מאז ומתמיד ספרי ילדים מנחמים אותי.
התום, הילדותיות, החקרנות שלהם מסבה עלי נחת רוח בכל מצב. גם אם מצב רוחי שפוף, ספר ילדים יכול להרגיע ולשמח, להשכיח ממני את צרותיי. גם בתקופה זו הספר משמש מעין גלולת מרפא, גם כשאיני מדפדפת בו, הוא נמצא בראשי והתמונות חיות מאוד.
לספר זה יש פינה חמה בליבי מכיוון שהוא אחד מאותם ספרי ילדותי שאמא שלי הקריאה לי והוא היה מורה הדרך הראשון שלי באיכותה של משפחה. כמה המשפחה נחוצה גם כשאתה חושב שלא.
הספר מספר על ילדה שרוצה להיות לבד. היא מאסה במשפחתה ובכלליהם הנוקשים ולכן היא בורחת אל עולם הדמיון, בו היא כל-יכולה, בו היא יכולה לחיות כפי שייחלה נפשה- לבד לגמרי. כשתהיה לבד היא תוכל לזלול כמה גלידה שרק תרצה, להתנדנד בנדנדה כמה שתרצה אבל ככל שהזמן עובר היא מבינה שלהיות לבד זה לא פשוט וקל, כי לאכול גלידה לבד זה נחמד אבל גם בודד מאוד כשהאחות לא תהיה, ומי ינדנד אותה כשאמא תעלם? ומה יהיה על אחיה התינוק שהוא כה מרגיז אך גם, בדרכו שלו, כה חמוד?

עד מהרה, בספרון הקטן הזה, הגיבורה מגיעה למסקנה המתבקשת שעדיף דווקא עם המשפחה ולא לבד.

זהו ספר פשוט , לכאורה, אך עם מסר חשוב. ואני, שהמשפחה שהייתה לאורך כל הדרך עבורי ראשונה במעלה, לא פלא שזהו אחד הספרים שלא הסכמתי למסור. הוא מצוי עמי גם היום. מחכה בסבלנות על המדף שיגיע אל ילדים קטנות אחרות שיאחזו בו באהבה ותמיהה, שילדיי העתידיים יהנו ממנו כפי שאני נהנתי.

כאשר אתה מצוי בכאב, אין כמו ספר טוב שינחם אותך, אחת כמה וכמה כשמדובר בספר ילדים נוסטלגי שהיה חלק אינטגרלי בחייך הפעוטים.
הספר הזה ליווה אותי בראשית דרכי בעולם והוא ממשיך ללוות אותי בצמתים חשובים בחיי, גם היום, כאשר גמלה בליבי החלטה לא פשוטה והוצאותיה לפועל, עם כל הקושי והכאב הכרוכים בדבר, הספר הזה ליווה אותי ואף חתם את החלטתי. לפעמים אנו עושים החלטות קשות ואף גורליות מתוך הכרח אבל עם כל העצב שבמצב אתה יודע בתוך-תוכך שזו ההחלטה הנכונה שהיית צריך לקבל, גם אם הרגשות מתנגשים אלה באלה.
הביט בי במבט מנחם והדהד בראשי שאיני לבד. שגם אם אני מרגישה לבד מבחינה מנטלית, יש לי את משפחתי, וערך המשפחה הוא הנעלה ביותר. ובתקווה כבר בשנים הקרובות, אולי אפילו בשנה-שנתיים הקרובות, תהיה לי משפחה משלי. בן זוג אוהב ותומך, שידע להעריך אותי כמו שאני אותו, שיהיה איתי באש ובמים לכל אורך הדרך, גם ברגעי שמחה וגם ברגעי קושי,שלא משנה כמה קל לברוח שישאר ויעמוד לצידי כמו שאני אהיה לצידו, שלא יעמיד פנים שאוהב אלא יאהב באמת, שנקרא זה את זו דרך העיניים ללא מילים ויחד איתו נקים את המשפחה שאני כל כך רוצה וכאשר ילדיי יגיעו לגיל המתאים, אחזיק בנכס הספרותי הזה בידיים רועדות ואקריא להם ממנו ואטפטף להם בהרבה אהבה מהו ערכה של משפחה וגם אם יש מריבות, כעסים וויכוחים, אין כמו משפחה. הם היחידים שלא ינטשו אותך. גם אם התאכזבת מאחרים שחשבת שלא ינטשו אבל נטשו, המשפחה תשאר ותעמוד איתנה לצדך כי זה היופי של המשפחה. אנשים באים והולכים אך המשפחה נשארת.

חצוצרה בואדי כתרועתו של המוות-
עד אמצעו של הספר הספר היה יפה אבל הרגשתי שהדמויות לא נוגעות בי. הופתעתי. כיצד ספר על נושא שכזה, כה טעון אך יחד עם זאת כה ישראלי לא נוגע בי?
ואז זה הכה בי. הבינותי שזה היה מצטבר. הרגשות התפתחו להם אט אט, נערמו לאיטם עד שאחד מרגעי השיא של הספר, בפרק 20, הווייתי כישראלית וכיהודיה נזעקה. חשתי חוסר נוחות כלפיי אלכס, אותו אלכס יהודי שעלה לארץ כמעט במקרה, שלא יודע להבדיל בין דברים בסיסיים ביהדות, אותו אלכס שהתאהב בהודא, שראה בה מעבר למה שהיא, מעבר לנצרויותה, ערביותה ושורשיה שנטועים עמוק...שגורמים לסכסוך רב השנים לפרוץ מעל האדמה במשך זמן רב.
הספר דומה לגדר חיה אך מאוד שונה ממנו. לגדר חיה נכנסים ישר, אל לב ליבו של הסיפור, כאן הדמויות מחלחלות בזמנן, לוקח לסיפור להיספג בתוכך לא מעט זמן אך כאשר זה קורה זה תהליך בלתי הפיך.
אתה מרגיש את מסכנות הדמויות ואת רצונן הפשוט לחיות. אלכס, לדוגמא, לא רוצה להישלח לזירת הקרב אך יודע שבבוא העת הייעוד ייקרא לו. כל רצונו להיות עם הודא אך עם גורל אין נלחמים. הוא חזק יותר מכול. גם אהבה מובסת לנוכח עוצמתו של הגורל וזאת מתאר סמי מיכאל בצורה יפה ורגישה, באמצעות יכולותיו התיאוריות המרשימות שגורמות להשתומם מחדות מחשבתו של המחבר אך מצד שני לבטן להתהפך לנוכח קשיחותן של המילים הננעצות בך כאילו היו סרפדים קוצניים. סערת רגשות מתחוללת בך ואתה נלחם בשדים של עצמך ושל החברה בה אתה חי ואותה אתה נושם וממנה יונק.
מחשבה חלפה במוחי במהלך הקריאה: כמה כמו אלכס? כמה רק רוצים לחיות חיים שלווים אך נתפסים לכדי מאבק איתנים ומתים סתם? כל מי שנרצח בפיגוע פשוט נקלע לכך ביום בהיר אחד בגלל היותו יהודי. ילדים קטנים נרצחים. נערים שטרם בגרו, טרם חגגו בר מצווה והגיעו לגיל מצוות ובגרות. נערות ונשים שלא בגרו, לא חוו את תחושת האימהות הנפלאה ולדאבוננו לעולם גם לא יחוו. תינוקות. תינוקות קטנים בני יומם, שרק נשמו את נשימתם הראשונה וכבר פרחה מהם לעד.

כאשר אתה עד למותו של בן דודה של הודא אתה זע בחוסר נוחות בכיסא והמוני מחשבות מתרוצצות במוחך: עצבות על אבלם הכנה, אך מיד מבזיקה המחשבה שמדובר באויב. חאסם היה אויב, ראש מחבלים והצבא חיסל אותו בצדק.
המצוקה שבתוכך מתגברת כאשר אלכס מביע את דעתו ומצדיק את מות הבן דוד. הוא מצדיק מוות של מחבלים שמנסים לפגוע באדם אחר והגיצים הרוחשים מתגברים ושורפים. מהומה מתחוללת ואתה מרגיש את תחושתם החצויה של הדמויות, ממש ביכולתך לטעום אותה בלשונך והיא צורבת, חסרת מעצורים ושורפת. הדמויות מצויות על הגדר וגם אתה עמן, מתלבט ומתחבט וראשך דואב מן המחשבות.
טרוד. מצחך מכווץ והדמעות מאיימות לזלוג.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ולא בכדי כותבת אני את הביקורת דווקא ביום זה על אף שנותרו לי פרקים בודדים לסיום הספר. הרגשתי שזהו אחד מאותם ספרים שלפרסם ביקורת עליהם ביום כזה יהיה הדבר החכם ביותר לעשות. בייחוד שיש לי חיבור אישי ליום הזה.
כואב לי הן על יום השואה והן על יום הזיכרון אך יום זה , ללא צל של ספק, הוא היום שדמי זועק בקרבי על עוולתם של בני משפחתי. שהדמעות מתנוססות ללא הפסק, והגרון חנוק וניחר מגוש של צער התקוע לו אי-שם בדיוק באמצע.

