בואי / אורלי סיגל, הוצאת כנרת זמורה ביתן

שלוש נובלות, שלושה סודות ושלושה גיבורים שבאים מכאב, חווים כאב וגדלים מתוך הכאב. וזה נורא יפה.
החוט המקשר בין שלושת הנובלות הוא המשפחה: בראשונה אלמנה המסתירה אירוע מעברה ממשפחתה ומבינה שהיא לא מוכנה לשלם את מחיר ההסתרה. בשנייה אישה שעוברת הפריות חוזרות בגלל חשש ממחלה גנטית מתייסרת בגוף ובנפש, מפחדת שהזוגיות שלה משלמת את מחיר המשפחה שהיא חולמת עליה עד שסוד אחד מראה לה את הדרך. בשלישית שף מצליח מגלה שהוא נאלץ לשלם מחיר על סוד שלא ידע אפילו שיש לו. הסודות האלה מרעילים את החיים של הדמויות, כמעט מטביעים אותן באשמה, אבל רגע לפני שהם מחריבים אותן לגמרי, הגיבורים מוצאים את הכוח להתמודד. אורלי סיגל כותבת כל כך ישיר, אמיץ ואמיתי על החלטות קשות, על המחירים שהחיים גובים מאיתנו ועל הצורך להסתכל לאמת ישר בעיניים, שאי אפשר לעזוב את הספר לרגע.

פיסקה אהובה
"יימח שמם," היא מגבה את אבנר. מקמט רודן בזווית העין מתיישר אליה מבטו. "בסוף עוד יפנו אתכם." "אתה יודע כמה שנים אני שומעת את זה?" הלחץ שהיא מפעילה על הכוס מבקש להסתיר את תשוקת האצבעות הרועדות לסיגריה. "מה נשאר לך פה, שרה?" הוא מסתכל מסביב, והסלון מסתכל עליו חזרה. "הפלפלים של דוד? החממות? את בת שישים ושלוש. עד מתי תתכופפי להדליות ותנהלי את התאילנדים? הִּבקעה זה בית קברות אחד גדול, אני אומר לך."היא משלבת ידיים על החזה הגדול כמגש. "יום אחד מוריה תחזור ותקים פה את המשפחה שלה. ואני לא אתן לאף אחת אחרת לגדל לי את הנכדים," היא מנופפת מולו אצבע, והכוונה שלה נשארת תלויה שם, ביניהם. "אי־אפשר לדעת איתה," הוא קובע. "סתם את מקריבה את עצמך." "תאכל?" היא מחייכת. השן החסרה שואבת אותו אל תוך החלל שלה. אחרי הארוחה אבנר נשען אחורה והכרס איתו, והיא קמה ונעמדת לצדו. יד שמאל מחזיקה את הצלחת השמנונית, הריקה, וימין נשענת על כתפו. השכמה הגברית הזעופה מתרככת תחת כובד משקלה, ובין סינר הפלסטיק שלה לשערו המלבין, מצטמצם המרחק".

כבר כמה שנים שאני מלמדת סדנאות כתיבה, אז כמובן שהתלהבתי כשקבלתי ספר שכולו מתרחש בסדנת כתיבה ואפילו הפרקים שלו בנויים על פי סדר השיעורים. "רומן" הוא הסיפור של שניים ממשתתפי הסדנה. איה הנשואה ומקי נשוי עם שני ילדים. היא מחפשת את עצמה והוא מרגיש שהחיים שלו חסרי משמעות. בתחילת הסדנה שניהם לא יודעים על מה יכתבו. עם כל שיעור שעובר הם וגם אנו הקוראים מבינים עוד משהו על כתיבה – דרך המפגשים המתוארים, והתרגילים שנותן המנחה. מהר מאד מתברר שגם לאיה וגם למיקי יש סיפור מעניין בעברם. היא עברה בנעוריה אירוע קשה שהיא מסתירה ומנסה לשכוח והוא היה פעיל בארגון התנדבותי שנשארו לו סימני שאלה לגבי כמה מהדברים שעשה שם. הכתיבה על אירועים קשים מהעבר מערערת מאד את שניהם ומשהו מתחיל להתפתח ביניהם. הקריאה בספר שוטפת ומרתקת. הסופרת הצליחה לבנות מתח סביב אירועי העבר והדברים נחשפים לאט לאט. הגילויים האלה משמעותיים ולא מאכזבים את הקורא (כפי שקורה לפעמים בספרים דומים), דרך הגילויים האלו אנו מבינים איך איה ומיקי התפתחו והפכו למי שהם היום. במקביל הקשר בניהם שגם הוא נבנה בהדרגה, הולך ומסתבך וברור שהם מאבדים שליטה ועלולים לפגוע בכל מי שהם אוהבים. ספר מותח ונוגע ללב עם בונוס: כמה שיעורי כתיבה מעולים.

כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון

הכריכה מאד סקרנה אותי וגם אהבתי מאד את הספר הקודם של יונתן. קבלו המלצה חמה.
כורש הגדול הוא דמות מוכרת-אך-לא-מוכרת עבור הקוראים הישראלים. מוכרת, כי רובנו נתקלנו בשמו בשיעור בבית הספר או בקריאה בתנ"ך, ולא מוכרת, כי לרוב אנחנו ידעים עליו מעט מאוד, אם בכלל. יונתן ילון, ברומן ההיסטורי החדש שלו, שואף לתקן זאת, כשהוא מגולל את סיפור התבגרותו של המלך כורש השני ("הגדול"), מלך פרסי שהקים לפני 2,600 שנה את האימפריה הגדולה ביותר שהעולם ראה עד ימיו. כורש נחשב למלך הראשון שהנהיג זכויות אדם, שוויון וחופש דת, וגם היה זה שנתן ליהודים את "הצהרת כורש" שאפשרה את שיבת ציון מגלות בבל.
יונתן ילון, שזהו ספרו השלישי, רקח סיפור בדיוני המבוסס על אירועים אמיתיים כפי שתועדו בכתביהם של היסטוריוניים יווניים וגם בתנ"ך, אך לא כזה שמתמקד רק בפרספקטיבה היהודית. העלילה מתמקדת בעיקר במרד שמוביל כורש הצעיר נגד סבו האכזר אסטיאגס, המלך העליון של מדי, אחת האימפריות הגדולות של התקופה. דרך המסע שהוא עובר, אנו לומדים מה הפך את כורש לשליט הנאור שיהפוך להיות בהמשך, בעיקר בימים שבהם לא נודעה סובלנות רבה כלפי נתינים שהשתייכו לעם, לדת או למגדר הלא נכונים. מובן שנכנסת כאן גם הזווית היהודית, בעיקר דרך דמותו של זרובבל בן שאלתיאל.
מעניין לבחון את הספר גם בראי ההווה. בישראל של היום, איראן היא כמעט מילה נרדפת לאויב. כורש הגדול, שמסמל את תחילת היחסים בינינו ובין הפרסים, דווקא היה איראני "טוב ליהודים" שהעניק להם זכויות שוות והתיר להם לחזור ליהודה ולבנות את בית המקדש השני. המלך אחשוורוש, נכדו של אותו כורש, נשא לאישה את אסתר היהודייה. לאורך רוב הדורות היחסים בין היהודים והפרסים היו תקינים, וגם לאחר הקמת מדינת ישראל נרקמו יחסים קרובים בין ישראל ואיראן, שנותקו רק לפני 40 שנה במהפכה האסלאמית. דרך הנושאים שבהם הספר עוסק, אנחנו גם מקבלים תזכורת שהסכסוך הוא בין השלטונות, ולא בין האנשים משני העמים.
מדובר ברומן קצבי ולא שגרתי – כזה שהולך הרבה מאוד אחורה ועדיין מצליח להרגיש עדכני. התחקיר המעמיק והכתיבה הנגישה הופכים אותו לאטרקטיבי גם עבור קוראים שרומנים היסטוריים אינם בדרך כלל כוס התה שלהם. הוא יספק לכם כמה שעות של בידור איכותי, ויחד עם זאת יגרום לכם לחשוב גם הרבה אחרי העמוד האחרון.

