מוות בבקבוקים. אוגוסט 1984. אושפזתי בדחיפות בבית חולים 'סורוקה' לניתוח דחוף. זו היתה שעת צהריים. הגיעו שני חיילים פצועים, והניתוח שלי נדחה ביום. שמרו עלי, ונאמר לי שלמחרת בבוקר ינתחו אותי, ראשונה או שנייה. בינתיים אושפזתי במחלקה הכירוגית. מתמחה היתה אתי כל הזמן בקשר, והלילה עבר לו בשלום. בבוקר למחרת הופיעה המתמחה, התנצלה ואמרה לי שאני ינותח שלישית. יש מישהו דחוף יותר ויש גם עוד מישהו. היא לא סיימה את המשפט ובחורה על ידי קראה בקול: "פרוטקציה! אלא מה". המתמחה הסתובבה אליה, חייכה, עשתה תנועת ידיים של: מה אני יכולה לעשות והלכה. חיכיתי. מה כבר אני יכולתי לעשות. ברקע היו רעשים של בית חולים. עגלות חורקות, מילמולים של בני אדם, שיחות יותר קרובות, וזהו בעיקר. פתאום צרחה - צרחה נוראית, שלאחריה השתתרר שקט מכביד. המחלקה דממה. דקות ארוכות של דממה. "אני הולכת לבדוק מה קורה", אמרה אחת הבחורות, ונעלמה במסדרון. היא חזרה כעבור חמש דקות. "הם מתו" היא הכריזה. "מי?" אלה שהיו בניתוח. כולן הסתכלו עלי. אין שום דבר סודי בבית החולים. "איך?" שאלתי. "לא יודעת אבל הם מתו". היא לא הספיקה לסיים את המשפט והמתמחה הופיעה בחדר. היא התקרבה למיטה שלי ואמרה לי שאני לא ינותח היום, אמרה את מה שכבר ידענו, ששני החולים מתו, והוסיפה שעכשיו בודקים מה קרה. בלילה סיפרו לנו שערכה של בקבוקים, שנועדו להרדמה, הכילה סוג של חומר רעיל במקום את חומר ההרדמה הרגיל. כרגיל התחילו פרשנויות מכל הכיוונים. הדבר הוודאי שידענו עליו זה שהמשפחות קיבלו, תוך יומיים, סכום פיצויים גבוה מאוד וחתמו על הסכם מסויים, ושהמפעל בחו"ל נתבע בסכומים אסטרונומים, שכלל דיווח לכל העולם וחקירה. אני נותחתי למחרת. הייתי שלישית.
הספר הזה הזכיר לי, לכל אורכו, את המקרה הזה. עם חיידקי מגפה קטלנית שאוחסנו בבקבוקים של תרופה נגד שפעת קשה היה לי להתעלם ממה שקרה לי אז. ככלל, אין לי מושג מה היתה דעתי על הספר אם הייתי קוראת אותו כשיצא לאור, אבל עכשיו אני בטוחה שהוא ממש נבואי.
הספר עצמו די פשוט, כמו סרט. יש בלש למשימות מיוחדות שרודף אחרי רופא פונדמנטליסט מוסלמי שרוצה לחסל את ארצות הברית עם חיידקים של מחלת האבעבועות השחורות, שאותם שינה בעצמו, כך שיהיו עמידים בפני כל חיסון קיים. לזה מצטרפים כל אמצעי החיפוש של ארצות הברית, כולל האקר אחד יותר טוב מכולם, בלש של ה f.b.i, מפקדת תחנת משטרה בתורכיה, ועוד דמויות פעילות. וכל זה כתוב מצויין. בלי רגע דל. סרט, כבר כתבתי.
ולמה כתבתי את כל ההקדמה הזאת? כי שמעתי כבר יותר מדי פעמים: שאין דברים כאלה (וגם אחרים) במציאות. אז הנה, יש ועוד איך יש.