כאשר אתמול בערב הייתה הצפירה, עמדתי והמחשבות נמשכו אל הכיוון ההוא, אל אותו בן דוד שנרצח על ידי בני עלווה בצורה כה ברברית ואכזרית. הוא היה רק נער צעיר במותו אבל זה לא מנע מהמחבלים לעשות בו שפטים.
העיניים עצומות ואני מדמיינת אותו מולי. את החיוך שהיה לו. את התמונה עצומת המימדים שהתנוססה בגאון בסלונם של סבי וסבתי. לא הכרתיו. הייתי רק ילדה פעטוה כאשר הוא נרצח באכזריות, אפילו להלוויה ולשבעה לא לקחוני מפאת גילי הצעיר, אך דבר אחד אני זוכרת ולא אשכח לעולם, גם כשאגיע לגיל מופלג:
ההורים שלי קיבלו טלפון. אחד הדודים היה בשיחה. שמעתי התלחששויות ומיד לאחר מכן את השאלה: באמת? הוא מת?
מיד לאחר מכן קול בכי בקע מגרונותיהם של ההורים. קודם לכן אבא ולאחר מכן אמא. למרות גילי הצעיר, בחושיי הצעירים הבנתי שדבר מה רע קרה.

לצערי, הכרותנו עם המושג הזה פיגועים לא פסק כאן. לפני שנים לא רבות קרה מקרה נוסף שבו היו מעורבים בני משפחה, אומנם בדרגה יותר רחוקה, אבל זה היה מוזר. פעם שניה זה קורה. עוד קורבן נוסף למניין הקורבנות. לאותם 4200 נספים מפעולות הטרור של הטרוריסטים הנתעבים.
עד היום אני מחפשת כתבות על אותם שני מקרים והלב נקרע. לראות את תמונות בני המשפחה זה דבר בלתי נסבל ומובן.

אחיה של סבתי היה רק בן 17 בנפלו במלחמת העצמאות. הוא הרגיש בר מזל כאשר התגייס להלחם למען מדינתו הצעירה. בכל יום זיכרון אני נכנסת לאתר יזכור ורואה את תמונתו, נער צעיר שלא הספיק לחיות ומת על קדושת הארץ. למעננו. אני מתבוננת טוב-טוב בעיניו ותוהה: מה חשב ברגעיו האחרונים?
כל שידוע לי שברגעיו האחרונים, כאשר הכדור פגע בו, הוא צעק: אמא, אני הולך למות!! ומיד לאחר מכן קרס ונדם לעד. המשפט הזה, אמא, אני הולך למות, הזעקה הזאת לאמא, היא פשוט מצמררת....

כאשר אני חושבת עליהם, אני מקווה שסבי וסבתי, מנוחתם עדן, הגיעו אליהם ושהם יושבים להם בגן עדן ומסתכלים עלינו בסיפוק וחדווה. אני בטוחה שהם הגיעו לגן עדן. כל הנספים הללו הם ילדים. ממש ילדים והרי ילדים דינם להיכנס לגן עדן, כיצד ייתכן אחרת?!
בלתי נתפס איך ילדים הולכים ככה. כואב הלב.

ביום שישי נרצח בחור בן 23, המאבטח מאריאל. סיפורו מאוד נגע בי. כל מוות הוא כואב אך סיפורו נגע בי במיוחד כי בגופו הגן על אהובתו. כמה אצילי האדם הזה היה צריך להיות על מנת להגן בחייו על אהובתו.

יום הזיכרון כואב לי ברמה האישית לא רק בשל אותם קרובי משפחה שנפטרו בגלל מחבלים ארורים אלא גם בגלל אותו הדוד, אחיה של אמי, שאומנם נהרג בידי אדם אחר אבל אני לא יודעת אם ניתן להחשיב זאת כמוות מפיגוע, מה גם שזה כלל לא היה בארץ. ובכל זאת, מוות הוא מוות.
כאשר סבתא או אמא שלי רואות כתבות על אימהות שאיבדו ילדים, על אחיות שאיבדו אחים, הדמעות ישר יורדות.
זה הכאב האישי ביותר שלי שאני חוזה בו יום יום. כאשר הדוד הזה הלך, האח היחיד של אמא, הייתי תינוקת בת כמה חודשים, אפשר לומר שהשכול מלווה אותי לאורך כל חיי. נולדתי לתוכו. איבדתי קרובים רבים מספור. כולל אחות גדולה שמתה בלידתה.

כל דבר, כל הנאות החיים, המכאובים והצרות מתגמדים לעומת נוכחותו של המוות. הבנתי זאת בגיל מאוד צעיר.

כל מוות הוא כואב אך מוות מידי אדם אחר הוא מקומם עוד יותר. באיזו זכות הוא נטל חיים?! ועוד בכוונה לחסל את העם היהודי?! לכן, כשאני שומעת אמירות שאנחנו מדינת כיבוש ושהחללים לא ציוו לנו במותם את החיים זה מקומם אותי. איך ניתן לומר אמירה מנותקת מהמציאות? ועוד מפיהם של יהודים?! אחינו ובשרנו.בני גורל דומה שרדפו אותם במשך מאות ואלפי שנים.
לחינם אחיה של סבתי נהרג?
לחינם בן דודי הלך לעולמו בדרך אכזרית כל כך שאני לא מאחלת לאחרון אויביי? [ותאמינו לי, יש לי לא מעט כאלה]
לחינם אותם קרובי משפחה נפגעו בפיגוע רצחני ובנם הלך בלי שוב?

כל מי שחושב אחרת, כמו אותם אנשים שחושבים שזה כיבוש, אני מזמינה אותו להסתכל בעיניי אותם קורבנות ולהגיד להם את זה בפרצוף, לתוך התמונה.
תגידו זאת לאחיה של סבתי.
לבן דודי.
לבן של בת דודה של אבא שלי ולבנו. לאשתו.
לאותו בחור מסכן שמת כאשר הגן על אהובתו.
לאותו ילד בן 6!! בן 6!!! שרסיס פגע בו וגרם לו לשבוק חיים למרות שסיפרו לו שהממ"ד הוא המקום הכי בטוח שיש.

דם יהודי הוא לא הפקר!
וכאשר בשעה אחת עשרה תהיה הצפירה, אני, בכל אופן, לא הולכת להרכין ראש. אני הולכת להסתכל בתמונות של כל אחד מאותם קרובים, עמוק-עמוק בעיניים ולומר: לא מתתם לשווא!!! ננציח אתכם בכל דרך אפשרית! לא מתתם לשווא!

גן עדן לאישה אחת הוא גיהנום לאחרת-

אחרוג ממנהגי ואתחיל דווקא משלב ההקדשות.
ראשית כל, הביקורת מוקדשת לאדם שבזכותו קראתי את הספר הנפלא הזה, מורי. תודה לך!
ההקדשה השניה מוקדשת לאדם יקר לליבי והדברים שאני כותבת קשים לי מאוד וגורמים לי לדמוע כי ישנו הרגש, שימשיך לאהוב אותו תמיד, אבל יש גם ההיגיון שמאותת לי אחרת, שזו משימה קשה מנשוא ולמרות שניסיתי להאבק, להוכיח ולהלחם, יש פעמים שצריך לדעת להרפות. לדעת שאלה מלחמות ללא הועיל, מלחמות בטחנות רוח ואיני דון קישוט.שלא משנה כמה תנסה, הצד השני אטום ברצונותיו וגחמותיו. דניז הצליחה פחות או יותר לשנות את מר מורה. אני כשלתי במשימתי. האדם המדובר היה שם עבורי ברגעי קושי ושמחה, ולמרות המחלוקות הרבות אהבתי אותו מאוד וגם כיום אכפת לי ממנו מאוד וגם אם דרכנו ייפרדו אי-פעם, אמשיך לאוהבו תמיד. רצוני שייקרא את הספר והספר ייתן לו תקווה ובעזרתו יפנים שלא משנה כמה קשה בחיים, תמיד צריך להלחם. שיתבגר ויתפכח, שיזנח את הגישות הילדותיות. שילמד לא להפוך הר לעכבר, לא להכנע לשטויות, לא להסתגר. לא להעלם, אלא להיישיר מבט אל הקושי ולהפוך אותו מנטל לברכה. שלעיתים החיים מזמנים גם עצב, גם חולי, גם הפסקה מהנאות החיים אבל לא צריך להשתקע במרה שחורה ולהתלונן אלא להישיר מבט ולהלחם. להבין שהחיים לא מורכבים רק מדברים שמחים כטיולים, חופשות או דברים משמחים אחרים אלא גם מדברים עצובים. בקצרה: להבין שיש למטבע שני צדדים: טוב ורע. שידע שלפעמים גם אם קשר לא צולח יש להרפות אבל בכבוד. לא להשמיץ, לא להגיע למסקנות נמהרות ובעיקר לא לפגוע. להיפרד בכבוד. לי אין כל רצון להיפרד ולאבד עוד אדם יקר אבל אם כורח הנסיבות מחייב זאת, איזו עוד ברירה יש? אך המשימה הזאת כל כך קשה. הלב פשוט דואב כי אתה יודע שראית עם האדם הזה רגעים יפים אבל גם רגעים קשים. אני מרגישה חסרת אונים, חסרת אוויר. ערבוביה נמצאת בתוך הלב והראש ואיני יודעת מה לעשות. המוח יודע שצריך לעשות מעשה אבל הלב אומר: מה אם זו תהיה הפעם האחרונה ומשם אין דרך חזרה? והמחשבה על זה היא מבעיתה וקשה. למרות כל הכאבים והכעסים והעצבונות. למרות התוכחות, אבל היגיון לחוד ורגשות לחוד.

גם אם לא נישאר בקשר, אין בליבי טינה לאדם זה. הוא היה חלק חשוב בחיי ויישאר כך תמיד, לא משנה מה. כולי תקווה שהחיים יזמנו לו רק טוב אבל אם גם נקרה לדרכו קושי, שידע להפוך מהלימון לימונדה, מאותו עץ לימונים המצוי בגינת ביתו. שידע להפיק מהדמעה חיוך, מהכעס צחוק, מהעצב חדווה. מהמתח רוגע. מהמרירות מתיקות ומהחיים הצלחה. גם אם המעבר יהיה דרך חתחתים, שידע לנווט את עצמו נכון כי מה שנראה כעת כמשהו גדול, קושי בלתי נמנע, רק יתגמד לעומת קשיים גדולים יותר שיבואו לאחריו. החיים מזמנים לנו מבחנים ועלינו מוטל לעמוד בהם. לחרוק שיניים ולעמוד בכל אחד ואחד מהם. כמובן גם להכיר בטעויות . בלי זה אי אפשר להצליח בשום דבר. אדם שלא מכיר בטעותו ומאשים אחרים לא יתקדם.

