל גם הוא לא בדיוק פוליקלי קורקט, אז אני אוותר ("ראיתי אנשים שחירבנו מרוב פחד. ראיתי אנשים שה... עמד להם כשעמדו למות. אבל ראיתי רק פעם אחת איש כל כך מפוחד עד ששני הדברים קרו לו באותו זמן").

הייתי יכולה לכתוב שאני חוששת שאולי איזה אסלאמי קיצוני בעל מוח מעוות מצד אחד וגאון מצד שני יקרא את הספר, והוא יכניס לו כל מיני רעיונות לראש, אבל זה מפחיד אותי מדי – אז לא אמרתי כלום. אבל טרי הייז אמר: "בלי חיסון אפקטיבי שום מדינה בעולם לא תשרוד התקפה מתוזמרת היטב של אבעבועות שחורות, אפילו לא מדינה של 310 מיליון תושבים שיש לה מספיק נשק אטומי לחסל את הכוכב הזה מאה פעמים". תגיד לי, טרי, התחרפנת? אתה רוצה שאיזה "סרצני" אמיתי יקרא את הספר ויישם??

הייתי יכולה לכתוב שאי אפשר להוריד את הספר מהיד, בעיקר במחצית השנייה שלו, כשהכל מתחיל להתחבר, ושהוא נקרא בנשימה עצורה, ושהוא מתאר בצורה מדהימה את המאבק בין כוחות האופל והרוע לכוחות האור והצדק, אבל אלו סתם קלישאות שכבר נכתבו על אלפי ספרים, והספר הזה ראוי ליותר.

הייתי יכולה לכתוב שזה ספר לכל אחד: לצעירים ולקשישים, לאוהבי דרמות ולאוהבי מתח, למי שקורא הרבה ולמי שקורא מעט, למי שאוהב סיפורים מהחיים ולמי שמעדיף פנטזיות, אבל גם זה לא יהיה נכון. אבא שלי התלהב מהספר, מה שאומר שאם אמא שלי תקרא אותו, היא בטוח תשנא (זוכרים ת'כוסברה?)

הייתי יכולה לכתוב הרבה דברים על הספר הנפלא הזה, אבל במקום זה אני אגיד לכם מילה אחת פשוטה: תקראו.

ספר מעולה ומותח. כבר נכתב עליו כל כך הרבה! אבל קודם כל לפני הכל, גם אני רוצה לשאול: מי תרגם את שם הספר לעברית?! בחירה גרועה לטעמי! במשך תקופה ארוכה דווקא שם הספר מנע ממני לקרוא אותו, נשמע לי מוזר מדי (לא שופטים ספר לפי הכריכה וכל זה, אבל עדיין, זה אמור למשוך את העין ושם הספר במקרה הזה עשה בדיוק את ההיפך). "אני צליין" - I Am Pilgrim השם שלו בשפת המקור הוא טוב בהרבה.

אני לא באמת יכולה לכתוב יותר מדי על העלילה של הספר, דווקא כי יש בו כל כך הרבה. הוא מסופר בעיקר מעיניו של לוחם ביון לשעבר והעלילה טסה בין מדינות שונות במהירות שיא. אין כאן רגע מנוחה. זה ספר עב כרס, ולפעמים מצאתי את עצמי מניחה אותו לא כי הוא לא מותח, להיפך, הוא מותח מאוד!!! אלא פשוט כי התעייפתי. הסחרור שיש בספר הזה הוא פשוט מטורף. הספר הזה מותח מאוד (אם כי לא מהשנייה הראשונה, צריך לתת לו פרק או שניים כדי להמריא), כתוב מעולה ומהודק היטב (למרות שלפעמים יש צירופי מקרים מפתיעים במיוחד, או שלא...). יש בו המון הומור מושחז וכנגד אין בו שום פוליטקלי קורקט, שזה מרענן כשלעצמו.

