“בית יהודי כדיפלומטיה אימפריאלית

את כורש אנחנו זוכרים לטובה, כמלך הנאור שהעניק ליהודים את האוטונומיה היהודית בירושלים, ואת חופש הפולחן שאפשר להם לחזור ולבנות את בית המקדש כמרכז פולחן יהודי, ובכך החלה גם תקופה חדשה ביהדות, הבית השני. בשל כך כורש זכה למעמד יוצא דופן ביהדות, עד כדי כך שכונה על ידה משיח: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִיחוֹ לְכוֹרֶשׁ"*. תארו לכך גוי שזוכה לתואר משיח, אין ספק שזאת אמירה בעלת משמעות המעוררת עניין.

אנחנו אוהבים את הצהרת כורש, משום שהיא מתכתבת עם הצהרה אחרת מודרנית, הצהרת בלפור, שאומנם לא עמד בראש האימפריה הבריטית אך היה שר החוץ שלה, ובכך הוא החל עידן חדש ליהודים, את יישום חזון הקמת המדינה היהודית, ולכן הצפייה המוקדמת הגדולה שהייתה לי מהרומן כורש הנסיך האחרון של יונתן ילון, העוסק בשליט האימפריה הפרסית, ששמו אמור להלך עלינו קסם עד עצם ימים אלה, מבלי שאנחנו יודעים אודותיו הרבה.

מסתבר שהאימפריות בעת העתיקה, לא היו חזקות רק במלחמות, לחלקן הייתה מדיניות ודיפלומטיה מתוחכמות, שלא פעם מעמידות בצל, את הדיפלומטיה המודרנית, הנראית לעתים נלעגת.

אך לא רק מדיניות מפתיעה הייתה לאימפריה הפרסית, אלא גם דת מיוחדת ומעוררת השראה – שכנראה חברה יחד לדיפלומטיה ואפשרה את חופש הפולחן, לא רק כתפיסה דתית, אלא גם כתפיסה פוליטית, שהעניקה חסות לדתות מקומיות, תמורת נאמנות לאימפריה הפרסית.

דת זרתוסטרא - בה האמינו הפרסיים, היא ייחודית, ביסודה קיימת דואלית המתהווה במאבק קוסמי בין הטוב לרע, המהווים יסוד לקיום האנושי, ובכך היא מקבילה למאבק בין האור לחושך הידוע בתרבות המערבית ובספרות האפוקליפטית היהודית, כחזון דניאל, המתאר מלחמה בין טוב לרע כאחרית הימים, או קץ ההיסטוריה כמונח מודרני. לפרסים היו מקדשים של אש, ששמשו עבורם מוקדי פולחן ודת שהשפיעו אף על הדת היהודית באמונה בגן העדן, גיהינום ובתחיית המתים.

כל ההקדמה הזאת נועדה, לומר לכם שלקריאת הספר כורש הגעתי עם צפייה גדולה, כמובן לא לקרוא ספר היסטורי, אבל רומן היסטורי טוב הידוע בנוסף לסיפור העלילה, לבטא את האווירה המתוחכמת והעשירה של התרבות והפוליטיקה הפרסית, ואת אישיותו המורכבת של כורש כמנהיג מייסד אימפריה.

לרומן הזה סיפור בסיסי מעניין, המבוסס על אגדה, אודות כורש התינוק שבגלל נבואה, שירש את סבו ואביו בעודם בחיים, בקש סבו לשנות את גורלו על ידי רציחתו. סיפור המתכתב היטב עם גורלו של אכילס, אך תודות לשר צבא בעל לב רחמן, הוא הוחלף בתינוק מת של זוג כפריים עניים. מכאן מהתחתית, כורש עולה ומעפיל לגורלו הבלתי נמנע, כמייסד האימפריה הפרסית המפוארת.

כגודל הצפייה גודל האכזבה, מהרומן הכתוב בצורה שדופה שלא מצליחה להעניק עומק לכורש כאישיות מורכבת ומתוחכמת, ולא אווירה הכרחית ברומן היסטורי טוב. הדת הפרסית מוצגת בצורה נלעגת באמצעות כוהנת דת, אותה אביו של כורש שוגל במקדש לעיניו הנדהמות של הבן. אפילו תיאורי הקרב לא משכנעים, שלא לדבר על תיאורים מוחמצים של נוף פראי בו הרים ונהרות שוצפים המשולבים במדבריות המשתרעים על שטחים עצומים, בהם האדם נאבק לא רק נגד אימפריות, אלא גם מול איתני הטבע. נקודת חולשה נוספת בספר היא הקשר היהודי, שממש לא משכנע, כורש הילד הגדל לצד צאצא למלכות בית דוד בכפר קטן ונידח, נרדף על ידי הבבלים המבקשים את נפשו.

