ביקורת ספרותית על להבעיר מדורה (פעמיים) מאת ג'ק לונדון
ספר מעולה

---

אנחנו בסך הכל חזזית על סלע בזלת.
אמנם עמידים, נמצאים בכל מקום, מסתגלים, מתפשטים, כובשים עוד ועוד מקום, אבל בסך הכל חזזית על פני השטח.
והטבע - הוא ממתין, ישן, כמו האי לא אי שאליו הגיע סינבד במסעו הראשון, הוא דומם, כאילו לא חי, כאילו נתון למרותינו.
כן לפעמים הוא מתפרץ בחמת זעם ומכה, אבל לרב ישן דומם ומחכה. מחכה ליום בו ישתולל ויכלה בחזזית את טבעו, לא מרע או רצון, אלא פשוט כי הוא טבע, והוא גדול מחזזיותינו לאין שיעור.

ג׳ק לונדון, יודע! הוא חווה ביוקון שבקנדה את ההתגלות, הוא ראה את טבעו האמיתי של הטבע ואפסותו של האדם למולו, ומאז כתב סיפורי הלל לטבע הכביר.

״להבעיר מדורה״, הוא גם כזה, לכאורה סיפור על אדם בצפון הקר, אבל למעשה סיפורו של הטבע, שחזזית קטנה צועדת בו, טעות קטנה ואיננה עוד.

זהו סיפור נפלא, שקראתיו בתור ילד (כאחד מסיפורי הספר ״בן השמש״ המצהיב בספרייה של סבתי, אחרי שנשבתי בקסמו של לונדון ב״קול קדומים״).
והנה מסתבר שלונדון כתבו פעמיים (או יותר) פעם בצעירותו ופעם בבגרותו את הסיפור, שגרעינו אותו הגרעין אולם הטבע שמסביבו מצמיח הוד מצמית, וטבעה האמיתי יותר של החזזית וגורלה הבלתי נמנע, ברור יותר.

קסם קצר של אמן כתיבה.

» ביקורות נוספות של ניר
» ביקורות נוספות על להבעיר מדורה (פעמיים)