למה בכל זאת הענקתי לו 4 כוכבים ולא 5? קצת ספויילרים:

ובכן, הוא מתאר עולם משוגע. ולצערי הרב אנחנו חיים באחד כזה היום. מגפה עולמית שמשתקת את העולם המערבי בעת המודרנית (שיש בכלל שמועות על כך שסונתזה במעבדה), איסלאם קיצוני שמאיים להשתלט על העולם. מלחמה במזה"ת שרק הולכת ומסלימה, מלחמה באירופה... לצערי הרב זה לא מדע בדיוני, זו המציאות המטורללת שאנחנו חיים בה. העלילה בספר מונעת מתוך האסון של ה 11 בספטמבר... לצערי מאז העולם (ישראל ובכלל) עבר כל כך הרבה טלטלות ומהמורות ששנת 2001 מרגישה רחוקה שנות אור.
למרות זאת, יכולה לומר בוודאות שאם הייתי קוראת אותו לפני עשור, כשהוא נכתב/תורגם (וכשאני הייתי קצת פחות צינית) הייתי נותנת לו 5 כוכבים ויותר.
הוא ספר טוב ומרתק! באמת שחובה לקריאה :)

ואנקדוטה קטנטנה לסיום: לפני כמה ימים אחי ביקש ממני המלצה לספר, אז אמרתי לו שחייב לקרוא את הספר הזה. באותו ערב הייתי עם חברה במטרו במרכז קופנהגן, ושיחה עם שני גברים רנדומלים על טלפונים וזיהוי פנים הובילה אותנו לשיחה על מערכת "אשלון" אחד מהם טוען שהמערכת קיימת גם בדנמרק. לא היה לי מושג! לפעמים המציאות באמת מתערבבת עם הספרים (מיותר לציין שלפני קריאת הספר לא היה לי מושג קלוש לגבי אשלון, תיארתי לעצמי שיש משהו, אבל לא ספציפית אשלון). גוגל מהיר מצא מתקנים צבאיים שנויים במחלוקת. לא הצלחתי להבין אם הם עדיין פעילים כיום (הם כן, לפי הגבר מהמטרו שטוען שהמתקן ליד קופנהגן מנטר את צפון אירופה, איזור סקנדינביה).

בקיצור, רוצו לקרוא!