כעת נעבור אל הספר.
כאשר התחלתי בקריאתו, תיאורי הבדים השונים עייפו אותי ושאלתי את עצמי מהי הפואנטה של הספר והאם ישנה כזאת בכלל? אך ככל שהתקדמתי נכבשתי ביופיו של הספר וגם תיאוריו הארכאיים והמתישים, גם תיאורי הבדים הארוכים הנדמים כאינסופיים כבשוני בסערה.
הדמות שכבשה אותי ביותר היא דניז. דניז היא מופלאה. הזדהתי עימה מאוד. בחורה כבת 20, ענייה, שהוריה מתו בדמי ימיהם, שהותירו לה צוואה יחידה: זוג אחים שהם נטל לצאוורה, נטל כבד מנשוא שהיא מנסה לאחוז בשתי ידיה.
ככל שאנו ממשיכים בקריאתו של הספר נפרשת בפנינו מסכת ייסוריה של דניז, נסיונותיה הנואשים לשמור על האיזון הנכון, לכלכל את עצמה ואת אחיה ברווחה. לנסות לשמור על צלם אנוש גם כשהבגדים כבר מרופטים, מזוהמים, ואות החיות היחיד הוא קול צחוקם של שאר העובדים, אשר לועגים לך ולבגדיך. מתלחששים וממלמלים דברי נאצה, הגם שאין להם כל בסיס.

זולא, בכל כשרונו והיותו רב אומן המהלטט במילים ומניח אותן במקומן המושלם כך שייגעו בליבו של הקורא, מבצע את העבודה בשלמות יתרה. אי אפשר להיוותר אדישים לנוכח הסבל של דניז, סבל הנובע מעוני מחפיר ומשנאה חסרת מעצורים מצד עמיתיה לעבודה המנסים להכשילה בכל דרך אפשרית.
לא סתם ישנה מימרה ידועה ושגורה שמתאימה לספר זה ככפפה ליד: אדם לאדם זאב.
על מנת להתקדם, להתפתח, העובדים השונים אינם בוחלים באף אמצעי, גם אם זה מרמז על רמיסתו של החלש בכף רגל גסה.
אף על פי כן, דניז מצליחה לפלס לעצמה דרך בינות הזאבים נוטפי הריר ורוחשי הזימה והרעה. אכן, גם הטרדות מיניות יש כאן בנמצא וגם נסיונות של בעל החנות הגדולה, הדורסנית, המכונה המעושנת והרעבתנית כדברי זולא, שלא מרחמת על בעלי החנויות הקטנים אשר נטרפים על ידה באבחה אחת. דניז פורצת לעצמה דרך בחומה בצורה היטב תוך שהיא נאמנה לעקרונות המוסר שלה, לא יורדת אל שפל המדרגה ומשיגה לעצמה מאהבים כפי שהיה רווח בימים ההם. למסור את גופך על מנת להתקדם בסולם הדרגות והמעמדות.
יופיו של הספר מעבר לדמות הראשית המוצלחת ורוחב תיאוריו הוא היופי באמינותו ובהיותו רלוונטי גם לימינו [וחבל כך] שכן רק התפאורה השתנתה אבל תמיד יהיו בריות שיחפשו כיצד להרע לך בכדי שלהן יהיה טוב. אני מכירה זאת אישית.
לצערי, נתקלתי בהמון סוגי רוע. הרגשתי שהתבגרתי באחת. אומנם גילי הכרונולוגי הוא 27 אבל כמות הרשע, חוסר הרחמים והאטימות שהעיניים הללו "זכו" לראות היא עצומה. זה תמיד האדם הקטן אל מול אדם גדול ממנו. האדם הוא החיה הנוראה בטבע ולא בכדי.

לצד רשעותם של אנשים, אלה שהתיימרו להיות הטובים ביותר, אלה שפשוט עטו מסכה אמינה במיוחד ובמחי יד ניפצו אותה על פניי, המושג עוני אינו זר לי. הוריי ניסו במשך שנים למנוע ממני את חרפת הרעב, הלבישו אותי בצורה יפה על מנת שלא יחשדו. שיראו כאילו שיש לנו, כשבעצם ההפך הוא הנכון. לא פעם חרפת הרעב איימה עלינו והוצאות לפועל איימו לחגוג על חשבוננו.
כל ספר, כתבה או מקור חדשותי אחר אשר בישר על עוני צימרר וסימר את עורי שכן הפחד ההוא, הבלתי נסבל, זה שאני חוששת מפניו גם היום, להיות נצרכת במלוא מובן המילה, ללא קורת גג מעל לראשי...הבסיס של הבסיס של האדם....

העוני הזה התרחש מסיבה אחת בלבד: בריאותם הרופפת של הוריי. שני הוריי לקו במחלות קשות. אבי היה מספר פעמים בסכנת חיים אבל יצא מכך כשגופו רצוץ וגם מוחו. הוא כבר לא מה שהיה פעם. לפי דברי הרופא, הוא ניצל בנס ויש לכך השלכות. עצביו אכולים וכתוצאה מכך הוא נזעם על כל שטות ואפילו חשנו את נחת זרועו כמה פעמים, משמע, הוא השתמש נגדנו באלימות לצד גידופים והשפלות יום-יומיות. עד כדי כך שהרגשתי שמים הגיעו עד נפש והזמנתי לו משטרה.
שנה הוא לא היה גר בבית. השנה הגרועה ביותר בחיי. בשנה זו הוא כל כך כעס עד ששכנעו אותו למרר את חיינו, הוא רצה לקחת מאיתנו את המעט שהיה לנו. זו הייתה התפכחות נוראה שאני לא מאחלת לאף אדם. אביך מולידך הוא גם אויבך? אותו אבא שדאג ורצה בטובתך הופך להיות לך להאדם הנורא ביותר? לא מספיק סבלנו? עוד מכה הייתה צריכה להנחת עלינו?
להיות במצב כזה. שאתה אמור להלחם באדם היקר לך מכול היא קשה. אתה מצוי בטלטלה נוראית. ספגתי הרבה סכינים בגב אבל לספוג מאבא שלי? זה היה בלתי נסבל. עד כדי כך, שאני, שמתאפיינת בנפש חזקה, הרגשתי שאני נופלת לתהום ללא תכלית. נכנסתי למעין דיכאון. לא מצאתי חדווה בלימודים, הקריאה הייתה עבורי כנטל וכל מה שייחלתי לו היה שהעסק יסתיים ובמהרה.

בסופו של דבר התיק נסגר. אנחנו התעקשנו שיסגר. הוא חזר לבית. אני לא יודעת אם עשינו את הבחירה הנכונה אבל אמא ריחמה עליו וגם מאז שהוא עזב את הבית רק התדרדרנו יותר כלכלית. היינו כל כך חנוקים שאמא שלי בכתה בלילות, ואני שומעת את בכייה מהחדר שלי, שהוא לא החדר שלי בלבד אלא גם של קרובת משפחה נוספת.
כמה שניסיתי לגרום לה להיות מאושרת, להשכיח ממנה את הקושי, הלא נודע המייסר ריחף מעלינו. העצבות גאתה בי ותחושת מחנק גדולה. באותה תקופה עבדתי, עבודה במשרה חלקית, אבל את כל כספי המועט נתתי לה. במשך שנים דאגתי שחלקי יהיה גם חלקה של המשפחה. איך אוכל לחסוך כאשר אנו נמצאים במצוקה כלכלית כזאת?

היום המצב נותר אותו דבר אבל איני מתלוננת. התרגלתי שאנו חיים חיי בסיס. מעולם לא הייתי בחוץ לארץ, הטיול האחרון שלי בארץ היה לפני עשר שנים וגם אז זה היה אחרי שנים שלא יצאנו. משתדלים לחסוך היכן שאפשר.
הנחמה היחידה שלי הם הספרים. אותם ספרים שמאפשרים לי לצלול לעולם אחר, ואולי טוב יותר, וגם אם לא, בעולמות הללו אני מוצאת לי חברים. חברים אשר מבינים לצרותיי ובמידה והיינו יושבים על כוס קפה ומדסקסים היינו מבינים זה לרוחו של זה שכן גם הם עברו תלאות, שכן גם הם התבגרו התבגרות נפשית מואצת מכפי גילם הכרונולגי.

