בטמפרטורה של מינוס חמישים מעלות חוקי המשחק שונים. זהו עולם אחר. הקור הנורא חודר עצמות ומכלה אנרגיות. לכל פעולה יש משמעות. הדלקת מדורה יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות. אסור לך לזלזל בכוחו של הטבע ולחשוב שבינתך האנושית תנצח. אתה עלול לאבד אצבעות או בהונות אם תוריד את הכפפות כדי להדליק אש או לאכול או רגליך נרטבו. גפרורים עלולים להידבק זה לזה בקור העז ותתקשה להבעיר מדורה.
ואם תהיה בר מזל ותצליח עליה להיות במקום בטוח, מתחת לעץ עלול ענף עמוס שלג לקרוס עליה.
שתי גירסאות הסיפור הקצרצר בסגנון מינימליסטי – ומצליחות בכתיבה אמנותית להמחיש את התנאים הקיצוניים, המאבק לשרוד במציאות אכזרית נכתבו בהפרש של 6 שנים (1902, 1908) - דומות ושונות. בשתיהן האיש בשממה הקפואה של נהר היוקון אי שם בקנדה או אלסקה כשברשותו אוכל מועט. בראשונה לבד ובשניה עם בן לווייה, כלב האסקי שלא מורגל בחיבה וליטופים אלא צליפת השוט. הכלב, בשונה מבעליו, הוא בעל אינסטינקטים עמוקים שנטבעו בו מדורי דורות ויודע לשרוד. מעלות לא מעניינות אותו, הוא קשוב לטבע ואינו לוקה בחטא היוהרה האנושית של יציאה לדרך ללא מלווה כפי שייעצו לאיש זקני המקום 'הרכרוכיים האלה'. בשניה כוחו של הטבע משמעותי יותר לעומת האדם האנונימי ובראשונה האדם יותר במרכז ושמו טום וינסנט.
בשניהם רצונו להגיע למחנה הבטוח והחם.
הכלב רוצה להתחפר בשלג ולמצוא מחסה מהקור הנורא.
ונותר רק לתהות האם האיש והכלב יגיעו למקום מבטחים.
בשניהם לומד האיש את האמת שהנחילו לו הזקנים -'היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע'.
"צדקת, סוס זקן, צדקת" אומר האיש בדמיונו לזקן הנבון מפלג סולפור.
לסיום מובא סיפורו המעניין של ג'ק לונדון שהיה בין האלפים הרבים שנהרו לצפון בתקופת הבהלה לזהב בסוף המאה ה-19 לאחר ששכנע את אחותו למשכן את ביתה תמורת אלף דולר (הון באותה תקופה) למימון נסיעתו. הוא זה שטבע את מטבע הלשון 'נתיב הסוסים המתים' למעבר האכזרי בין קנדה לאלסקה בו שקעו מאות סוסים בשלג ומצאו את מותם. ג'ק לונדון אימץ את הגישה הנטורליסטית לפיה האדם הוא חלק מהטבע וכפוף לחוקיו.

"כשפנה להמשיך, ירק במהורהר. קול התפצחות החד והנפצוצי הקפיץ אותו. הוא ירק שוב. ושוב התפצח הרוק באוויר בטרם הספיק להגיע לשלג. הוא ידע שבקור של 45 מעלות מתחת לאפס הרוק מתפצח על השלג, אבל הרוק שלו התפצח באוויר".