אני וספרי מתח לא ממש מסתדרים. את לבד בתיאטרון המוות אהבתי מאוד. אלה החדשות ועכשיו להרחבה.
טרי הייז הוא תסריטאי. תסריטאי נוהגים לכתוב ספרים שימצאו עצמם עד מהרה כסרט, והקופה תצלצל. אני לא אומר שזה לא עבר להייז בראש, אבל הוא ניחן במתנת הכתיבה וזה ניכר בכל עמוד ועמוד.
בניגוד לספרי מתח אחרים, בהם הדמות הראשית סובלת מכיעור/אופי זעפני/אשה כעסנית/טראומה מן העבר ועוד מרעין בישין, הגיבור שלפנינו נאה בעיני עצמו, אומץ ע"י זוג נטול ילדים ונותר ללא טראומה ממשית מעברו זה, מכיר בערך עצמו, אך לא מתנשא ובעיקר רוצה בגיל שלושים פלוס ממש קצת לצאת לגמלאות ולהתיישב בפריז המעטירה, מטרה בהחלט נאה ובחירה הולמת ביותר. כל הסיבות הללו היה בהן די בפני עצמן, אבל צריך גם בשר למלא כמעט 700 עמודים דוהרים. ובשר בהחלט יש.
סקוט מרדוק, זה הגיבור, שב מן הכפור הפריזאי. הוא אמנם סוכן מהולל בדימוס ועל דלתו "נא לא להפריע", אבל העבר נוקש על דלתו וספר שכתב בשם ששאל מאדם מת גורם לבלש משטרתי לאתר אותו, למרות מאמצים ניכרים לטשטש את השבילים המובילים אל דירתו הפריזאית.
במקביל, צעיר סעודי, שאביו איבד את ראשו, תרתי משמע, הופך לשונא הן את הסעודים והן את בני בריתם האמריקאים וככה על הדרך גם את ישראל. זו חבילה מוכרת. הוא מתבגר, לומד רפואה וממציא את אם כל פיגועי הטרור האפשריים, כזה פיגוע שפיגוע מגדלי התאומים הוא רק הפרומו.
אוקיי, ערב הסעודית כבר הוזכרה, כך גם ארה"ב וישראל, גם ביירות בעניין כמקום בו למד ה"סרצני" רפואה. בדרך יש גם את אפגניסטן וקצת באחריין, גרמניה והרבה טורקיה. הייז מפרט בלי לשעמם, מתאר נופים שיפארו את הסרט העתידי ונוטע היטב את גיבוריו במקום ובזמן.
אין רגע דל.
שני קווי התפתחות מקבילים מתרחשים לנגד עינינו. האחד מקורו בניו יורק, שם מתרחש רצח מושלם. במקביל, אם כל הפיגועים קורם ער וגידים באסיה ובאירופה. על ההתפתחויות תצטרכו לקרוא וכאמור, אין רגע דל.
כוחו של הייז בקלילות. כאן המקום להדגיש, קלילות שאינה מעליבה את האינטליגנציה של הקורא. ההומור משתלב היטב, הפוליטיקלי קורקט נדחק הצידה, כי באמת אין שום דרך לתאר את מוראות האסלאם בלי לרדת על המוסלמים. הייז נע בקלילות בפרקים קצרים יחסית ולא מעיקים בין ארצות, יבשות וזמנים. הספר נגמע במהירות, אין פירוטכניקה סטייל בונד, ג'יימס בונד, וזה בסדר גמור. לפעמים זה יותר מקגייוור.
המלצה חמה לספר שימלא אתכם בפרטים וירוקן לכם את הראש מטרדות היומיום.

לקרוא ספר עב כרס כזה מהבוקר עד הלילה זה אומר הכול על חוויית הקריאה של "לבד בתיאטרון המוות". טרי הייז מוכיח כאן שהוא כותב ברמה הגבוהה ביותר, עם כתיבה מצוינת ודמות ראשית מרתקת שלא מאפשרת להניח את הספר מהיד, ומספקת חוויה עוצמתית שנבלעת ביום אחד.
תמצית העלילה
העלילה שוזרת יחד מתח של רצח, עולם ביון קשוח ומלא היסטוריה, כשהכול מתחבר יחד בגאונות. המרוץ חובק העולם נגד טרוריסט בודד ומבריק שמאיים להפיץ נשק ביולוגי קטלני הופך למלחמת מוחות מורטת עצבים, שבה הגיבור נאלץ לנווט בין תחנות רבות על הגלובוס כדי לעצור את האסון ברגע האחרון.
גוף הביקורת
העוצמה הגדולה של הספר טמונה בחלקו הראשון. הסיפור של הנבל נבנה בצורה מופתית, כמו רומן היסטורי מרגש ועמוק שפשוט שובה את הקורא. השילוב של נושאים כמו השואה והנאציזם מעניק לסיפור נפח ומשקל סגולי שאין במותחנים רגילים. יחד עם זאת, הספר סובל מאורך-יתר בולט ומעודף מלל ותיאורים. לדעתי היה לחלוטין צריך לקצר אותו; הוא פשוט מדי ארוך, ובאיזשהו שלב הוא מתחיל לעצבן, מאבדים את הסבלנות והקסם הגדול שלו קצת הולך לאיבוד בדרך. בנוסף, הדמות של הנבל הופכת בהמשך למוגזמת מדי, והסוף עצמו התגלה כפחות מתוחכם ממה שניתן היה לצפות. הפינאלה הוא הוליוודי ופשוט למדי – בסוף תפסו את הטרוריסט, עצרו את החיסונים ושלום על ישראל.
שורה תחתונה
מותחן ביון חכם, איכותי וסוחף בצורה בלתי רגילה, שיש בו הכל מהכל. למרות המריחה והסוף הצפוי שקצת פוגעים במומנטום לקראת הסוף, מדובר בחוויית קריאה חזקה ביותר ומלמדת שמומלצת לכל חובב מתח.

