בסוף נובמבר, ביום של הַפְשָׁרַה, סמוך לתשע בבוקר, היתה הרכבת פטרבורג-וארשה קְרֵבָה במלוא הקיטור לפטרבורג. האוויר היה לח וערפילי כל־כך, שאור היום בקושי הפציע, וגם במרחק עשרה צעדים מימין ומשמאל לדרך קשה היה לראות משהו בעד חלונות הקרון. בין הנוסעים היו גם חוזרים מחוץ־לארץ; אבל צפופים מכולם היו קרונות המחלקה השלישית, שיושביהם פשוטי־עם וסוחרים שלא הרחיקו לנסוע. כדרכו של עולם היו כולם עייפים, כל העיניים כבדו מן הנסיעה הלילית, כולם ישבו מצטמררים מקור, כל הפנים היו חיוורות־צהבהבות, כעין הערפל שבחוץ.
באחד מקרונות המחלקה השלישית, ליד החלון ממש, ישבו זה מול זה למן עלות השחר שני נוסעים - שניהם צעירים, שניהם כמעט בלא מיטען, שניהם לבושים בלא הידור, לשניהם פרצופים יוצאי־דופן למדי, ושניהם, לבסוף, מבקשים לקשור שיחה זה עם זה. אילו העלו בדעתם מה הדבר המייחד את שניהם בשעה זו דווקא, מן־הסתם היו משתאים למיקרה שזימנם יחדיו בדרך מוזרה כל־כך והושיבם זה מול זה בקרון המחלקה השלישית של הרכבת פטרבורג-וארשה. האחד היה בעל קומה בינונית, כבן עשרים ושבע, שערו מקורזל וכמעט שחור, ועיניו האפורות קטנות, אך לוהטות. אפו רחב ושטוח, לסתותיו בולטות; שפתיו הדקות התעקמו בלי הרף באיזה חיוך מחוצף, לגלגני ואפילו מרושע; אבל מצחו הגבוה ויפה־החיטוב הֱאציל נוי גם על פלג פניו התחתון, הכבד ונטול האצילות. יותר מכל התבלט בפנים האלה חיוורון־המוות השפוך עליהן ומשַׁווה לכל קלסתרו של האיש הצעיר מראה סחוף, למרות מיבנה גופו החסון למדי, ויחד עם זה גם איזה להט־נפש מיוסר, שלא עלה בקנה אחד עם חיוכו הגס והמחוצף ועם מבטו העז, הזחוח. לבושו היה חם - אדרת שחורה רחבה של פרוות־כבשים מחוּפה אריג, והקור לא הציק לו בלילה, שעה ששכנו נאלץ לשאת על גבו הרועד מצינה את כל מנעמיו של ליל נובמבר רוסי לח, שכפי הנראה לא היה מוכן לו כלל. על כתפיו היתה שכמיה רחבה ועבה למדי, חסרת שרוולים, עם ברדס ענקי, ממש כְּאלה שנוהגים ללבוש עוברי־אורח בימות החורף אי-שם בארצות־חוץ רחוקות, בשווייץ, לדוגמא, או בצפון איטליה, בשעה שאינם חושבים, כמובן, לצאת למסעות ארוכים - כְּזה, למשל, שראשיתו באיידקוּנֶן וסופו בפטרבורג. אבל מה שיאה וראוי לשימוש באיטליה, נראה שאין די בו ברוסיה. בעל השכמיה עם הברדס היה איש צעיר, גם הוא כבן עשרים ושש או עשרים ושבע, קומתו קצת למעלה מבינונית, שערו בהיר מאוד וסמיך ולחייו שקועות, עם זקנקן דליל, מחודד, לבן כמעט לגמרי. עיניו היו גדולות, כחולות וחודרות; משהו חרישי אך כבד היה במבטן, משהו מאותה ארשת מוזרה, שעל־פיה יש המזהים בבעליה כבר במבט ראשון את מחלת הנפילה. פניו של הצעיר היו נעימות למראה, דקות וצנומות, אך נטולות צבע, ועתה אף הכחילו מקור. בידיו היטלטל צרור דל עטוף משי ישן דהוי, שהכיל כמדומה את כל חפציו. לרגליו היו נעליים עבות סוליה ועליהן ערדליים - הכל לא כדרך הרוסים. שכנו שחור השיער באדרת הכבשים המחופה סקר ובחן את כל אלה, אולי מאֵין לו מה לעשות, ולבסוף שאל מתוך אותו ליגלוג מזלזל וחסר־גינונים, שלא אחת מתגלה בו בלא כחל ושרק הנאתו של אדם הרואה את הזולת בקלקלתו:
״קר?״
ומשך בכתפיו.