סיפור על הגירה והצורך העז להשתייך למקום אליו הגעת, גם על הצורך להתרחק מהמקום ממנו באת. מצד אחד סיפור "רוסי", מצד שני ישראלי לגמרי.
הספר, (בעצם סיפור חייה של הסופרת), כתוב בשפה ישירה, חשופה, לא מתייפייפת, לעיתים בוטה: סקס, ריבים משפחתיים, הסתבכויות עם מפקדים בצבא, בוסים גועליים. בחריפות נטולת סנטימנטים הסופרת מספרת על חיי משפחתה, משפחה מפורקת, על האבא, אסיר ציון, שאחרי העלייה נטש את משפחתו הקטנה, אמא אלכוהוליסטית, נוצרייה שלעולם לא תתאקלם בארץ, ויחד עם זאת מאד ממושמעת, מאד גאה במוצאה.
אלונה הילדה/נערה סובלת, ורוצה להיות כמו כולם. כשברקע מרחף העבר ברוסיה, החיים בארץ מורכבים: בית מטונף, פנימייה, סכסוך בין ההורים, מאהבים מזדמנים של האם. אלונה מתגייסת, מחליטה להתגייר, וגם התהליך הזה מתגלה כקשה, אפילו איום ונורא . הרבנית שמכינה אותה קשוחה מאד. הרב שמגיע להכשיר את מטבחה משפיל אותה . היא (ספוילר קטן) עוברת בהצלחה את מבחן הגיור. יש בהצלחה הזו מעין ריפוי של נפשה. סוף סוף היא מצליחה להפטר ממאהב נצלן ולנקות דירתה.
אלונה כעת עצמאית, חלק מהלאום "היהודי", סוף סוף ישראלית "אמתית", וכביכול הכל טוב. אך לאו דווקא. הפרנסה קשה, העבודה בזויה, היא מוצאת עצמה מוקפת עולים חדשים שהיא איננה מבינה את שפתם (רוסית כבר אינה זוכרת), ומסתבר שהגיור הוא הישג, אבל אז מגיעים החיים...

למה כדאי לכם לקרוא דווקא אותו? משום שהספר מרתק, מאד מצחיק בקטעים רבים ממנו, מאד מלנכולי. בקיצור: מעדן רוסי, כתוב בעברית ישראלית עכשווית.

זמן קריאה שלי: 16 שעות

"לידיה מתה. אבל הם עדין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד לא יודע כלום..." אל תטעו, לא מדובר בספר מתח, אך משפט הפתיחה שלו מייצג אותו נאמנה. כאן לא תמצאו חמלה, כאן לא יחסכו לכם את הכאב. ההפך הוא הנכון. הכל גלוי ועל טעויות משלמים. הספר לוחץ בדיוק על הנקודות הכי כואבת ורגישות של הורים, עד כמה באמת אנחנו מכירים את ילדינו המתבגרים ? האם אנחנו באמת יודעים מה טוב עבורם ? האם אנחנו מכוונים אותם בצורה הנכונה ?
כביכול הסיפור פשוט, משפחה אמריקאית (אבא ממוצא סיני),בארה"ב של שנות השבעים. ההורים מתאמצים להשתלב בחברה ללא הצלחה, להתמודד עם אכזבות קשות ועם טרדות החיים, עד שהנורא מכל קורה. האובדן הגדול מערער את המשפחה וחושף את מערכות היחסים בין ההורים לילדיהם. לאורך קריאת הספר לא הפסקתי לחשוב איזו אמא אני עבור בני, ועד כמה חשוב לעצור מידי פעם ולבחון אם אנחנו כהורים לא מנסים להגשים את החלומות והשאיפות שלנו דרך ילדינו.

יש ספרים שאי אפשר לקרוא במהירות. גם אם תנסו לא תצליחו. כזה הוא ספרו של יוסי אבני לוי, לשעבר שגריר ישראל בסרביה ומונטנגרו, למען האמת, גם לא תרצו לסיים את הספר בקדחנות, אגדות מכושפות לא נועדו לקריאה מהירה, ויוסי אבני לוי הוא כלל לא סופר, הוא מכשף מילים וטווה סיפורים. הדימויים, התיאורים, הכתיבה העשירה גורמת לקרוא לצלול עמוק לתוך הזיה.
כשקראתי את הספר הרגשתי כאילו אני בעצמי פוסעת בכיכר ובסמטאות בשוק של הראט, חשתי את הדמויות נוכחות מולי.
אסף חקשורי, מספר לבנו התינוק שרק עכשיו נולד, את קורות משפחתו הענפה שסיפורה נפתח במשהד שבאירן ומשם עובר להראט באפגניסטן וכמובן לישראל.
אביו של אסף נמצא בבית אבות סיעודי ואמו נמצאת לבד בביתה. ככל שאסף מעמיק בזיכרונותיו וסיפוריו כך נחשף בפנינו הקשר בינו לבין אביו ובעצם סיפורה של משפחתו, וסיפורה של יהדות אפגניסטן.
כשסיימתי את הספר הרגשתי ריקנות. לא נראה לי הגיוני לחזור הביתה מהעבודה מבלי שהדמויות האהובות עלי ממתינות לי להמשך קריאה. הנחתי את הספר במדף המיוחד בספריה, מדף הספרים לקריאה חוזרת בעוד שנה.