דניז היא אחת מהן והיא דמות כה אהובה שתישמר בליבי לזמן רב, עד כדי כך הספר טוב שלמרות שאני נמצאת לקראת סופו, החלטתי מפנים לשורת הדין לכתוב ביקורת לפני הסיום שכן רגשות רבים הוא עורר בי, דמותה עוררה בי שהנהר הגדוש עלה על גדותיו. היה לי העונג להכירה, לחזות בתלאותיה ואושרה. יתרה מכך, היא חישלה את נפשי. גרמה לי להבין שלמרות הסבל אני צריכה להמשיך להלחם על מקומי, להוכיח שגם זו הקטנה, בת העניים החולים, בעלת נכות פיזית משל עצמה, יכולה להגיח משום מקום ולהגיע לגדולות. להקים משפחה, להתאקלם, וליצור לעצמי חיי רווחה, כאלה שלא היו לי, עם אדם שיהיה המתאים לכך. אדם שעבר גם הוא תלאות בחייו, שיבין אותיויבין את מה שעברתי. שלא יזלזל אלא יכרוך את זרועו ויאמר: אני מבין. אני כאן עבורך כמו שאת עבורי. אדם שקול שלא יעשה הר מעכבר אלא יישר את עיניו אל הקושי, במידה וישנו, ייקחו בשתי ידיו ויירסקו לגורמים קטנטנים. שיראה בקושי הזדמנות ולא מטלה. שילחם למען משפחתו בשיניו. כמוני. שיילחם למען עצמו ועצמאותו. כמוני. שיהפוך הימים ללילות ואת הלילות לימים, כמוני וכמו אמי, אישה חזקה שלא זכתה להערכה אשר מגיעה לה. החיים רצופי משברים וצריך להתמודד עימם.
כך יהיה. לעולם לא אוותר על מטרותיי ותכליתי. שנים וויתרתי, שנים נתתי לאנשים למרוס אותי. הגעתי למסקנה שאני צריכה להשתנות. לא משנה כמה לעגו לי, ריכלו עליי, הפנו אליי אצבע מאשימה, התבדחו בדיחות רשעיות על חשבון העדה שלי, האופי שלי, המצב הסוצואקונומי שלי, לא נשברתי. ילדים אחרים שעברו חרמות ומשברים שמו קץ לחייהם אבל לא אני. תמיד ראיתי את אמי כמודל לחיקוי, היא עברה דברים רבים בגיל כה צעיר ולא נשברה..איזו זכות יש לי להישבר?! לגבי אבי- אף על פי שזו משימה קשה לקחנו אותה על עצמנו, לנסות לשנות אותו. לאזן אותו. לגרום לו להודות בשגיאותיו כי כפי שכתבתי למעלה, הכול מתחיל בוידוי על טעויות, כך אפשר להתקדם.

היא מתבוננת בחלון, סורקת את שערה הארוך והסמיך, השחור כנוצותיו של עורב.
אנחה נפלטת מפיה והיא אינה מניחה לעיניה להפסיק מלשוטט על החלון ועל מתארי הנוף המתוארים בו.
שרעפים רבים נמצאים במוחה. ציפור קלת כנף נוחתת על ענף הסמוך לחלון, המתדפק על קצוותיו.
היא ממשיכה לנעוץ את מבטה, גופה מצוי כאן ועכשיו, פיזית וממשית אך נפשה נודדת הרחק, בצוותא
עם הדרור המזמר בחדווה ואינו מודע לסערה אשר בוא תבוא כמה שעות לאחר מכן ותמחק את חינניות המראה הענוג באבחה אחת וכך יתאפשר לסערה לחולל את קסמיה, גם אם מבעיתים ומפלחי לבב הם.

מעטים הספרים המרוכזים בהם נפלאות רבות. מעטים הספרים הניחנים גם במחשבה, גם ביופי וגם ברגש.
כשמצאתי את הספר בספרייה, לחלוטין במקרה, תוך שיטוט אקראי בין מדפים עמוסים לעייפה, עלז ליבי, הוא עלה על גדותיו מכיוון שידע שזו תהיה קריאה בטוחה. את ספרה הקודם של הסופרת קראתי ואהבתי מאוד.
הרגשתי כמי שנישאת על כנפי ההנאה והרוגע, הכול ערב לחכי, בין אם אלה תיאורי הטבע המקסימים, התעלומה המותחת והאווירה המבושמת בתקופה שהייתה ולעולם לא תשוב וכל שנותר לנו הוא להעיף מבט נערץ אחורנית ולהתרפק על מה שהיה.

גם כאן מרכיבי הספר ברורים מאוד: נערה צעירה, המצויה בתחילת אביב נעוריה, אביב פריחתה, נעשת יתומה, מתאהבת אך אהבה זו בלתי אפשרית למימוש בגלל המאורעות אשר קורות אותה. אמילי סט.אובר היא אותה גיבורת הספר שנקלעת לרשעותם של אנשים, רשעותם של אלה שאמורים להיות הקרובים לה ביותר, כאשר במקביל, קיימות דמויות טובות הנוטות לה חסד.
נוצרת כאן ערבוביה של טוב ורע הנאבקים אלה באלה על זכות הקדימה, על הזכות לנצח ולהשליט את סדרם. לכל זאת מצטרפים תיאורי נוף מפורטים מאוד, לעיתים על פני עמודים שלמים, וממסגרים לכדי מסגרת נאה את התמונה ויוצרים תוצר מרהיב וגמור, תוצר נאה בהחלט.
כפי שנכתב בתקציר הספר, הטבע נוכח כאן כדמות ממש. הוא מתאר את רגשות הגיבורה, מצליח להרגיעה או לאמללה וכל זאת בהתאם לקו העלילה הראשי. אותה אמילי היא מתגוררת בכפר קטן בפאתי צרפת, יחד עם אביה ואמה אשר לא מאריכים חיים והולכים כל אחד לעולמו.
אמילי מרגישה כאב עצום על לכתם וההתמודדות עם הצרה הוא עבורה קשה מנשוא. לפיכך, הטבע הנשגב שעיניה נשואות אליו בכל רגע ביפעה ויראה מפיח בה חיים לרוב ומחזק את עצמותיה הייגעות.
הספר הזה, מלבד היותו ספר המציב במרכזו תעלומה ומציג את אמילי כיצד היא מצליחה [או לא] לגבור על תלאותיה בדרך לאושר המובטח והמיוחל אך גם מהווה שיר הילל ליופי וחיונותיו של הטבע וכיצד הטבע הוא שליט הכול. הוא יכול לרומם את רוחו של אדם ובאיבחה אחת לרמוס אותה לכדי אבק. כאשראמילי מגיעה לטירת אודלפו יחד עם דודתה שארון ודודה מונטוני הנוף היפה משתנה מצרפת לאיטליה, הרים נישאים סביבם והוד הדרם מתמזג עם קורותיה האפלוליים של הטירה הזנוחה והישנה.

מעבר להשתאות מיכולותיה התיאוריות והרגשיות של הסופרת, חשתי הזדהות רבה עם הדמויות. אהבתי מאוד את אמילי שהרגישה לי כאילו הייתה בת דמותי בעבר. גם אני ניחנתי בתמימות רבה כפי שהיא ניחנה בה בספר, אך אני, בניגוד אליה, כאשר נחשפתי אל הרוע התפכחתי ואיבדתי מעט מתמימותי, הסתגלתי והתחשלתי. ניכר שאמילי אשר נחשפה לרוע האדם במלוא כיעורו לא שינתה מאומה מהתנהגותה הטהורה ואוהבת האדם, המוקירה את ערכו ומעלותיו.
אולם, למרות מגרעה קלה זו באופייה, ריגשה אותי מאוד האהבה האדירה שלה לוולנקור ועצבותה כלפיי הורייה המתים. כאשר קראתי על געגועיה אליהם חשתי מדקרת כאב וחרדה להוריי שלי. הספר הזה גרם לטענתי להתחזק: לא רבים האנשים שמצויים לצידי. הוריי הם עמוד תווך מאוד חזק ובלעדיהם הבניין יקרוס.
גם הרוע בו נתקלה אמילי הזכה והטהורה לא היה זר לי. האינטרסנטיות של הדמויות השונות לא הפליאה אותי. זהו מרכיב מאוד קיים באופי האנושי- האהבה לכסף והעיוורון לכל דבר שהוא איננו מטבעות מרשרשים, גם אם הוא על חשבון קרובייך בשר ודם.

זהו ספר שכתוב בסגנון הזרם הרומנטי שרווח בזמנו במאה ה-17 ואילך, למעשה, יש הרואים ברדקליף מייסדת הז'אנר, אותה רדקליף שאוסטן ביססה את ספרה "מנזר נותראנגר" על ספריה ובייחוד על ספרה זה של רדקליף. ספר המעוטר ביצירות קטנות פרי עטה של הסופרת בתוך הטקסט עצמו, שירים מטעמה שכתבה על אופי האדם ועל טיבו של הטבע. יתרה מזאת, בכל ראש פרק מופיעות ציטטות מיצירות של יוצרים והוגים שונים: הימלטון, שייקספיר ואפילו הומרוס. הם מוסיפים חן ועומק ליצירה שלמה ממילא.
ניתן למצוא קווי דמיון בין הספר למציאות אך כמו כל ספר בסוגה, יש הגזמות, קישוטיות יתר והתרוננות שירית רבה, עם זאת, ההבדל המהותי ביותר הוא שכאן הטוב ניצח. דרך החתחתים שעבר תיגמלה אותו אך האם בחיים המציאותיים הטוב מנצח? מסופקני.

" לילה דומם ורב יופי נגלה לעיניה, השמיים היו נקיים מענן, ועלי העצים במורד כמעט ולא נעו. מזמורי חצות של נזירים צפו ברכות מהקפלה שעמדה על אחד הצוקים הנמוכים ביותר, ומנגינה קדושה נדמתה כעולה אל השמיים, מבעד לדומיית הליל, כשהיא נושאת איתה גם את מחשבותיה. התפעמות מהבריאה רוממה אותה לעבודת הבורא, טובו ועוצמתו. היש המלכותי הנעלה נמצא לה בכל אשר תפנה: באדמה שהשתרעה נמה למולה כמו גם במרחבי הרקיע הזוהרים בעולמות שהם מעבר לתפיסתו של אדם."