ישבנו בהרצאה של רוית נאור "אישה בקצה העולם" לפני כחודש עם סיפור של רווית על משלחת לקוטב הצפוני. האדם מול איתני הטבע בשלג. סיפור על חלום להגיע ולנגוע בנקודה 90 מעלות צפון. שלג מאיים כשמכל זווית משטחים אדירים של הקוטב כשרק הנשימות נשמעות. כשכבר נשאר קילומטר או שניים לגעת בחלום קמים בבוקר ומגלים שהקרח שעליו האוהל עמד בלילה נסחף עוד 4 ק"מ מהנקודה ומהיעד. בזמן הקריאה בספר שוב עלו לי תמונות מההרצאה על גבות הגברים במשלחת שהיו כמו מטריות קטנות מעל העיניים. כי כשנמצאים במינוסים מטורפים של הטמפרטורה הכל קופא בחצאי שניות. וזה אומר שערות באף הופכות להיות מגלשות של קרח. הגבות נראות כמו מטריות עם נטיפים.
*****************
בספר הקצרצר הזה יש שלשה חלקים. שתי נובלות קצרות יפיפיות ואחרית דבר שהוא החלק שמסביר ועוטף את כל הסיפור בעובדות. הנובלות שנכתבו בהפרש של כמה שנים טובות הם בעצם סיפור אחד שכתוב בשתי גרסאות שונות. הם דומים אך גם מאוד שונים. לא יודעת אם קיים עוד ספר בעולם שבו יש סיפור אחד עם שתי גירסאות שונות . שני סיפורים אחד אחר שני כשכל אחד עם זווית קצת שונה. זה כמו יעד דומה עם שתי דרכי הגעה. או שמגיעים או שמתמהמהים או שבכלל לא מגיעים. לונדון המוכשר מראה לנו איך אפשר במעט מילים לומר הרבה מאוד.
*****************
אולי זה מכוון ואולי לא אך לא מתארים פה בעלילה מי האדם שעושה את המסע, שמו, משפחתו, גילו עיסוקו...כלום. מבחינת העלילה זה לא חשוב. הרי זה עוד פרצוף שעושה מסע בשלג. אין צורך בפרטים הללו כשהמסע הוא נטו סוג של התגרות האדם מול הטבע. אולי אפשר לומר יוהרתו של "האדם הקטן " מול האתגרים שהטבע מציב לו צעד אחר צעד בדרך למטרה שקבע לו. יש פה מסקנות ותובנות בין האדם לעצמו תוך כדי המסע. איך יצר ההישרדות גורם לאדם לשנות מסלולי חשיבה. אם מחקים את גוף האדם במצוקה כשאיבר אחר איבר מכבה את עצמו אותו דבר בשתי העלילות. או שהאדם אוסף את כל מה שרכש במהלך חייו, את כל הנסיון שלו ושל אנשים חכמים סביבו ומסיק מסקנות שיצילו את חייו. או שהוא יהמר בכל רגע נתון בלי לחשוב היכן מניח את רגלו וגורלו יהיה נתון למשא ומתן של הטבע. או לחיים או למוות.

המסקנה שכתובה מיד בתחילת שני הסיפורים היא: שלמסע צריך שניים. " היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע".
זהו ספר קטן אך גדול. ספר עם מעט מילים אך משמעות גדולה. כתוב נפלא ומומלץ ביותר.

שני סיפורים, שם אחד. הפרש של שש שנים בין כתיבת הראשון לשני. אותו סופר. אותו נושא – אבל אלה שני סיפורים שונים לחלוטין האחד מהשני,
תאור המעשה שייך לביוגרפיה של לונדון, שנשר בן 21 מהאוניברסיטה כדי לחפש ולמצוא זהב בערבות הקרח של קנדה-אלסקה ולהתעשר. עשרות אלפי צעירים חסונים כמוהו נהרו לאותו מקום מאותה סיבה. מעטים מהם התעשרו, רבים מתו שם ואיתם אלפי סוסים וכלבים שכל חטאם היה השתייכותם לצעירים יהירים וחמדנים, שסברו שהטבע ניתן לאילוף.

"צעיר חסון רחב גרם ושריר" יוצא בבוקר לחבור אל רעיו הנמצאים במרחק של 50 קילומטר ממקום הימצאו. אין לו כבודה – ארוחת הצהריים שלו ארוזה וצמודה לגופו העירום – שזו הדרך היחידה לשמור על מזון (כדי שיהיה אכיל) בקור של חמישים מעלות מתחת לאפס. הצעיר בטוח ביכולתו לגמוא את המרחק הזה תוך יום יוצא לדרך עליז, יהיר וקל רגליים לקרוא תגר על איתני הטבע. הוא מתעלם ממה שנאמר על ידי זקנים ומנוסים "לעולם אל תצא למסע לבדך" הזקנים האלה הם רכרוכיים, לטעמו. ("זקנים" באותו זמן ובאותו מקום היו בני ה-30 וקצת...) לו יש חוסן הנעורים, הביטחון הגמור בעצמו, היהירות הבאה מבורות וניסיון דל. במעט עמודים וכתיבה מרתקת מתאר לונדון את הקורות את טום וינסנט במסע שהוא לא ישכח לעולם.
הסיפור השני נכתב, כאמור, שש שנים אחרי הראשון. לונדון בוגר יותר, עיבה את סיפורו והוסיף כלב המלווה את "האיש" – כלב שחוכמתו רבה מחוכמת האיש, כי הוא יצור טבעי, שירש מאבות אבותיו את הידיעה איך להתנהל בהתאמה לטבע ולא במלחמה בו. סופיהם של שני הסיפורים שונים, כך גם המסקנות.