פעם היה ילד שקראו לו סקוט מרדוק. טוב, זה לא היה שמו בלידתו, כי הוא נולד לאיזו מסוממת שנרצחה, בצד הגרוע של העיר, ואומץ על ידי שני מאליאנים בשם מרדוק. הנער הזה, שהיה סוליסט בלתי חברותי וגם כשרוני, נבחר בפינצטה על ידי איזו מגייסת לסוכנות ביטחון עלומה בשם הדיוויזיה. אתם מכירים בוודאי כמה סוכנויות אמריקאיות: השירות החשאי, FBI, CIA, NSA, DIA , NRO, Homeland Security, אבל על הדיוויזיה לא שמעתם. טוב, גם אני לא. והנער הזה עשה חיל וגם פתר בעיות ריגול שעליהן מדווחים רק לנשיא.

וככה, סקוט, שהיו לו שמות רבים, דרכונים רבים וזהויות רבות, הצליח בדרכו עד הפרישה בגיל שלושים ואחת ולקינוח, כתב ספר בשם בדוי על פרשיות העבר.

ואז, באיזה מוטל עלוב במנהטן מוצאים גופת אשה נטולת זהות, טביעות אצבעות וכל פרט מזהה אחר, שנמחק בתוך אמבטיית חומצה. לכאורה, עוד רצח, אבל אז מתברר כי יש קשר עלום ועקיף בין סקוט לרוצחת.

מפה לשם, מספר לנו סקוט את תולדות חייו ועובר לספר לנו על ה"סרצני", נער סעודי, שנכח בזמן עריפתו של אביו בכיכר העיר, ואת דרכו משם והלאה. אי אפשר לחוות טראומה כזאת בלי להיות מושפעים ממנה. אבל אם חשבתם שהסרצני, ינטוש את האסלאם הפאנאטי, טעיתם. את כישרונותיו וזעמו הוא גייס לטובת נקמה באויבת הגדולה של האנושות: ארצות הברית.

והספר הגדול הזה צועד בשני מישורים, דרכם של סקוט וחברו הטוב, חוקר הרצח בן ברדלי, גיבור האחד עשר בספטמבר, ודרכו של הפאנאט האיסלמי אל הפיגוע הגדול מכולם.

הספר מרתק, מהפנט ממש. ובניגוד לאי אלו בריטים פרו פלשתינים ושונאי ישראל, טרי הייז הוא ידיד טוב וגם אדם ריאלי. הוא מתאר את מלחמת האיסלאם הרדיקלי בעולם המערבי, בלי להסתתר מתחת למטריית הפוליטיקלי קורקט, שאהובה כל כך על כל אירופי מצוי.
לטרי הייז יש רזומה עשיר של תסריטאות לסדרות ומה לא, אבל זהו הרומן הראשון שלו, ואיזה ספר!

אתם גם תעשו תיור עולמי, בפאריס, בבודרום שבטורקיה, באפגניסטן, בלבנון, בגרמניה, בסעודיה, בבחריין, באיטליה, הכל חינם אין כסף.

תאמינו לי שיש בספר כמה פרטים לא אמינים ביותר, ופרשייה שקשורה לעניין בחוט דקיק ומזוייף, אבל למי אכפת? מוחותיהם של סקוט מרדוק מזה ושל הסרצני מזה, מנהלים קרב על לוח השחמט של העולם. והוא גם יודע לכתוב הטרי הייז הזה! וזה גם ספר ראשון בסדרה, כי סקוט מרדוק מסיים את הספר צעיר וגם עשיר וגם לא גילו לנו איך מתה אמו. אז יש מקום לספרים נוספים.

