ביקורת ספרותית על הכול מואר מאת ג'ונתן ספרן פויר
ספר לא משהו

---

מכל מה ששמעתי הציפיות היו גבוהות וממש לא התממשו.
העלילה מתרחשת לסירוגין בעיקר בשתי תקופות- סוף המאה ה-18 בה נולדה ברוד (וסיפור די משוגע ברקע)- הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא של מי שיצוץ בהווה – ג'ונתן ספרן המזוהה גם כ'הגיבור' בפי המספר אלכס. ה'גיבור' מגיע מארצות הברית לאוקראינה לחקור את שורשיו ולמצוא את אוגוסטין שלידיעתו הצילה את סבו מציפורני הנאצים. אלכס כמתורגמן מחורבן וסבו כבד הראייה על תקן נהג מלווים אותו.
סגנונו של אלכס הוא תערובת של מצחיק, מוגזם ומטורלל לחלוטין. בפי אמו הוא 'אלכסי-תפסיק למרר-אותי', עוד מפניניו-הופעתו הרביצה לי בתדהמה, לייצר נחירות (לישון), התבושש, להזיז מהתנומה, לא נקרתה (קרתה)- וזה ממש אפס קצהו. מכתביו לג'ונתן חתומים 'ללא מרמה' והכלבה שלו נקראת סמי דייויס ג'וניור, ג'וניור (לא טעות) ומוזכרת שוב ושוב עד לזרא.
גם "הסבתא של הסבתא של הסבתא..." חוזר יותר מדי.
סגנון זה והדמויות מהעבר ( כגון יענקל ד' המלווה בריבית- אביה של ברוד, בּיצְל בּיצְל סוחר הגפילטע פיש, שלוים ופרוידה י' סוחר הממתקים) גודשים את הסיפור. משעשע עד הנקודה בה מתחיל לייגע. האפקט הקומי מתחיל להתפוגג אחרי כך וכך פעמים.
"נסיעת הרכבת סיפקה אותך"?
"הו, אלוהים" הוא אמר. "עשרים ושש שעות, איזה ז** "
"הצלחת לחרררר"?
"מה"?
"ייצרת נחירות"?
"אני לא מבין".
"תנומה"?
"מה?"
"נמת"?
"אה, לא. לא נמתי בכלל".
הגעתי בערך לשליש הדרך והרגשתי שזהו, איבדתי עניין. דפדפתי קדימה ועיינתי פה ושם וברור לאן הרוח נושבת.
לאותו כיוון שלא התחברתי אליו כלל בסגנון הכתיבה שמבחינתי חשובה לא פחות ולעתים יותר מהסיפור. וכשאין חיבור, זה פשוט לא זה.
(המחבר כתב גם את 'קרוב להפליא ורועש להחריד' על פיו נעשה הסרט).

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על הכול מואר