ב"אחרית דבר" מעניינת לספר הזה, שכותב יוחאי ג'רפי, הוא מעלה השערה, שסופרים נמצאים איפה שהוא על הרצף שבין כתיבה סיפורית וטובה לבין יכולת הפקת רעיונות ייחודיים, ולא בהכרח ניחנים בשני האלמנטים הגורמים לספר להפוך לנכס צאן ברזל של קוראיו. ג'ק לונדון שייך ל"כותבים" (הוא נהג לקנות נושאים לכתיבה מסינקלר לואיס ששפע רעיונות כמבוע אבל כתיבתו... המממ... לא כל כך הרשימה אותי).

כמשוחדת - מודה - אהבתי מאד את הספר. הגירסה הראשונה של הסיפור היתה כה מותחת, שלא עצרתי לנשום. אולי לא היו לו רעיונות ייחודיים, אבל הוא ידע לכתוב כל כך טוב ומוחשי שגם היום - 115 שנה אחרי שנכתב הסיפור לראשונה ו-101 שנים אחרי שהוא כבר לא עמנו - ג'ק לונדון הוא אחד הגדולים עבורי.

*

ספרון קל וקליל, מתאים לבני נוער או כאתנחתא בין ספרים מורכבים יותר. הספר אמנם מתאים לבני נוער, אך יש בו רעיונות עמוקים ומורכבים.
ג'ק לונדון היה שייך לזרם הנטורליסטי שהיה פופולרי בתחילת המאה ה-20, זרם שדגל בתאור מקומו של האדם בטבע.
סיפור זה כמו רוב ספריו של לונדון עוסק בהתמודדותו של האדם עם איתני הטבע הקיצוניים.
הספר כולל שני סיפורים בני אותו השם שהם למעשה שתי גרסאות לאותו הסיפור. הגרסה הראשונה נכתבה ב-1902 ומתארת את התמודדותו של האדם עם החורף הקר והמושלג שבקנדה באזור היוקון. אדם עושה את דרכו לפגוש את חבריו, למזג האוויר הסוער תוכניות אחרות בשבילו. נובלה מהוקצעת וחסרת שומנים בת 11 עמודים.
הגרסה השנייה נכתבה ב-1908 והיא בעצם פיתוח החומרים של הגרסה הראשונה לנובלה ארוכה יותר בת 30 עמודים. גם היא כתובה בצורה תמציתית ומעניינת. בנובלה השניה לאדם אין שם ומלווה אותו כלב שגם לו אין שם. האדם מקבל אזהרה מפיו של זקן חכם ללא שם אף הוא, שלא לצאת למסע ולכבד את איתני הטבע. הכלב מראה לנו כיצד יש לנהוג בטבע ומתאר את החיבור המושלם בין הטבע ליצורים החיים. האדם משלם מחיר כבד כיוון שזלזל בטבע ולא שמע לעצות הזקן החכם. סיפור עם מוסר השכל.
הכתיבה טובה, הסיפור מעניין והתרגום אף הוא טוב. המגרעת היחידה לטעמי הוא חוסר האמינות של הסיפור, קצת קשה לי לקבל שב-11ע"מ יכולים לעבור על אדם כל כך הרבה צרות וארועים קשים. חשוב לזכור שהספר נכתב לפני למעלה מ-110 שנים וזה סגנון כתיבה שהיה מקובל בתקופה, אך לקורא המודרני הוא פחות משכנע.

