ביקורת ספרותית על בואי מאת אורלי סיגל

---

בואי / אורלי סיגל, הוצאת כנרת זמורה ביתן

שלוש נובלות, שלושה סודות ושלושה גיבורים שבאים מכאב, חווים כאב וגדלים מתוך הכאב. וזה נורא יפה.
החוט המקשר בין שלושת הנובלות הוא המשפחה: בראשונה אלמנה המסתירה אירוע מעברה ממשפחתה ומבינה שהיא לא מוכנה לשלם את מחיר ההסתרה. בשנייה אישה שעוברת הפריות חוזרות בגלל חשש ממחלה גנטית מתייסרת בגוף ובנפש, מפחדת שהזוגיות שלה משלמת את מחיר המשפחה שהיא חולמת עליה עד שסוד אחד מראה לה את הדרך. בשלישית שף מצליח מגלה שהוא נאלץ לשלם מחיר על סוד שלא ידע אפילו שיש לו. הסודות האלה מרעילים את החיים של הדמויות, כמעט מטביעים אותן באשמה, אבל רגע לפני שהם מחריבים אותן לגמרי, הגיבורים מוצאים את הכוח להתמודד. אורלי סיגל כותבת כל כך ישיר, אמיץ ואמיתי על החלטות קשות, על המחירים שהחיים גובים מאיתנו ועל הצורך להסתכל לאמת ישר בעיניים, שאי אפשר לעזוב את הספר לרגע.

פיסקה אהובה
"יימח שמם," היא מגבה את אבנר. מקמט רודן בזווית העין מתיישר אליה מבטו. "בסוף עוד יפנו אתכם." "אתה יודע כמה שנים אני שומעת את זה?" הלחץ שהיא מפעילה על הכוס מבקש להסתיר את תשוקת האצבעות הרועדות לסיגריה. "מה נשאר לך פה, שרה?" הוא מסתכל מסביב, והסלון מסתכל עליו חזרה. "הפלפלים של דוד? החממות? את בת שישים ושלוש. עד מתי תתכופפי להדליות ותנהלי את התאילנדים? הִּבקעה זה בית קברות אחד גדול, אני אומר לך."היא משלבת ידיים על החזה הגדול כמגש. "יום אחד מוריה תחזור ותקים פה את המשפחה שלה. ואני לא אתן לאף אחת אחרת לגדל לי את הנכדים," היא מנופפת מולו אצבע, והכוונה שלה נשארת תלויה שם, ביניהם. "אי־אפשר לדעת איתה," הוא קובע. "סתם את מקריבה את עצמך." "תאכל?" היא מחייכת. השן החסרה שואבת אותו אל תוך החלל שלה. אחרי הארוחה אבנר נשען אחורה והכרס איתו, והיא קמה ונעמדת לצדו. יד שמאל מחזיקה את הצלחת השמנונית, הריקה, וימין נשענת על כתפו. השכמה הגברית הזעופה מתרככת תחת כובד משקלה, ובין סינר הפלסטיק שלה לשערו המלבין, מצטמצם המרחק".

» ביקורות נוספות של מאירה ברנע
» ביקורות נוספות על בואי