" כלום אין זו אותה שעה,
אותה שעה קדושה, בה מטפס ירח במלואו,
לכפה מכוכבת של גבהים צחים מענן
ועל עולם דלתחא בדומיה של חג
ייתן האות- כך לאוזני שמים שעת רצון היא
לשמוע קול תפילה, תינוק בעריסה יודע זאת,
ואם ייעור את כפותיו הזעירות ירים אל האלים
ובתום ליבו יקרא אלי ברכה."


חלקיק נוסף משיר פרי עטה של הסופרת:
" במישוריה של איליוניה, אז אין ניגור דמם של לוחמים
ומשורר את שירו הנצחי שם השמיע
במישורי איליוניה נהג הלך עיף
את גמליו למקדש חרב."

היום יום האזכרה לסבתא שלי.כבר שלוש שנים שהיא לא איתנו. כבר שלוש שנים שהיא קבורה באדמה והחוסר מורגש. אבא שלי מרגיש אותו, אחיו מרגישים אותו ואני בטוחה שגם הנכדים ואולי הנינים.
אני מקווה שהפסקת לסבול וטוב לך בשמיים. שאת וסבא יחדיו וכל קרוביך שנפטרו, אלה מזקנה ואלה ממחלות או סתם מצבים טרגיים למיניהם.

באופן אירוני, אזכרתה נפלה על יום השנה של דוד שלי.
לפי התאריך העברי, הם נפטרו בתאריכים סמוכים אם כי בשנים שונות. דוד שלי, למרות גילו הצעיר, נפטר הרבה לפניה.
שניהם עברו חיים לא קלים בכלל.

מותם הסמוך כל כך גורם לי לחשוב עליהם ועל שארי בשרי האחרים שהלכו לפניהם, אחריהם או במקביל אליהם.

סבתי היקרה אומנם הספיקה לראות לגדל ילדים, נכדים ואפילו נינים אבל שנותיה האחרונות עברו עליה בחרפה גדולה. היא לא מתה בשיבה טובה אלא כבר הייתה במצב של דמנציה, עיוורת ואומללה.
גם סבא שלי נפטר לא הרבה אחריה, שנה ליתר דיוק. למרות העליות והמורדות ביניהם, הוא לא הצליח לקבל את העובדה שהיא איננה והתדרדר בצורה משמעותית.

סבא וסבתא שלי עברו חיים לא קלים. עלו לארץ מאחת מארצות המזרח לפני קום המדינה או הישר אל מלחמת העצמאות. הם היו אנשים פשוטים וסבתא שלי לא ידעה קרוא וכתוב. נאלצו לגדל חמולה גדולה של ילדים בחסכנות גדולה אבל למרות חסכנותם הם דאגו לכל צורכיהם של הילדים כמיטב יכולתם.
סבתא שלי הייתה עקרת בית וסבא הוא זה שפירנס. רוב ילדיו הגיעו למעמד טוב בחיים, אבי היחיד שנותר בעוניו גם בחייו הבוגרים אבל אין זה הסיפור כאן.

למרות שלא הייתי קרובה אליהם, היה לי מאוד מוזר לבוא לבית של סבא ולראות את מקומה הריק של סבתא, היה לי קשה לראות אותו מתדרדר לאט עד ששבק חיים לגמרי. להלוויה שלו לא הייתי מסוגלת להגיע מכיוון שההלוויה של סבתא שלי הייתה טראומטית. לא הרבתי לבוא לבתי קברות ולהיות שם, לראות את הגופה שלה מכוסה, זעזע אותי עד עמקי נשמתי, לא יכולתי להפסיק מלמרר בבכי ולקוות בסתר ליבי שזו בדיחה אכזרית והיא תסיט את הכיסוי ותתבדח ותגיד שעבדה עלינו.

עם דוד שלי זה סיפור אחר. לא הכרתי אותו כלל. לצערי, הוא נפטר כשהייתי בת כמה חודשים. הוא עמד להגיע אלינו אבל קרה מה שקרה והוא נפטר.
המוות שלו היה מטלטל מאוד והעיב על הבית מרגע מותו. עד היום לאמא שלי וסבתא שלי קשה לדבר על המוות הזה, זה עקב אכילס של המשפחה.
למרות ששתיהן ידועות באובדנים רבים, זה הגדול ביותר.


אמא שלי איבדה את אחיה אך לפני כן, מספר שנים לפני, איבדה את אביה בגיל 22. למרות שהוא היה אב לא מתפקד שהיה נתון לטיפה המרה, ואמי כעסה עליו רבות, היה לה קשה עם לכתו. רגשותיה עד היום כלפיו מעורבים. כעס מהול ברחמים שכן מותו היה טרגי לא פחות.
שנים אחר כך האח נפטר, בדמי ימיו ממש. מוות פתאומי שהיה כמו חבטה אל הבטן הרכה. מוות שאימי לא התכוננה אליו כלל. מוות כזה הוא הכואב ביותר.
שנתיים לפני כן היא איבדה את סבתא שלה מסרטן. סבתא שלה הייתה אישה טובה, קשת יום ועניה שהזכירה את סבתי ז"ל, נולדה בתחילת המאה השעברה ומרגע לידתה עד מותה לא ראתה רגע אחד של נחת. השנים עברו והפכוה לאישה מרירה וטובה שהכאב ניבט מעיניה.
לאחר שנה דודה של אמי נפטר מסכרת. הוא בין היחידים שנותרו בחיים ואמי זכרה ואהבה אותו. הוא היה עבורה עוד מעין דמות של אב ומטבע הדברים שגם לכתו השרה על אמא שלי כאב גדול. מוות אחר מוות. ללא רחמים וללא הפסק.
לאחר מכן, באותה שנה ממש, הוריי איבדו בלידה שקטה את בתם הבכורה. מוות נוסף שטלטל את המשפחה.
וכל אלה כשעוד לא איזכרתי מוות של קרובים רחוקים יותר או את מותו של בן דודי אשר נרצח בפיגוע, בידי בני עוולה.

גם אני נולדתי בצורה קשה מאוד וסיכויי השרדותי היו קטנים אך שרדתי כנגד כל הסיכויים. היוותי ,למרות קשיי, שמחה לבני משפחתי, שמחה מהולה בעצב מכיוון שחודשים מספר לאחר לידתי הלך אחיה היחיד של אמי, אותו אח שהזכרתי בתחילת הביקורת. לאמא שלי לא היו אחים נוספים וגם את האח היחיד בחר אלוהים לקחת.

גם לאחר מותם של כל יקיריה אמי חוותה משברים קשים, משברים בריאותיים שלה ושל בעלה, שלי ושל סבתי, אך בחירוף נפש התגברה על הכול כמו לביאה אמיתית. גם בימים אלה היא מתמודדת עם משבר בריאותי לא פשוט שאני מקווה שתצלח אותו. יש בי פחדים לגבי מצבה הרפואי אך מנגד אני משתדלת לחשוב חיובי....
לא מספיק סבתא שלי איבדה בן אחד? לא ייתכן שתאבד עוד אחת! היא לא תעמוד בזה!


כשאני נזכרת בכל מה שעברנו ובכל אלה שאיבדנו, דמעות עולות מעיניי. כולם עד האחרון שבהם לא חיו את חייהם כמו שצריך וכואב לי על לכתם. אם רק הייתה להם הזדמנות נוספת...אולי היו משנים את דרכם והיו הולכים באמת בחיוך ולא בייסורים....

הספר הזה מדבר על אובד ועל התמודדות איתו ואני שואלת את עצמי: האם באמת יש אפשרות להתמודד עם אובדן? האם שאתה קם בבוקר, עוטה חיוך על פניך, מחלץ את עצמותיך הכואבות, האם זה נקרא להתמודד עם אובדן? זו לא העמדת פנים? זה לא לשקר לכולם בפרצוף?
אני לא חושבת שיש באמת מדריך להתמודדות עם שכול ואובדן שכן כל אחד חווה זאת בצורה שלו, באופן האישי ביותר. יש שמוכנסים בתוך זה ויש כאלה שכאילו יוצאים ממנו אך לא באמת.

אנחנו מתפקדים, צוחקים ושמחים אבל זה למראית עין. משהו חסר ולא באמת יהיה שלם ללא אותם היקירים שאיבדנו, שאבדו לנו בתהום הנשייה של המוות המר והאכזר.
אנחנו משפחה שכולה.

המושג הזה התחוור לי, משמעותו התחוורה לי בעקבות אחד היצירות שלמדתי באחד הקורסים, יצירה של א.ב יהושוע שביקרה את האדרתו של השכול בעיניים ישראליות. שם נפל לי האסימון שאנחנו משפחת שכול. הרי סבתא שלי איבדה בן. אמא שלי איבדה אח.
איבדנו עוד אנשים רבים, בזה אחר זה, שנפלו כמו זבובים.
מאוד כואב לי לכתוב על הנושא הזה של אובדן. אני מרגישה שכמעט נולדתי לתוך זה שכן האובדן ליווה אותי מינקותי ואף מרגע לידתי. במקום לשמוח על לידתי ועל זה ששרדתי כנגד כל הסיכויים, אמא שלי ישבה בשבעה! כשחגגתי יום הולדת שנה, אמא שלי לא יכלה להיות כי היא הייתה בשנת אבל!

ועדיין, אמא שלי חזקה כל כך. היא הקימה את המשפחה משבריה, מעפר....אני מזמן הייתי נופלת.
מדובר בהחמצה גדולה של בני אדם שאילולא המוות יכולתי להכיר לעומק ולצבור זכרונות ואולי היו הופכים אותי לאדם עוד יותר טוב. אולם, אני מתנחמת בעולם הבא בתקווה שאפגוש אותם ואשלים את החסר.