אנחנו בסך הכל חזזית על סלע בזלת.
אמנם עמידים, נמצאים בכל מקום, מסתגלים, מתפשטים, כובשים עוד ועוד מקום, אבל בסך הכל חזזית על פני השטח.
והטבע - הוא ממתין, ישן, כמו האי לא אי שאליו הגיע סינבד במסעו הראשון, הוא דומם, כאילו לא חי, כאילו נתון למרותינו.
כן לפעמים הוא מתפרץ בחמת זעם ומכה, אבל לרב ישן דומם ומחכה. מחכה ליום בו ישתולל ויכלה בחזזית את טבעו, לא מרע או רצון, אלא פשוט כי הוא טבע, והוא גדול מחזזיותינו לאין שיעור.

ג׳ק לונדון, יודע! הוא חווה ביוקון שבקנדה את ההתגלות, הוא ראה את טבעו האמיתי של הטבע ואפסותו של האדם למולו, ומאז כתב סיפורי הלל לטבע הכביר.

״להבעיר מדורה״, הוא גם כזה, לכאורה סיפור על אדם בצפון הקר, אבל למעשה סיפורו של הטבע, שחזזית קטנה צועדת בו, טעות קטנה ואיננה עוד.

זהו סיפור נפלא, שקראתיו בתור ילד (כאחד מסיפורי הספר ״בן השמש״ המצהיב בספרייה של סבתי, אחרי שנשבתי בקסמו של לונדון ב״קול קדומים״).
והנה מסתבר שלונדון כתבו פעמיים (או יותר) פעם בצעירותו ופעם בבגרותו את הסיפור, שגרעינו אותו הגרעין אולם הטבע שמסביבו מצמיח הוד מצמית, וטבעה האמיתי יותר של החזזית וגורלה הבלתי נמנע, ברור יותר.

קסם קצר של אמן כתיבה.

שני סיפורים שבכל אחד מהם מציאות אלטרנטיבית להתמודדות האדם מול איתני הטבע, ובפרט מול הכפור העז של צפון אמריקה.
העוצמה של לונדון בספר זה היא לא בעלילה בהכרח, אלא בשפה ובתיאורים שסוחפים אותך אל תוך נבכי הסיפור עצמו וגורמים לך לרעוד מקור תוך כדי קריאת הספר.
אמנות של ממש.

ג'ק לונדון הינו בין הסופרים האהובים עלי.
זהו סיפור על שתי גרסאות של אותו סיפור הנכתבות על ידי ג'ק לונדון בהפרש של שש שנים בין שתי היצירות. במרכזן מלחמתו של האדם כנגד איתני הטבע. האדם לבדו מול השלג , היערות והמעיינות הקפואים.

צעיר חסון בקור מקפיא מחליט להגיע ליוקון בצפון לבדו, ואינו מקשיב לעצות תושבי המקום ומחליט להגיע לבדו. הסערה המתחוללת בנפשו בעת מלחמתו להגיע ליעד, מול מלחמתו באתני הטבע והשפעתם על גופו.
בגרסה השנייה השונה מהראשונה, מצטרף כלב. הכלב בעל חושים חדים אשר ירש מאבות אבותיו ויודע היטב כיצד להתמודד מול איתני הטבע. יכולתו של הכלב בחושיו עולה על יכולתו של האדם חסר הניסיון המנסה להתמודד מול איתני הטבע.

אני אהבתי את שתיהן אבל את הגרסה השנייה אהבתי יותר. המדהים הוא, כשהאזנתי לספר, התמונה אשר ג'ק לונדון משרטט בפנינו כל כך אמינה ומדויקת, כך שחשבתי מעניין אם אכן היה בקור כזה של מינוס 60 מעלות.
אחרית דבר מרתקת בנושא הביוגרפיה של ג'ק לונדון. אהבתי את מילותיו של אביו המאמץ על ערש הדווי, כי ג'ק ימצא זהב גם אם לא אמתי, הוא יחזור עם הזהב במסע הזה לצפון.

חוויה. סופר נהדר. מומלץ.

ג'ק לונדון כתב שתי גרסאות לסיפור "להבעיר מדורה", ושתיהן נמצאות בספר זה.

בתרגום מופתי מוצגת כאן היצירה פעמיים, ראשית בגרסה קצרצרה, דלה ונאיבית יותר, ומיד בעקבותיה הגרסה ה"בשרית" יותר, שנכתבה כארבע שנים אחרי הראשונה.