ספר יוצא דופן שנכתב בסגנון מיוחד והוא כל כך זר ומוזר שלדעתי הוא עשוי להיות הדבר הנכון עבור קורא המוכן לאתגר את עצמו ביצירה לא פשוטה (והעברית הנהדרת של המתרגמת דנה כספי), רוויה תיאורי נוף איסלנדי קריר, חשיכה תמידית, גשם ושלג, חופים סלעיים, ים סוער שמונע מסירות הדייגים לצאת לים במשך שבועות, סוסים ופיורדים.
חודש מרץ מושלג ונער איסלנדי וחברו היחיד בעולם, בדרכם לעיירה ממנה יוצאות סירות הדייגים. הם נעים בדרך חתחתים, גשרי חבלים, מתבוססים בשלג. יציאת הסירות מתעכבת, הדייגים ממתינים שהסערה תחלוף, מעבירים את הזמן באכילה, בחלומות בהקיץ, בקריאה, במחשבות פילוסופיות על חיים ועל מוות, גם בהכנות מעשיות.
יוצאים לים, אל המים העמוקים, בסירה של שישה חותרים. הנער הסובל ממחלת ים, נזכר באביו שיצא בסירה כזו לפני שנים והים בלע אותו והשאיר ממנו רק זיכרון. הים עמוק, המאמץ כביר, באזור הדייג ההמתנה היא אין סופית והסירה מרגישה כמו ארון מתים. רוח, קור, מאמץ ושירים שמדקלם להם הדייג הוותיק. ואז... סערה. גלים, שלג, שוב קור אימים, מלחמה בטבע ו... (זה לא ספוילר) שישה יצאו לדרך, ורק חמישה חוזרים. הנער מחליט לעזוב, הפעם לבדו, מנסה לפצח לעצמו את שאלת הטעם בחייו, מתקדם במשימה פרטית שקבע לעצמו, מוכה זיכרונות, צער וגעגועים לאביו ולחברו. ספר מהורהר, איטי, יפיפה, מסוגנן, שעצב סקנדינבי אפלולי מרחף בין דפיו.

ספר המבוסס על סיפור אמתי, מהפנט, מיועד לבעלי עצבים חזקים בלבד.
בשנת 1954, כשהונגריה תחת משטר דיכוי סטליניסטי, נעלמות חמש ילדות מעיירה קטנה ליד בודפשט. השמועות מתרוצצות, והגופות מתגלות בכפר, בביתן של פירושקה יאנצ'ו נערה בת 17 ואמה. הנערה מודה ומורשעת בחטיפה, אונס ורצח, ונידונה למוות. סופר הונגרי, סילארד רובין, מחליט לחקור את הפרשה אליה התוודע במקרה כאשר שוטט ברחובות בודפשט, סובל מכאב שיניים, ונכנס למוזיאון לקרימינולוגיה. בין המון פריטים משעממים, נתקל בדגם של בית איכרים ותצלום של משפחה חייכנית יושבת על גבי ספה, ומתחת לתמונה שלט: "זירת הפשע". על הספה שבתמונה, נטען בהסבר, נאנסו ונרצחו חמש הנערות. לצד התמונה הזו נתלתה תמונת "הפושעת", הנערה פירושקה. פניה המיוסרות מזכירות לו את אהובת נעוריו, מעוררות בו תחושות חזקות וסותרות, ומכאן העניין הופך אצלו לאובססיה. חקירתו נמשכת כמעט שלושים (!) שנה. הוא אוסף פרטי פרטים על חייה העלובים של הרוצחת. במהלך החקירה הוא משתכנע שהיא היתה קורבן וכי הרשויות טייחו את החקירה כדי להסתיר סודות אפלים. הסופר מחליט לכתוב את הסיפור כשהוא משלים מדמיונו את הפרטים החסרים.
הספר כתוב כספור בלשי, בשפה יבשה במכוון, ומתכתב עם כתבי הקודש ומיטב השירה והספרות, ושזור תיאורים של העיר בודפשט וחייהם הפשוטים והנאיביים לכאורה של תושבי הכפר ההונגרי העני. השילוב יוצר ניגוד מרתק עם תיאורי הפשע האיום שלא פוענח עד הסוף.
הספר תפס אותי במצב רוח מתאים לקריאת ספרים לא פשוטים. לא בכל יום הייתי מסוגלת לקרוא ספר כזה.