בנימה אישית, אני מאחלת לכל קרוביי המתים שתהיה מנוחתם עדן, שישקיפו עלינו ויגנו עלינו מהשמיים, זה המעט שהם יכולים לעשות ולנו נותר לזכור אותם ולא לשכוח כי אם לא אנחנו, מי יזכור? אם גופם התפורר לאבק, יש צורך לזכור אותם על מנת שזכרונם לא יתפורר אף הוא.

התנצלותי הרבה והכנה שאין זו סקירה של ממש והיא מבולבלת פשוט ביום כזה הרגשתי מחויבות לכתוב על הנושא וספרים בנושא שכזה תמיד מעלים בי סיפור אישי, כואב ואמוציונלי. אני לא מרבה לעשות זאת אבל לפעמים יש צורך שבוער בך.

הבטתי בו וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. בחנתי אותו בשבע עיניים [ חמש יותר מכפי הצורך] דבר מה בכריכה, בתקציר, כבשו אותי מיד וידעתי, ידעתי שזה יהיה ספר שאתענג על קריאתו והיא תהיה לי חוויה מכוננת כפי שניתן לצפות מספרים טובים, הטובים ביותר. ספר שיצלול במהרה אל עשרת הגדולים, יישב בצוותא ונחותא עם ספרים כדוגמת ענבי זעם, האישה בלבן, הגברת עם הקמליות, היום איננו כלה ועוד רבים וטובים. שלא נס ליחם כעת וכולי תקווה שגם לא עוד שנים רבות.
ספר שהוא כמו מחול. אתה אוחז בו והוא בך והנכם מסתחררים יחדיו, זה לצד זו, הוא שואב אותך אל עולם קסום, מעוות ובעיקר מכמיר לב.
עולמם של האבודים, אלה שפסקו מלחיות באמת, העוטים על עצמם בדים של שקריות, צביעות, שחיתות ונהנתנות ומכנים אותם הנאה. חיים שגם אלה שבזים להם בסתר ליבם, משכף רגלם דרכה בו, הניתוק מאורח חיים שכזה יהיה קשה עד בלתי אפשרי.
ניתוק מאורח חיים הרווי אלכוהול, יצאניות, משחקי קלפים, נשפים זולים ושיממון גדול. שיממון ובדידות. בדידות מטפורית כי אומנם אתה מוקף אנשים רבים אך למעשה הנך לבד.
וכאשר, בחורבת ליבך מתגנב לו זיק של תקווה, אש מבערת בתוכך ומקימה אותו לתחייה בדמות אהובה שמטרתה לפוגג את החששות, להאיר על המחשכים, מסתבר שלהינתק מהעולם החומרני הזה הוא קשה שבעתיים מכפי שהעלת על דעתך אי-פעם. דרך חתחתים בלתי נגמרת.
רגשות צורבים של חרטה, אשמה וכאב לצד אהבה עזה, עד שיגעון, ורגעי אושר אינסופיים שכל דבר מתגמד לעומתם.

אוקטב הוא בחור צעיר ונמרץ בן 19 שתמימותו בראשו ובלבבו. הוא בחור זך שדבר רע לא נחרט בגופו והרס את נפשו הטהורה...עד הרגע ההוא שאהובתו, זו שחשב שהיא הנעלה והנאה מכל הנשים, בוגדת בו עם אחר ורומסת אותו בעקב נעלה בלא רחמים, הוא מתוודע לצד הפחות נעים של החיים, צד שהיה ברצון מסב את ראשו ממנו אילו היה באפשרותו לעשות כן.
גילוי הבגידה מרעיש את עולמו הצר והקטן, הוא חווה טלטלה של ממש המתוארת במגוון רגשות מטלטלים: כעס, עצב, זעם ואף אדישות וייאוש. כל רגש ורגש משורטטים בתשומת לב שכזאת שמא הבחור עצמו עומד לפניך ומגולל לפניך את סיפורו, אתה עד לתנועותיו, למבטיו ולטון דיבורו. אתה חש חלחלה מן המעשה הנפשע וליבך חש רחמים על הנער הצעיר שלא חטא בדבר אלא בחטא האהבה בלבד.
מרגע הגילוי הוא עובר תהפוכות ומאורעות רבים, הן פנימיים והן חיצוניים, תהפוכות שמובילות אותו להיות מי שהוא לאורך הסיפור ועד לסופו שתקווה מהולה עם עצב שרויה בו.

אותו אוקטב מתבשר על מותו של אביו, בשורה המבגרת ומחכימה אותו כאחד, הוא נשבע לכפר על מעשיו ומתיישב בכפר בו חי האב וחיי חיי סגפנות, בטח בהשוואה לחיי הנוחות בהם חי לפני כן. בכפרו של האב הוא מכיר את האלמנה בריג'ט פירסון, בחורה בת 30 טובת מראה ולב ובלתי נמנע שתפלס בלא יודעין את דרכה אל ליבו של גיבורנו.
השניים פוצחים במערכת יחסים אוהבת וחמה, וניכר שאוקטב הצעיר עולה על דרך המלך...אך כגודל התקווה, כך גודלה של האכזבה..הדברים לא מתנהלים כמתוכנן, אוקטב לא אותו אוקטב שהיה לפני שנכווה ברותחין, למרות נסיונותיו להיות שונה, הציניות והמזג הקריר מפעפעים בו, השדון הרשע מוצא פרצה ומחלץ עצמו על מנת לבצע את זממו, מעשים שיפגעו פעם אחר פעם בבריג'ט המסכנה אך בגרותה ואורח הרוח המאפיינים אותה יאפשרו לה להבליג ולסבול למען האהוב...
אימתי?

מדובר בספר פשוט מופלא שגדושים בו בערבוביה רגשות ותכונות כה רבים ומתעתעים. ספר מאוד אנושי. הוא לא מתאר אהבה על גווניה הטובים בלבד אלא גם את גווניה הרעים והרוע לא מתרחש מנסיבות חיצוניות כפי שקורה לא אחת ולא שתיים כשמדובר בסיפורי אהבה, מאורעות גדולים כמו מלחמה או הורים לא מרוצים לא מצויים כאן, לעיתים מי שמחבל באהבה הגדולה הם פשוט אנו עצמנו. אנו האויב הגדול ביותר של הוויתנו וסביבתנו.

אלפי מילים לא יוכלו לתאר את תחושותיי במהלך ספר זה. קלאסיקה אמיתית שנכתבה מדם ליבו של הסופר, מאהבה של הסופרת המוערכת ז'ורז' סאנד, שסיפורו מצטלב עם סיפורו של אוקטב ובעל קווי מתאר דומים: גם הסופר כמו אוקטב נבגד על ידי אהובתו אך זה בערך נקודת הדמיון העיקרית בין השניים, משם פיתח הסופר כאוות נפשו את הסיפור לכדי יצירת מופת של ממש.
יצירת אומנות שבצדק נקראת קלאסיקה, אך לא ממין הקלאסיקות העבשות, העציות, אלה שחורקות בשיניים ועל מנת לעכלן יש ללעוס זמן רב, זו קלאסיקה שנבלעת במהירות בגרון, כתובה היטב ומרתקת לכל אורכה, אך המסר המהדהד בסופה איננו חמקמק, הוא לופת היישר את הבטן הרכה ומעוות אותה בעיוותים של צער, צער על החמצתו של אוקטב, על החיים הנלוזים שהתפלש והשתכשך בהם, אשר בגינם אינו יכול לחוות את האהבה במלוא הדרה, נותר נכה רגשית לתמיד. וכמובן, במידה מסוימת, צר עלינו עצמנו שחלקנו נוהגים כמו אוקטב, חיים חיים חסרי משמעות ועם כל הכוונות והרצונות הטובים אין ביכולתנו לעוזבם.
" הסקרנות כלפי הרוע היא מחלה נתעבת שנולדת מכל מגע טמא."
" אנחנו שמופח בנו הרף נשימה כדי שיהיה קיום למוות, מתישים את עצמנו כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו ממלאים תפקיד כלשהו ושיש דבר-מה שמבחין בנו."

הסקירה מוקדשת לזשל"ב אשר קנה לי את הספר. מי ייתן ולא תהיה כמו אוקטב. שהאהבה היוקדת לא תהפוך לאהבה חסרת היגיון עד שיגעון!

שתי דתות מתנגשות והתנגשותן גורמת לקול פיצוח אדיר. הן לכאורה שלובות זרוע אך בהשלכת רסיס אחד של שלהבת הם משתלהבים והגצים מתעוררים ומתלקחים לכדי אש גדולה וחונקת.
אזרבייג'ן היא כור היתוך של דתות. נוצרים ומוסלמים חיים בה בשלום אלה עם אלה תחת שלטון רוסי, אך כאשר מתחילה מלחמת העולם הראשונה מתחילים להיבקע גם הסדקים שהיו שם מתחת לפני השטח בלתי נראים ומהבהבים את אותותיהם.
אוכלוסיית באקו ושאר המדינה מחולקת לשניים: אלה שמפללים לניצחונם של הטורקים ושלטון טורקי יכבוש את המדינה ואלה שנושאים עינייים משתוקקות לדריכת רגליהם של הרוסים.
אל הסלט הלאומי הזה הוסיפו תבלין אקזוטי בדמות אהבה בלתי אפשרית בין מוסלמי לנוצרייה וקבלו ערב רב של דעות, מנהגים, בריות ומעשים. סיפורם של נינו ועלי ממחיש היטב את הכאוס הלאומני אשר שלט במדינה בתקופה זו ובאקו המתוארת היא חלקיק קטן מתוך מערך שלם של ניגודיות ושוני שלפתע אינם הולכים זה עם זה ואינם מתחברים.
הכבש כבר לא גר עם הזאב מכיוון שזה מתכנן כיצד לבשלו לארוחת הערב.
עלי הוא נסיך מוסלמי, נצר של משפחה מיוחסת ונאה שאבותיה הגנו בדמם ובגופם על עירם ומדינתם ועלי הולך שבי אחרי אמונה זו.
נינו אף היא נסיכה אך נוצרייה ממוצא גרוזיני [ כיום גאורגי] הלומדת בבית הספר על שם תמר הקדושה ועיניה הצחקניות נחות על עלי חאן.
שניהם מתאהבים ובתום לימודיה של נינו מתכננים להינשא אך התוכניות לא כפי שהן נרקמות בראש כאשר מתחילה מלחמת העולם הראשונה ומדובר בזוג עם פערים מנטליים ממילא.
האם יצליחו לממש את אהבתם למרות הכול? האם יוכיחו לכול כי המערב והמזרח חד הם?

