ביקורת ספרותית על הכול מואר מאת ג'ונתן ספרן פויר
ספר בסדר

---

חִשבו על התבשיל המסורתי, האלמותי, הטעים, זה שאין לו תחרות, שסבתא שלכם יודעת להכין מאז שאתם זוכרים את עצמכם, והוא נוגע ומרגש מאין כמותו ורק מעצם היותו הוא. עכשיו, חִשבו על להגיש את התבשיל הזה בתוך הכלי הכי מפונפן שתמצאו במטבח, הכי צבעוני, הכי מנקר עיניים, ותכניסו את הכלי הזה - עם התבשיל בתוכו - לתוך חדר האוכל כשברקע מתנגן פסקול חייכם.

מיותר, נכון? תבשיל טוב, טעים, אלמותי וחזק אפשר להגיש גם בקערת פלסטיק, כשברקע מוזיקת מעליות. סופר שמחזיק בראשו סיפור עוצמתי כל כך על נושא שממילא הוא עוצמתי מעצם טבעו - לא צריך להגיש אותו בשלושה חלקים מקבילים, בפונט מתגוון, בקפיצות בזמן או בפליק-פלאק לאחור - הוא פשוט מספר אותו. הוא מאמין ביכולתו של הסיפור לעשות את העבודה לבדו, בזכות מה שהוא. וכאן, לקחו את הסיפור הנוגע ללב הזה, הכואב והמזעזע הזה, ועטפו אותו בעוד אלמנטים מיותרים ומסרבלים שרק פגעו בחווית הקריאה.

מישור אחד מבין השלושה שתוארו, הוא החיפוש בהווה שמבצע הגיבור יחד עם בני לוויתו הנפלאים והמורכבים. לא בכדי, דווקא בגלל מה שכתבתי קודם, זהו המישור המוצדק והמרתק והמרגש ביותר בסיפוק. במישור אחר, שזורים פה ושם מכתבים שכתב לו אחד מבני לוויתו, לכאורה כדי להעשיר ולגוון את המתרחש במישור השני, ולכאורה כדי להוסיף עוד נופך לסיפור - אלא שבחוויה שלי זה בעיקר מציק וטרחני. במישור השלישי ישנה 'חזרה אחורנית' לעלילות המאות הקודמות באותה עיירה רלוונטית, שאמנם מרגשות וכואבות לפרקים, אבל בעיקר לא מובנות עד תום וכתובות באופן לא מספיק מהודק ומשכנע.

בשורה התחתונה, מסיימים את הספר בתחושה של "וואו, איזה סיפור מטורף, אבל למה, למה, למה לספר לי אותו כ-כ-ה?".

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על הכול מואר