קראתי את שם הספר בלב ואחר כך גם בקול רם.
חייכתי לעצמי.
איך אפשר להתעלם משם כזה ? ?
התשובה: אי אפשר!
הצהוב שבכריכה וההמלצה של הסופר אלי עמיר על גבי הספר גרמו לי להרימו ולקרוא את הכתוב על גבו, מה שמיד הצית את דמיוני. שנות השישים בארץ ישראל כמערבון פרוע של האחים כהן...
ההימור היה מוצדק.
עלילת הספר מתרחשת בתקופת מלחמת ששת הימים, לא בחזית אלא בעורף התל אביבי. הירדנים והמצרים מפציצים את תל אביב (כן, כן, זה באמת התרחש) והאזרחים ה"רגילים" עסוקים בניקוי מקלטים, האפלה של חלונות הבתים, והאזנה תמידית לחדשות ברדיו. אבל לא כך משפחת פסטרנק גיבורת הסיפור, הם לא "רגילים" אלא כמו תמיד מרוכזים אך ורק בעצמם וממשיכים במשימה שמניעה אותם כל חייהם: גילוי האוצר שטמן הסבא. האוצר הגדול שאמור להפוך את כולם לעשירים ושכל אחד מהם רוצה אותו לעצמו ולא מתכוון לחלוק אותו עם האחרים.
תל אביב, כמובן תל אביב של אז, משמשת כתפאורה נהדרת לסיפור וכמעט משתתפת בו כ"דמות": חוף הים, המקלטים הישנים, סניפי בנקים (שחלקם כבר אינם קיימים), חנויות מכולת המחלקות מוצרי מזון כנגד תלושים, וכמובן הרחובות בהם צועדים הפסטרנקים בחיפושיהם.
אלו הדמויות הראשיות בסיפור:
"דון" פאבל פסטרנק, הסב הנכלולי וחד המוח שכל חייו הסתבך עם החוק, ומרצה מאסר עולם. סיפוריו על ילדותו והתבגרותו היו האהובים עלי ביותר בספר, פאבל הוא שילוב של קוזאק אמיץ ומלך הגנבים או אולי הכל למעשה בדיה ושקר ?
מוישיק פסטרנק, הבן-לא-בן של פאבל, ביש מזל, שמעולם לא שכב עם לאה אשתו, אבל גידל את שלושת ילדיה כאילו הם בניו, כלוא בתא משותף עם ה"דון" .
לאה פסטרנק, אם המשפחה, המטריארכלית הגדולה, בעלומיה טורפת גברים מרשימה, והיום אשה מרה ונכה, שבר כלי, השונאת את חייה ואת כל מה שזז פחות או יותר ללא הבדל דת, גזע ומין.
זאביק פסטרנק, הבן הבכור, גדל גוף, בעל לב ושטוח מחשבה, נכנס ויוצא מבתי כלא מאז שהיה נער, ולא אוהב אף אחד מלבד את אחותו דינה.
דינה פסטרנק, הבת האמצעית היפהפייה שהתנהגותה מופקרת ובה בעת עצורה, ונפשה מתנתקת לעתים מגופה, מסתירה אירוע אפל בעברה וכמיהה עזה לאהבה.

דודי פסטרנק, עורך הדין, צעיר הבנים, גאון, סיים בהצטיינות לימודי משפטים, נרקיסיסט, אגואיסט וקר נפש המרגיש מורם ממשפחתו ובכלל.
יעקב (יקוב) שניידר, הבנקאי, כביכול איש מרובע, אוהב סדר, אוהב כבוד, שהתחנך באנגליה ונשלח לפלשתינה, הופך חבר בלתי צפוי של דון פאבל ולדמות בעלת משמעות כבירה בחיי המשפחה, לחיוב ולשלילה.
השכנה הפטפטנית והרכלנית, אשתו של יו"ר הועד, הגברת לונגמאייר, שבנה מאוהב בדינה פסטרנק מאז ימי בית הספר והיא היחידה שמתעניינת בלאה פסטרנק ובגורלה.

דמות נוספת בספר היא השנאה. השנאה האיומה, הנוראית והאכזרית שפוגעת בכולם: מושיק שונא את לאה, דודי שונא את זאביק, דינה שונאת את לאה, לאה שונאת את כולם וכולם שונאים אותה.