אף על פי שישנו סיפור אהבה בספר זה, הוא בהחלט לא העיקר. כלומר, הוא ישנו ונוכח בהחלט, הרגעים ביניהם המיסו את ליבי וגרמו לו להחסיר פעימה, הנגיעות, הליטופים, הרגש המתפרץ שרק בני קווקז ידועים בהם, הכול מצוי שם, אך הוא אינו עיקר. הוא תוספת. תוספת טעימה לספר היסטורי המתאר תקופה לא קלה בין מוסלמים לנוצרים ובין מוסלמים לבין עצמם.
באמצעות חשיפתנו לסיפורם אנו נחשפים לסיפורן של אומות, למנהגים ולנורמות. נינו אינה הנערה שתחבוש רעלה מכיוון שהיא בת המערב, אירופאית כהלכה שרואה בזה גינוי נשים וכאשר היא מתרועעת עם בני המזרח בפרס היא מרגישה כאילו רואים בה יצור מוזר וחסר תרבות, דבר שפוגע בה עד עמקי נשמתה ומאמללה כל זמן שהותה שם.היא מרגישה געגועים לארצה באקו, שם המזרח והמערב התמזגו, אך בתקופה כזאת, גם שם אין ישועה וגם אם כן, הכול למראית עין.
מלבד נינו, אהבתי את דמותו של עלי שניכר עד מאוד שהוא אוהב את ארצו ואת נינו כאחד. הוא נאמן לשניהם. לנינו הוא מאפשר, במידת האפשר, להיות נאמנה לדתה ולרצונותיה, להליכותיה החופשיות. הוא אינו כופה את דתו עליה ומאפשר לה חופש, זה בניגוד לדעותיהם של סובביו אשר רואים בעין רעה הליכותיהן של אירופאיות הנתפסות בעיניהם כמופקרות.
לצד הטרגדיה והדרמה המפגש בין המערב למזרח מאפשר רגעים קומיים, כמו למשל ההתנגשות המתמדת של נינו עם סריסו של חאן בפרס, כאשר כואבות לו השיניים והיא מרימה ראשה בגאון ועונה לו תשובה מחוצפת שהוא זה שאמר לה שאצלם שוטפים שיניים עם האצבע ולא עם מבשרת שיניים קשה אז לא ייתכן שיהיו לו כאבים אלא אם כן שיטה זו לא מוצלחת במיוחד.
כפי שכבר ניתן להבין, אהבתי את דמותה של נינו. היא דמות חייכנית העומדת על שלה ואינה מתפשרת על עקרונותיה ואינה פוחדת אפילו לעמוד לצידו של בעלה בעין הסערה, כאשר רעמי היריות שורקות מעל לראשה.

בתחילת הסיפור הדי המלחמה נשמעים מרחוק אך ככל שהספר מתקדם התחושה מתחזקת שגם עלי ואישתו יפגעו מתוצאותיה והיא לא תפסח גם עליהם.

ספר שמתאר תקופה קשה בחבל קווקז המהולל והיפה, לפני שארייזבג'ן הפכה להיות חלק מברית המועצות, שנים ספורות לפני, כשהיא התרופפה מהשליטה הרוסית והחלה לצעוד צעדים עצמאיים כתינוק, אך הצעדים הללו לא ערכו זמן רב שכן עצמאותה הבתולית התפוגגה והשלטון הרוסי חמס את הנפט ואת כס המלכות גם יחד.
את קווקז טרם ראיתי בעיניי אך את פעימותיו המהירות הרגשתי גם הרגשתי. אותו קווקז שזורם בעורקיי והוא חלק מישותי למרות שאני יהודיה שלמה וגאה.
ספר צבעוני ורווי שכבות. עושר רבגוני של רהיטים, סוגי בדים, צמחים ומקומות מאוכלסים בו. מדבר, נהר מפכפך, בזארים המונהגים בידי סוחרים ממולחים שאצבעותיהם מלטפות בד רך ומשיי. כל אלה מצויים כאן, לצד הכאב, הדם והתדהמה. יופיו של המזרח השלוב יחד עם טרגיותו.
גם דמות המחבר רווית מסתורין וסתירות החוברת היטב לתכלית ספריו, ממש כמו הסיפורים שברא ועירו, עיר ילדותו באקו הצבעונית, הססגונית שאינה משתמעת לשתי פנים כפי שכותרת הספר מתעתעת בנו וגורמת לנו לחשוב שמדובר בסיפור רומנטי עם קיטש על רקע היסטוריה מעניינת ואין זה נכון כלל. הסיפור הוא רק המעטפת של תקופה בוערת, חשוכת דעות ובעיקר רווית התפרצות יצרים, סיפור האהבה רק מהווה חלק קטן המדגים את נוראיות ונפלאות התקופה במידה שווה.

" צבעי המפה היו מבהיקים ומטושטשים, שמות המקומות, ההרים הגדולים והנחלים עלו אלה על אלה והיטשטשו לבלי הכר. המפה הייתה פרושה על הדיוואן, ואני ישבתי לידה עם דגלונים צבעוניים ביד. לידי היה עיתון שבטוריו הודפוסו אותם שמות ומקומות, הרים ונחלים שעל המפה הצבעונית."

הכביש מחבר בין ערים ומקומות, אך הוא בעיקר מחבר בין אנשים. ייתכן שבנסיעה מקרית תפגוש אדם שישנה את חייך לעד.
נסיעה סואנת בכביש ביכולתה להיות תענוג לאדם אחד ושעמום גמור לאדם אחר.
איליאס הוא נהג משאית צעיר ממוצא קירגיזי שאינו מודע לכך כי נסיעה אחת תשנה בקרוב את חייו, תפנית זו תפגיש אותו עם אסל, צעירה כפרית שנשבת בקסמו כפי שהוא נשבה בקסמיה והשניים יפצחו בסיפור אהבה מחבק ולוהט כמיטב המסורת של אייטמטוב.
הספר קצרצר, בן 151 עמודים בלבד אך כפי שלמדתי כבר מלפני שנים רבות: לא שופטים ספר על פי כריכתו ולא על פי אורכו. כך גם עם יצירה זו, הנגמעת במהירות כאילו לגמת מיי נהר צוננים ורעננים המפיחים בה חייים ומשקמים את גופך המרוסק, מעניקים לך תובנות חיים שונות.
אייטמטוב הוא בין הסופרים האהובים עלי ביותר ולא בכדי מכיוון שכתיבתו מהפנטת, עשירה בתיאורים ובפשטות הנוף והבריות החסות בצלו. הוא ניחן באקזוטיות שובת לב המתארת מדינות שסקרונתי כלפיהן רבה. החל מהערבה שוקקת החיים אשר היא לב ליבן של כמה מיצירותיו החשובות ביותר וכלה בתיאורי ההרים המושלגים ואורחות החיים הפשוטים שנוהגים ומנהלים התושבים.

כאשר אתה אוחז בספר הנכתב על ידו ניתן לדמות זאת לשקית ממתקים שהמקבל משתוקק בכל מאודו לפתוח ולהציץ בתכולתה: מרבית הסיכויים שיימצא שם דבר מה הערב לחיכו, שיוכל לגלגל על לשונו זמן רב ולהתענג על טעמו המתוק.
ספרו של אייטמטוב הוא ספר מתוק אך מסתיים מריר שכן סיפור האהבה המתואר בו נפתח בזיקוקי דינור, בלבבות רועדים ופועמים, בסומק קל, בקול תרועה נישא אך מדשדש אל פי התהום ומתרסק. התרסקות שאף היא חלק מן החיים, לטוב ולרע. הוא מלמד על שאדם יכול לטפס על הר אדיר מימדים ויום למחרת, בשל שגיאה קשה, למעוד מאבן קטנה ולצנוח הישר מטה.
ספרים טובים קוראים יותר מפעם אחת. ספר כזה בהחלט הצדיק את קריאתי בו בפעם השניה. הפעם הראשונה שהכרתיו הייתה במסגרת לימודי הספרות המורחבים בתיכון, זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפתי לכתיבתו הנאה והמזוקקת של אייטמטוב והוקסמתי לחלוטין. הרגשתי שנפתח לי צוהר אל עולם שלא התאפשרה לי בו דריסת רגל.
מאז הימים ההם עברו מים רבים, השתכללתי מבחינת סגנונות הקריאה אך חסד הנעורים שהותיר בי אייטמטוב לא שכך אלא התעצם. כך שספר זה הוא לא רק ספרות טובה אלא פיסה מן העבר ומן הזכרונות בני התקופה ההיא שאפפו אותי במהלך הקריאה ואיפשרו לי לתהות על גורלי וגורל הדמויות כאחד.
זמן רב חיפשתי את המילים כיצד לתאר את תחושותיי מן הספר אבל המשימה לא צלחה בידי עד לרגע זה. לפעמים יש צורך לתת למחשבות ולידיים מעט מנוחה וכשיגיע הרגע המילים יכתבו מעצמן וגלגלי המוח יתחילו להסתובב לאיטם.