״מאוד,׳׳ ענה שכנו בהתעוררות וברצון. ״ושים לב, הרי השלג מפשיר היום. ומה אילו היה יום כפור? אפילו לא העליתי בדעתי שקר כל־כך אצלנו. שכחתי.״
״אתה בא מחוץ־לארץ, מה?״
״כן, משווייץ.״
״הו! שִׁמעו־שִׁמעו!...״
ושחור־השיער שרק קלות ופרץ בצחוק.
התקשרה שיחה. נכונותו של הצעיר בהיר השיער בשכמיה השווייצרית להשיב על כל שאלותיו של שכנו השחרחר היתה מפליאה, והוא אף לא חש שקצתן נשאלו דרך רישול וזילזול וקצתן אף היו שאלות סרק שמקומן לא יכירן כלל. בהשיבו סיפר בין השאר כי אומנם לא היה ברוסיה זה ימים רבים, ארבע שנים ויותר, וכי נשלח לחוץ־לארץ עקב חולי, איזו מחלת־עצבים משונה, כגון מחלת הנפילה או ״מחול ויטוס הקדוש״ - מיני עוויתות ורעדים. בעודו מקשיב לו הצטחק השחרחר פעמים אחדות: וביחוד גבר צחוקו לאחר ששאל: ״ומה, הצליחו לרפא אותך?״ ובהיר־השיער ענה: ״לא, לא הצליחו.״
״חה! הון תועפות, משמע, פיזרת שם לחינם, ואילו אנחנו פה נותנים בהם אמון,״ העיר השחרחר בנעימה ארסית.
״אמת ויציב!״ התערב בשיחה אדון דל לבוש שישב לידם ומראהו כמין פקיד צפוּד מרוב לבלרוּת, כבן ארבעים, בעל גוף מוצק, אף אדום ופנים מחוטטות, ״אמת ויציב, רבותי, לחינם הם גוזלים את חלבּם ודמם של הרוסים!״
״הו, במה אתם טועים בנוגע אלי,״ נכנס לדבריו הפאציינט משווייץ בקולי שקט, פייסני. ״להתווכח לא אוכל, כמובן, כי אין לי בקיאות בזה, אבל כשיצאתי לדרך עוד נתן לי הרופא שלי מכספו האחרון, וכמעט שנתיים גם חייתי שם על חשבונו.״
״למה, לא היה מי שישלם בשבילך?״ שאל השחרחר.
״לא. האדון פַּאוולישְׁצֶ׳ב, שפירנס אותי שם, נפטר לפני שנתיים: אחר־כך כתבתי לכאן, לגנראלית* יֶפַּאנצ׳ינָה, שארת־בשר רחוקה שלי, אבל לא קיבלתי תשובה. והנה, ככה אני חוזר עכשיו.״
[* אשתו של גנראל נקראה בימים ההם גנראלית]
״לאן אתה חוזר, אם כן?״
״כלומר, איפה אגור?... אני עוד לא יודע, באמת... ככה...״
״עוד לא החלטת?״
ושני השומעים שבו ופרצו בצחוק.
״והצרור הקטן הזה מכיל את כל רכושך, מן־הסתם?״ שאל השחרחר.
״אני מוכן להתערב, שאתה צודק,״ מיהר לפסוק הפקיד אדום האף והנאה מופלגת נשפכה על פניו, ״ושגם בקרונות־המשא אין לו שום מיטען נוסף: אף־על־פי שהעניוּת אינה חטא, מה שצריך להטעים, כמובן.״
התברר שאומנם כן הוא: הצעיר בהיר השיער טרח להזדרז ולהודות בזה מייד.