סיפורים רבים של לונדון מבוססים על הרפתקאותיו בשנים בהן נדד באלסקה, במסגרת תקופת הבהלה לזהב בשלהי המאה ה-19. גם להבעיר מדורה נכלל ברשימה זו.

להבעיר מדורה הוא סיפורו של איש אחד, אמריקאי, היוצא לבדו לסיור בחבל היוקון הצפוני שבקנדה, בין נהרות והרים מושלגים. בדרך חזרה למחנה שהקים עם חבריו לחיפושי הזהב, קורית לו תאונה והוא עושה כל שביכולתו להתמודד ולהתגבר על הסכנה. בתנאים של 50-60 מעלות מתחת לאפס, זוהי שאלה של חיים ומוות. עליו להדליק מדורה בתנאים מחפירים, לשמור על יציבותה של האש, להתחמם, להתייבש, להשיב את זרימת הדם לאיבריו, לשרוד.

האם יעלה בידו להציל את חייו?

לונדון לא מניח לקורא לשכוח לרגע את הכפור הבלתי נתפס הזה.
הקור "הנשכני", כדבריו, נושב מקפיא ומצמית מכל מילה.
ובאמת, למה שגיבור הסיפור יסבול לבד?

בתיאורים אמינים, ריאליים עד כדי זעזוע, מעביר לונדון את מצוקתו העמוקה של האיש היהיר הזה, שהיה כה בטוח בעצמו כשיצא לבד למסע, במסוגלות שלו לגבור על הטבע האימתני. האיש השאנן הזה, שזלזל בעצות נבונות ובניסיונם של מקומיים, ויצא לבדו לכפור עז מעבר לכל דמיון.
וכאן בדיוק היתה טמונה נקודת התורפה הגורלית של כורה הזהב : חוסר דמיון.
זה, והבטחון העצמי המופלג שלו.

או במילים אחרות: האדם מתכנן תכניות, והטבע צוחק.

מעניינת מאוד ההשוואה בין שתי גרסאותיו של הסיפור להבעיר מדורה.
בראשונה יש לאיש שם, טום וינסנט. בשנייה הוא פשוט מכונה "האיש".
בגרסה השנייה מלווה אותו כלב, שאיננו חברו הטוב, כדברי הפתגם, אלא עבדו מכורח יחסי שליטה ברורים: האיש נושא שוט ומאיים על הכלב באלימות באם לא יעשה כדבריו.
לונדון מפליא להיכנס לנפשו ול"מחשבותיו" של הכלב, ויוצר הזדהות עצומה עם החיה הנתונה למרות בעליה.
הסיפור בגרסה השנייה מפורט מאוד, ולכן ארוך הרבה יותר. ניכר מאוד כי הוא נכתב על-ידי נפש בוגרת יותר, מנוסה יותר, מתוך חשיבה עמוקה ובהשקעה גדולה.
עדיין, יש לזכור כי ג'ק לונדון נפטר בגיל 40 סך-הכל, כעשר שנים לאחר כתיבתה של הגרסה המאוחרת לסיפור הזה. זה מתיישב עם אופייה של הגרסה הראשונה לסיפור, בה התנסחויות מסוימות והבחירה באופן סיומו של הסיפור, נותנים תחושה של מחבר אופטימי יותר בעל סגנון וותרני יותר כלפי הקורא.
הגרסה השנייה, לעומת זאת, בועטת ומקשה יותר. היא מלאה יותר באירוניה, בביקורתיות המחבר כלפי גיבורו, בשליחת מסר כוללני יותר ומחמיר יותר. גם החמלה אותה מביע לונדון כלפי האדם וחסרונותיו, בסיומו של הסיפור, מצביעה על בשלות אישית וספרותית גבוהה יותר.

להבעיר מדורה הוא סיפור חזק, בכל מקרה. הוא מבודד את האדם בתוך הטבע, על אכזריותו חסרת הפשרות. הוא מדגיש את חוסר האונים המשווע של האדם, את מוגבלותו בתנאים שלא נועד להתמודד עמם. כשאתה יוצא נגד הטבע שלך, למשל – עושה טיול על גדת הנהר במינוס 60 מעלות – אל תצפה מהטבע סביבך "לזרום" עם שיגיונותיך.

המים קפואים ממילא.