שלג כבד יורד. רוח איתנה פורשת את חסותה ומטלטלת בכול, זורה גבישי קרח מפוררים בארובות העיניים ומקשה על הראייה. רוח שורקנית החודרת אל תוך האוזניים, מלחששת לתוך גופך ומבשרת רעות.
הבל נשימה מהביל וקרחוני מעיד על שביב חיים מהבהב חלושות.
גופים חבוקים במטרה בלתי אפשרית להתחמם. גוף אל גוף. נשים וגברים. עיניים מיואשות, טרודות, נשואות אל על ותפילה על שפתותיהם החיוורות.
שלג סמיך, לבן דוקרני ממשיך להערם בכמויות. החשש להיקבר בעודם חיים מבצבץ בכל פינה, נעשה ממשי בכל דקה אשר עוברת. מזדחלת כנצח. ההכנות המפרכות אל מותם המתקרב הן מוחשיות. שרעפים אופפים את מוחם הקודח. הרהורים נוגים אודות אלה שהותירו מאחור, אלה ששבקו חיים ואלה שנותרו להתקיים בדוחק.

זולייכה פוקחת עיניה. פוקחת עיניה אל שחר חדש. שחרם של בוקר ועולם אחר. זכרונוהתיה מחייה הקודמים נעשים אט אט מעורפלים כאילו חוותה אותם בגוף אחר, תודעה שונה.
לאט לאט הידיים, הרגליים והגוף מכיר חמימות אחרת, דיבור אחר, מגע אחר. גופו של אדם סתגלני יותר ממה שאנו חושבים.
אולם, אצבעות העבר מפעם לפעם נשלחות, מגששות באפלה, מרפרפות על הגוף הדק, מאותתות על קיומן בעקשנות, וזולייכה משתדלת להרחיקן מעליה. אצבעות טורדניות, מציקות, חסרות מנוחה ומזהמות.

זולייכה היא איכרה טטרית המשויכת לדלת העם. הנשואה למורטזה. אף הוא איכר פשוט אשר אהבתו נתונה לאימו הקשישה, עיוורת וחירשת, החיה עימם בצל קורתם, אוכלת מלחמם ולא חוסכת אומללות מזולייכה יום ביומו. למרות מומיה הרבים היא אינה פוסקת משנאתה לכלתה וניכר שרשעותה מתעבה עם כל יום שבו היא מוסיפה לחיות. כגוויה מהלכת שמוסיפה לרקום עור וגידים. מתעקשת להישאר ולצבוט, לעקור כל שלווה רגעית [אם ישנה כזאת, ולמעשה, אין. חייה של זולייכה הם חיי סבל אחד עצום, מבוקר עד ערב]

זולייכה עובדת בפרך. הן בעלה והן חמותה מעבידים אותה. לצד זאת, הם חיים בפחד מתמיד מפני השלטונות. התקופה המדוברת היא שנות ה-30 של המאה הקודמת. ימי שלטונו של סטלין אשר פוקד על איכרים פרטיים למסור את רכושם. גם זולייכה ובעלה מוסרים, טיפין טיפין. עד שהבעל מואס בכך. הוא גומל בליבו לא למסור לידיהם דבר, כאשר מדרך רגליהם ידרוך בסף דלתו פעם נוספת. החלטה הרת גורל המטלטלת את כל הנוגעים בדבר, כולל את מורטזה וזולייכה עצמה.
ידי השלטון ארוכות וחייליו צייתנים. הם מגיעים ודוחקים במורטזה להעניק את המגיע להם אך הוא מסרב. הוא נורה במקום והדברים נלקחים בכוח. זולייכה נשלחת יחד עם איכרים מנושלים כמוהה, אלמנות ויתומים שאבותיהם ובעליהן מתו בנסיבות מצערות דומות, על פני קאזאן כולה ולאחר מכן ברכבת בהמות משא, בקור מקפיא וקשה מנשוא, אל סיביר הרחוקה, להקים יישוב עצמאי של מגורשים שכל מטרתו לחנכם מחדש לטובת השלטון הסובייטי ולהפיק מהם תועלת ותפוקה רצויה.
ימיהם הראשונים של המגורשים, אשר בינתיים הצטרפו אליהם גם אנשי לנינגרד לשעבר שהם עירוניים בוגדניים שגם אותם יש לנרמל, בלתי סבירים לחלוטין. השליכו אותם אל אדמת פרא חסרת כול, עמוסת שלג וכפור, ומאלצים אותם לשרוד והם שורדים כנגד כל הסיכויים. רבים מהם מתים אך תושיותם ורצונם העז לחיים מתגבר על הכול. הם מכינים כלים מאפס, לומדים לצוד, ועל כל זאת מפקד איגנטוב, מפקד סובייטי צעיר, שנקלע אל הסיטואציה הלא מוכרת בדיוק כמותם.
תיאורי חייהם בסיביר, בימיהם הראשונים, עוררו בי זכרונות מספר אחר הנקרא "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דיפו. גם שם, בדיוק כמו קרוזו, האנשים נאלצו לשרוד תנאי מזג אויר לא פשוטים, להרכיב חיים מאפס, ללמוד את המקום אליו נזרקו באבחה אחת ולהסתגל ועד מהרה אכן עשו זאת, הסתגלו ובנו את חייהם במקום שאיננו ראוי למגורי אדם. נידח וחסר סיכוי לציליבזציה הגונה.

תיאוריה היפייפיים והעמוקים של הסופרת הפיחו חיים ביצירה צנועה זו. יכולתי לראות לנגד עיניי את זוליכה בכפרה השקט, מוצבת לצד קברי בנותיה ומקוננת עליהן מרה. לראות כיצד בעלה חובט בה ובועל אותה באכזריות.
כיצד היא מושלכת מאורח חיים אחד למשנהו, מטלטלת ברכבת ימים שלמים, מתוודעת בעל כורחה לאנשים אחרים, אבודים, תמהים כמוהה על צפונות הגורל ועל רזי המחר. מה יוליד המחר? מה יוליד היום? ההווה? כאשר יוצאים למסע לא נודע השאלות הללו הן הכרחיות, כורח הנסיבות.

אין זה סיפורה של זולייכה לבדה. זהו סיפורם של מגורשים רבים שנעזבו לגורלם. מי שישרוד- ישרוד. מי שימות-ימות. זהו סיפורה של תקופה קשה. תקופה שנמשכה שנים וגבתה את חייהם של מליונים.
למקרא תוכנו של הספר התחדדה בי השאלה שפעימה בי כבר בעבר: כיצד יכלו להעריץ את סטלין ולבכות על מותו אפילו בימינו אנו? גם היום תושבי רוסיה לא מעטים שחיו בתקופה החשוכה הזאת מתגעגעים אל השליט הנערץ, הכול יכול, האהוב...והרוצח...
מאז ומעולם היטלר נקרא הצורר הגדול שרצח מליונים אך סטלין לא היה רחוק ממנו ובמובנים מסויימים עלה עליו במספריו.
לעניות דעתי, גם סטלין היה שטן בהתגלמותו. פשוט לא ייאומן שהעניקו לאיש הזה ולדומיו במה. זה פשוט בלתי נתפס איך גם הוא, גם היטלר וגם מוסליני פעלו בפרקי זמן דומים והצליחו לזרוע הרס רב מימדים.

קרובים אשר נספו או עברו את איימי השואה, ככל הידוע לי, אין לי, אך בברית המועצות חיו קרוביה של אימי, למעשה, כל חייהם עברו שם, כך שמטבע הדברים, מעשיו של סטלין נוגעים מבחינה אישית וגרמו לי לתהות אם בני משפחתי היו אלה שנשלחים אל סיביר הרחוקה או נאסרים על אי-נאמנות לשלטון?
בלתי אפשרי לדמיין סטואציה מבחילה כזאת. סבתי באותם ימים של מלחמת העולם השניה [הסיפור נפרש על פני 16 שנים. מ-1930 עד 1946] הייתה בת 9-10 ומטבע הדברים שחשבתי עליה ועל סבתא רבא שלי, אישה פשוטה שרק נאבקה לגדל את ילדיה בתקופת רעב ועוני, ושלטונו של סטלין וכל מעלליו לא תרמו לכך אלא החריפו.

מדובר בספר ביכורים מרשים שנטווה מזכרונות סבתה של הסופרת וגורם לי לתהות אולי גם לי כדאי לכתוב ספר על קורות חייה של משפחתי. מדוע לא להיות צינור ולאפשר להם להשמיע את קולם דרכי? לספר את סיפורם שלמעשה היה סיפור של מאות אם לא מליונים בני התקופה?

" ושם- כיפת שמיים כחולה כהה שקופה, שעננים צפים בה קלים כנוצות. ארבעה אנשים בוקעים וצומחים מתוך ארבע פינות התקרה, שולחים את ידיהם המתוחות לפניהם, כאומרים לגעת במשהו במרכז."
" בערב הם יושבים, נלחצים זה אל זה בבקתה האפלולית, הלחה עדיין. לא היה להם חם אבל גם לא קר מאוד. הם לא הספיקו לאכול באותו היום אף פעם אחת, אבל על האח כבר בעבע הדלי עם בשר תרנגולי בר. פניהם נשזפו בשמש, כהו מהרוחות, כוסו בועות מעקיצות יתושים, מישהו כבר ישן באפיסת כוחות, מניח את ראשו על כתף חברו. מישהו מסתכל במבט בוהה על הדלי עם התבשיל. האח הומה, נודף ריח עז של עשן, של בשר מתבשל ושל העשבים שאסף הפרופסור."