הנקודה החיובית בספר, היא תמונת הכריכה מתוך תבליט פרסי מרהיב, שגרם לי לבקש לקרוא בו. עם תחילת הקריאה, הסתבר לי כי הוא רומן היסטורי מרודד של 185 עמודים הכתובים בפרקים קצרים, המותאמים לקוראי פוסטים ברשתות החברתיות. התוצאה היא תיאור לא משכנע של גיבור העלילה, תרבותו ותקופתו.

*ישעיהו, מ"ה, א”

“השעה 03:05 בלילה, הכל שקט מסביב, עשיתי טעות.
הסקרנות השתלטה עלי ופתחתי את 'כורש הנסיך האחרון', ספרו החדש והנוצץ של יונתן ילון, שעוסק בחייו של כורש (איך לא), הידוע גם כמלך הפרסים, "אשר אדוני אוהב את שלטונו ועשהו משיח ליהודים".

ולפני הכל, חשוב להבין שהיסטוריה היא מתחומי הידע שעלולים בסבירות גבוהה, לגרום לי לפהק ואת מספר הפעמים בהן נמנמתי מעל ספרי היסטוריה, נתקשה לספור.

אך נראה שילון לעומתי, יודע לחפור גם לחקור בספרים כאחרון ההיסטוריונים ובהתאם הפיק ספר בעל גוון היסטורי ראוי לציון, מהזן שמיד מפיץ בי הערכה לכותבו על חקר התקופה המקיף, כמו גם על הכתיבה והסגנון.

חשוב גם לציין שאותו ילון במפגן צניעות אדיר, מקדים ומתאר, את החופש האומנותי שלקח לעצמו, מתוך הבנה שמלבד סיפור המסגרת ההיסטורי, לא עומד בינינו אחד המסוגל לתאר את קורות הדמויות מהמאה השישית לפנה"ס, כפי שהתרחשו.
ההבנה ועוד יותר ההבהרה, היא גדולה שלאחרונה נתקלתי בחסרונה, גם אצל סופרים ותיקים ומנוסים בהרבה.

שאפו על זה.

אסטיאגס, כיכסרס, מנדנא, כנבוזי ועוד -
הדמויות עגולות ומוסברות היטב, התאורים טובים, אסטטיים-לא מוגזמים והשמות שוברי שיניים כיאה לתקופה. מודה שמלבד בקריאה ראשונית, לא טרחתי ביני לביני, להגות אותם במלואם (מילמול חלקי הספיק בהחלט).

ולמרות שאין שום צורך ספרותי לשוב ולקרוא את שוברי השיניים, הם חלק חשוב בריח התקופה. מצטרפים לאבק הדרכיםהספרותי, הבגדים התקופתיים (שלא הייתי לובשת גם אם חיי היו תלויים בזה), החרבות, הסוסים, הזהב המצוחצח ושאר התפאורה שהיא חלק מסיפור הרפתקאות, סיפור מסע מקסים של תקופה ומקום.

תאורים הם הכל -
תסכימו שתאורים רבים, מפורטים עד מיותרים, עלולים לפרק יצירה לכדי ארוע מיותר, מתיש ומאכזב מיסודו. אך לא כך הוא אצל מיודענו כורש.

התאורים צבעוניים, ממש כאילו ישב ילון כאחרון נתיניו של מלך מדי (אסטיאגס, אם אתם חייבים) וצילם במוחו את שלב הפרטים המרכיבים תמונה כוללת. כי הכל כאן מוקפד והגיוני ואם תלחצו עלי, אני מתארת בשמחה לא אופיינית, את ארמון המלך או את שדה הקרב האכזרי.

כי 'כורש הנסיך האחרון' הוא ספר מדויק, נעים ומיוחד, המספק חוויית קריאה מעניינת ובעיקר אחרת.

"מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים."
(זה פשוט היה מתבקש, בדיוק כמו אצל ילון).

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/”