"...שונאת ספרים, לא כל הספרים, ספרים שעבים ממאתיים שבעים ותשעה עמודים, לא ברור לי למה, שונאת כיסאות מאלומיניום, שונאת אוטובוסים שנצבעו בצהוב, שונאת מדרכות רטובות, שוטמת מרפסות שנותרו פתוחות, ירקות שנמעכו לדייסה, מתעבת ארצות שגובלות באוקיינוס, מחליא אותי יותר מהכל, שנאה צהובה, שטנה שאינני יכולה לתאר את ראשיתה או אחריתה, או את היקפה או עד כמה עוצמתה כבירה, שונאת אני את כל הילדים שלי. שני בנים לי ועוד בת. ואני שונאת אותם. שונאת מאד, יותר מירקות או חיות פגומות (הערה לעצמי: אוסיף הסתייגות אחת: לא את כולם שונאת באותה מידה. את הקטן שונאת אני במידה פחותה מאת האחרים)..."

עטיפתו האחורית של הספר אומרת בקצרה ש"הווייתן הססגונית ומקאברית לעיתים של הדמויות המאכלסות את "ההיסטוריה העלובה של משפחת פסטרנק" רוויה בכאבי גוף ונפש ובאירועים טרגיים, אך גם ברגעים מצמררים ומרגשים."
ואני מוסיפה: מרגשים ומצחיקים, לעיתים נוגעים באבסורד, מסופרים תוך הבנה מדויקת של ההתנהגות האנושית, הגלויה וזו הנסתרת, המתרחשת מתחת לעור.
דודי פסטרנק, האח הצעיר, זאביק הבכור ודינה אחותם, וכמובן האם לאה, עושים הכל כדי לאסוף את המידע שיביא אותם אל האוצר של סבא פאבל. האוצר היא תמונה של רמברנדט, שהסבא שדד, הציל והבריח מאוקראינה לפלשתינה, כחלק מקורות חייו המורכבים שגרסאות רבות להן. הסבא, חולק במשורה ובחלקים את הרמזים למציאת האוצר. כל אחד מבני המשפחה מקבל רמז קטן בלבד, אם לא ישתפו פעולה, לא יצליחו לעולם לחבר את מפת האוצר, מצד שני הוא אוסר עליהם להתאגד יחד.
מה מניעיו של הסבא שממילא יושב בכלא במאסר עולם?
דודי אומר באחד הפרקים:
"סבא פאבל סיפר לי על הציור... קיבלתי ממנו הסבר כללי מדוע הוא איננו מאפשר לאחד מאתנו לדעת היכן מוסתר הציור. באופן מעורפל לחלוטין תיאר את מניעיו כמניעים אלטרואיסטיים, קביעה שהטלתי בה ספק. לטעמי, לכל המסתורין שרקם סביב מקומו של הציור ולפיצול המידע בינינו בחלקים, היתה רק מטרה אחת: לקדם את טובת עצמו. אגואיזם צרוף. שום אלטרואיזם ושום כלום. הדבר גרם לי להעריץ אותו. לטעמי, את דון פסטרנק הניעו שלושה גורמים: הראשון, אמונתו המיסטית כמעט שהוא ישתחרר עוד בחייו מהכלא ויעשה באוצר כרצונו. השני, החשש שאפשרות מספר אחת תשתבש, ואז יעדיף שהאוצר יישאר במשפחה, אך לא יגיע לידינו בקלות. הגורם השלישי הוא דחף לאו בר-כיבוש, הרצון הבסיסי, ההיולי, להתעלל בכולנו בחייו וגם אחרי מותו. ובעיקר בלאה פסטרנק."
כפי שכבר הבנתם לא שוררת אהבה גדולה בין בני המשפחה, אך גם לא רק שנאה. זאביק, האח הבכור, הבריון, טוב הלב שרק השמועות שהופצו לגביו הפכו אותו לאיש מפחיד, אוהב את אחותו דינה עד כדי כך שהוא מוכן להגן עליה בגופו ואף ללכת למאסר למענה, והיא לא תמיד מחזירה לו אהבה.
דבר אחד בולט מאד בסיום הקריאה בספר. דורון שנער יודע לספר סיפור, לברוא אגדות על גבי אגדות ולגרום לנו לקרוא מהופנטים את הטקסט שרקח עבורנו כאילו היינו אנו המלך שאהריאר היושב מול שחרזדה ומתחנן בפניה לספר לו את המשך.
ספר ציני, משעשע, פרוע במידה הנכונה. מומלץ!!