מוות בבקבוקים. אוגוסט 1984. אושפזתי בדחיפות בבית חולים 'סורוקה' לניתוח דחוף. זו היתה שעת צהריים. הגיעו שני חיילים פצועים, והניתוח שלי נדחה ביום. שמרו עלי, ונאמר לי שלמחרת בבוקר ינתחו אותי, ראשונה או שנייה. בינתיים אושפזתי במחלקה הכירוגית. מתמחה היתה אתי כל הזמן בקשר, והלילה עבר לו בשלום. בבוקר למחרת הופיעה המתמחה, התנצלה ואמרה לי שאני ינותח שלישית. יש מישהו דחוף יותר ויש גם עוד מישהו. היא לא סיימה את המשפט ובחורה על ידי קראה בקול: "פרוטקציה! אלא מה". המתמחה הסתובבה אליה, חייכה, עשתה תנועת ידיים של: מה אני יכולה לעשות והלכה. חיכיתי. מה כבר אני יכולתי לעשות. ברקע היו רעשים של בית חולים. עגלות חורקות, מילמולים של בני אדם, שיחות יותר קרובות, וזהו בעיקר. פתאום צרחה - צרחה נוראית, שלאחריה השתתרר שקט מכביד. המחלקה דממה. דקות ארוכות של דממה. "אני הולכת לבדוק מה קורה", אמרה אחת הבחורות, ונעלמה במסדרון. היא חזרה כעבור חמש דקות. "הם מתו" היא הכריזה. "מי?" אלה שהיו בניתוח. כולן הסתכלו עלי. אין שום דבר סודי בבית החולים. "איך?" שאלתי. "לא יודעת אבל הם מתו". היא לא הספיקה לסיים את המשפט והמתמחה הופיעה בחדר. היא התקרבה למיטה שלי ואמרה לי שאני לא ינותח היום, אמרה את מה שכבר ידענו, ששני החולים מתו, והוסיפה שעכשיו בודקים מה קרה. בלילה סיפרו לנו שערכה של בקבוקים, שנועדו להרדמה, הכילה סוג של חומר רעיל במקום את חומר ההרדמה הרגיל. כרגיל התחילו פרשנויות מכל הכיוונים. הדבר הוודאי שידענו עליו זה שהמשפחות קיבלו, תוך יומיים, סכום פיצויים גבוה מאוד וחתמו על הסכם מסויים, ושהמפעל בחו"ל נתבע בסכומים אסטרונומים, שכלל דיווח לכל העולם וחקירה. אני נותחתי למחרת. הייתי שלישית.
הספר הזה הזכיר לי, לכל אורכו, את המקרה הזה. עם חיידקי מגפה קטלנית שאוחסנו בבקבוקים של תרופה נגד שפעת קשה היה לי להתעלם ממה שקרה לי אז. ככלל, אין לי מושג מה היתה דעתי על הספר אם הייתי קוראת אותו כשיצא לאור, אבל עכשיו אני בטוחה שהוא ממש נבואי.
הספר עצמו די פשוט, כמו סרט. יש בלש למשימות מיוחדות שרודף אחרי רופא פונדמנטליסט מוסלמי שרוצה לחסל את ארצות הברית עם חיידקים של מחלת האבעבועות השחורות, שאותם שינה בעצמו, כך שיהיו עמידים בפני כל חיסון קיים. לזה מצטרפים כל אמצעי החיפוש של ארצות הברית, כולל האקר אחד יותר טוב מכולם, בלש של ה f.b.i, מפקדת תחנת משטרה בתורכיה, ועוד דמויות פעילות. וכל זה כתוב מצויין. בלי רגע דל. סרט, כבר כתבתי.
ולמה כתבתי את כל ההקדמה הזאת? כי שמעתי כבר יותר מדי פעמים: שאין דברים כאלה (וגם אחרים) במציאות. אז הנה, יש ועוד איך יש.