ואם למדתם מג'ק ריצ'ר שאסור להציץ בעינית של הדלת כשדופקים עליה, כי הרוצח יתקע כדור ישר לתוך עיניכם, מסקוט מרדוק למדתי שאסור בכלל להתקרב אל הדלת, כי הרוצח שמעבר לה בטח הצמיד אליה מטען נפץ קטן, אבל כזה שיחלק אתכם להרבה חתיכות. (ואני לא מתכוונת לחתיכות כמו אותן שבעים ושתיים בתולות שבגן עדן).

בקיצור, אם אתם קוראים שש מאות שמונים וכמה עמודים, מן הסתם תרכשו גם איזו פיסת מידע מעשי וחיוני.

מה הופך ספר לאמין? זו שאלת מליון הדולר. יכולים לספר לי שני סיפורים – מופרכים פחות או יותר באותה מידה – לאחד אגיד פחחח... ולאחר אאמין. למה? בנוגע הספר הזה, יש כמה סיבות.

1) הייז מלווה את סיפורו בדוגמאות. הוא מדגים עם דברים שאנחנו יודעים, דברים שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, דברים שהיינו רוצים לדעת – אלה מלווים את הסיפור ועוטים עליו אווירה אמינה.

2) למרות שהוא תסריטאי, ותסריטאים כותבים פעמים רבות סיפור מהיר ורצים לספר לחבר'ה, הוא לוקח את הזמן שלו. הסיפור אמנם מהיר מאד, אבל ארוך ומפורט, מעוגן בכל מקום בו הוא נמצא.

3) המעבר ממקום למקום, מסיפור אחד לאחר, מהווה לעבר, הוא מלאכת מחשבת חלקה. הוא לא קוטע את הסיפור באופן מלאכותי להעצמת המתח (כמו שחלק הסופרים-תסריטאים עושים) אלא עובר באופן חלק למקום – או לזמן – אחר כמו שמתבקש בסיפור.

4) דמות הגיבור היא דמות שקל לאהוב ולהזדהות. הערכים שהוא מבטא הם הערכים המקובלים עלינו. הוא פטריוט, אוהב אדם, צנוע וחכם. עוזר שמה שהוא חושב על האיסלם, על השואה, על הישראלים, על תוצרת סין, על פוליטיקאים, על משטרות חשאיות ועל העולם השלישי הם דברים שנשמח להסכים איתו.

5) למרות כמה קטעי סופרמן (לא הרבה, לשמחתי) עדיין הוא משכנע אותך שזה אפשרי. אפשר להצליח לעלות על מחט בערימת שחת (בתורכיה מכל המדינות). ליצר הרגשת חברות עם זרים שיסכימו בלי מלים לספק לו שירותי מידע, אליבי, עזרה.

כשלים יש בשפע. אבל הם לא פוגמים בסיפור. בהתאם לז'אנר כל דבר הוא קצה-חוט לכל דבר. אפילו רצח במלון פשפשים בניו-יורק למזימה חובקת עולם להרוס את העולם. אפילו מזימה של אשה לרצוח כדי לרשת את בעלה המליארדר – לארגון פשע יווני.

הייז אינו אמריקאי. הוא נולד באנגליה, גדל באוסטרליה ואחרי מספר שנים באמריקה הוא חי בשווייץ. אבל כמו לי צ'יילד שגם הוא לא אמריקאי - הוא מבטא פטריוטיות אמריקאית באופן מושלם והפטריוטיות שלו לא רק נראית אותנטית, היא גם לא לוקה בשטחיות שאני מייחסת לאמריקאים.

אני מודה לכל אלה שכתבו ביקורת מהללות על הספר הזה – ודרבנו אותי לקרוא אותו. זה ספר מתח אדיר, נקרא בנשימה עצורה. אם היו קוראים לו "צליין" שהוא השם הדו-משמעי שנתן לו הסופר, אני חושבת שלא הייתי משאירה אותו להתייבש על המדף יותר משנה.