“טוב גם את יונתן ילון, אני מכיר... מה לעשות אין יותר מדי סופרים ברעננה, בירת הבורגנים העייפים. אני גם חייב להודות ששתיתי איתו בירה קרה כשבאתי לאסוף את הספר אותו קניתי בהדסטארט שערך, בפגישה הוא סיפר סיפורים מעניינים מאוד ורכילות עסיסית, אותם לצערי לא אוכל לחלוק איתכם, מאחר ונשבעתי לשתוק עד בא המשיח לפחות.
על כל פנים גם כאן מדובר ברומן היסטורי כמו אנגארד הסייף,אבל בניגוד למאה ה18 שמתועדת יחסית היטב, המקורות ההיסטוריים על חיי כורש לפני 2500 שנה הם מעטים מאוד ומפוקפקים לא מעט, ולכן נדרש כאו לא מעט דמיון מצד יונתן שמנסה לשלב בין המקורות ההיסטורים היוונים לבין ההיסטוריה היהודית, שהרי כורש ידוע בהיסטוריה היהודית כמלך שאיפשר את חזרת הגולים מבבל ואת בניית בית המקדש.
התוצאה רומן היסטורי מהיר וקליל, ונעים לקריאה. זהו ספר שלטעמי נועד יותר לבני הנעורים, מפני שיש בו אידאליזציה של כורש, שמתואר כאמיץ, חכם, אצילי, רודף צדק ומתחשב, שמצליח להגיע למלוכה בזכות כוחות אלו. בזמן שמהתבוננות בזירה השלטונית שלנו, ואיו הכוונה לצד אחד של המערכת, אלא לכל מי שנמצא בשלטון, נדמה שהתכונות שהובילו אנשים לשלטון הן דווקא ערמומיות, חוסר התחשבות, חנפנות ושאר ירקות.
אבל ייתכן כמובן שלפני 2500 שנה אנשים היו נחמדים יותר, (והשליטים עדיין לא קראו את הנסיך של מקיאוולי)אני מסופק, וכנראה שיונתן הוא אופטימי יותר ממני לגבי טבע האדם.
על כל פנים ספר קצר ומומלץ.”

“כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון

הכריכה מאד סקרנה אותי וגם אהבתי מאד את הספר הקודם של יונתן. קבלו המלצה חמה.
כורש הגדול הוא דמות מוכרת-אך-לא-מוכרת עבור הקוראים הישראלים. מוכרת, כי רובנו נתקלנו בשמו בשיעור בבית הספר או בקריאה בתנ"ך, ולא מוכרת, כי לרוב אנחנו ידעים עליו מעט מאוד, אם בכלל. יונתן ילון, ברומן ההיסטורי החדש שלו, שואף לתקן זאת, כשהוא מגולל את סיפור התבגרותו של המלך כורש השני ("הגדול"), מלך פרסי שהקים לפני 2,600 שנה את האימפריה הגדולה ביותר שהעולם ראה עד ימיו. כורש נחשב למלך הראשון שהנהיג זכויות אדם, שוויון וחופש דת, וגם היה זה שנתן ליהודים את "הצהרת כורש" שאפשרה את שיבת ציון מגלות בבל.
יונתן ילון, שזהו ספרו השלישי, רקח סיפור בדיוני המבוסס על אירועים אמיתיים כפי שתועדו בכתביהם של היסטוריוניים יווניים וגם בתנ"ך, אך לא כזה שמתמקד רק בפרספקטיבה היהודית. העלילה מתמקדת בעיקר במרד שמוביל כורש הצעיר נגד סבו האכזר אסטיאגס, המלך העליון של מדי, אחת האימפריות הגדולות של התקופה. דרך המסע שהוא עובר, אנו לומדים מה הפך את כורש לשליט הנאור שיהפוך להיות בהמשך, בעיקר בימים שבהם לא נודעה סובלנות רבה כלפי נתינים שהשתייכו לעם, לדת או למגדר הלא נכונים. מובן שנכנסת כאן גם הזווית היהודית, בעיקר דרך דמותו של זרובבל בן שאלתיאל.
מעניין לבחון את הספר גם בראי ההווה. בישראל של היום, איראן היא כמעט מילה נרדפת לאויב. כורש הגדול, שמסמל את תחילת היחסים בינינו ובין הפרסים, דווקא היה איראני "טוב ליהודים" שהעניק להם זכויות שוות והתיר להם לחזור ליהודה ולבנות את בית המקדש השני. המלך אחשוורוש, נכדו של אותו כורש, נשא לאישה את אסתר היהודייה. לאורך רוב הדורות היחסים בין היהודים והפרסים היו תקינים, וגם לאחר הקמת מדינת ישראל נרקמו יחסים קרובים בין ישראל ואיראן, שנותקו רק לפני 40 שנה במהפכה האסלאמית. דרך הנושאים שבהם הספר עוסק, אנחנו גם מקבלים תזכורת שהסכסוך הוא בין השלטונות, ולא בין האנשים משני העמים.
מדובר ברומן קצבי ולא שגרתי – כזה שהולך הרבה מאוד אחורה ועדיין מצליח להרגיש עדכני. התחקיר המעמיק והכתיבה הנגישה הופכים אותו לאטרקטיבי גם עבור קוראים שרומנים היסטוריים אינם בדרך כלל כוס התה שלהם. הוא יספק לכם כמה שעות של בידור איכותי, ויחד עם זאת יגרום לכם לחשוב גם הרבה אחרי העמוד האחרון.”