״ובכל־זאת יש לצרור שלך איזה ערך,״ המשיך הפקיד אחרי שצחקו די שובעם (מן הראוי להעיר שגם בעל הצרור החל לצחוק לבסוף, בהביטו בהם, מה שעוד הירבה את עליצותם), ״ואף־על־פי שאפשר להתערב בביטחה, שאין לך שם ערימות זהובים מחוץ־לארץ, לא נַפּוֹליאוֹנְדוֹרים ופְרידְריכְסדוֹרים, ולא זהובונים הולנדיים, מה שניתן להסיק גם על־פי הערדליים העוטפים את נעלי חוץ־לארץ שלך, אבל... אם נוסיף על הצרור הזה גם איזו שארת־בשר כביכול, כמו הגנראלית יֶפַּאנצ׳ינָה, למשל, הרי גם ערכו של הצרור ישתנה במידה ידועה - אבל אך ורק, כמובן, אם הגנראלית יֶפַּאנצ׳ינָה היא קרובת־משפחה שלך באמת ובתמים, ולא טעית מתוך פיזור־נפש... מה שעלול בהחלט לקרות לאדם, ולו גם... בשל כוח־דמיון מופרז.״
״הו, ניחשת נכון גם הפעם,״ מיהר לענות הצעיר בהיר השיער. ״הרי באמת כמעט שטעיתי, זאת אומרת, היא כמעט לא שארת־בשר שלי; ואפילו עד כדי כך, שכלל לא התפלאתי שלא השיבו לי אז על מיכתבי. מראש ציפיתי לזה.״
״לחינם ביזבזת כסף על מישלוח המיכתב. הממ... אבל אתה לפחות איש תם וישר, וזה ראוי לכל שבח! הממ... ואילו את הגנראל* יֶפַּאנְצ׳ין אנחנו מכירים דווקא, שהרי שמו ידוע בעצם לכולם: וגם את האדון פַּאוולישְׁצֶ׳ב המנוח, שפירנס אותך בשווייץ, גם אותו היכרנו, אם אומנם מדובר בניקולאי אנדרייביץ׳, שהרי היו שני דודנים לבית פַּאוולישְׁצֶ׳ב. השני יושב עד היום בקרים, ואילו ניקולאי אנדרייביץ׳ המנוח, היה איש מכובד ובעל קשרים טובים, וארבעת אלפים נפש היו לו בשעתו...״
[* דרגת הגנראל כאן היא דרגה פקידותית בכירה בשירות המדינה.]
״בדיוק כך, שמו היה ניקולאי אנדרייביץ׳ פַּאוולישְׁצֶ׳ב,״ ובדברו נתן האיש הצעיר מבט חודר ובוחן באותו אדון יודע־כל.
מיני אדונים יודעי־כל שכאלה אפשר לפגוש לעיתים, ואפילו לעיתים קרובות למדי, ברובד חברתי ידוע. הם יודעים הכל, כל שכלם החקרני חסר המנוח וכל כשרונותיהם חותרים בלי הרף לכיוון אחד - מאין להם, כמובן, השקפות ועניינים חשובים יותר לענות בהם, כמו שהיה אומר הוגה־דיעות בן זמננו. המלה ״יודע־כל״ יש לראותה, אגב, כמקיפה תחום מוגבל למדי: איפה עובד פלוני, עם מי הוא מתרועע, מה רכושו, איפה כיהן כמושל־מחוז, מי אשתו, כמה נדוניה הביאה לו, מי אחיינו, מי בן־דודו, וכו׳ וכו׳ כיוצא באלה. יודעי־כל אלה מתהלכים רובם ככולם במרפקים מהוהים, ומשכורתם שיבעה־עשר רובל בחודש. האנשים שכל צפונותיהם גלויות לפני אותם יודעי־כל אף אינם מעלים בדעתם, כמובן, מה מניעיהם של הללו, ואילו הם עצמם מוצאים להם לרוב נחמה גמורה בידיעותיהם, המצטרפות לכלל תורה שלמה, רואים בכך כבוד גדול לעצמם ואף מקור לסיפוק רוחני עילאי. ומה גם שתורה זו יש בה פיתוי עצום. ראיתי מלומדים ואנשי־ספר ומשוררים ועסקנים פוליטיים ששאפו למצוא ואף מצאו את תכליתם ואת פיסגת מאווייהם בתורה זו עצמה, וביניהם אף כאלה שכל הצלחתם בחיים לא באה להם אלא בזכותה בלבד.
במשך כל אותה השיחה היה הצעיר השחרחר יושב ומפהק, מציץ בלא מטרה בחלון ומחכה בקוצר־רוח לקץ המסע. משום־מה היתה רוחו פזורה עליו, ואפילו פזורה מאוד, כמדומה - הוא נראה כמעט מבוהל, וגם הליכותיו נעשו משונות פתאום: לרגעים היה כמו שומע ולא שומע, מביט ולא מביט, פורץ בצחוק, ולפרקים לא ידע ולא הבין בעצמו למה צחק.
״סלח־נא, עם מי יש לי הכבוד...״ פנה פתאום האדון מחוטט הפנים אל הצעיר בהיר השיער בעל הצרור. ״הנסיך לֶב ניקולאייביץ׳ מישְׁקין,״ השיב הלה מייד מתוך נכונות גמורה. ״הנסיך מישקין? לב ניקולאייביץ׳? לא מכיר. גם לשמוע לא שמעתי,״ השיב הפקיד בנעימה מהורהרת. ״זאת אומרת, לא לשם התכוונתי, השם הוא היסטורי, ואפשר ואף ראוי למוצאו בספר ההיסטוריה של קאראמזין: כוונתי לאיש - הרי בשום מקום כבר לא פוגשים משום־מה נסיכים לבית מישקין, גם לא שומעים עליהם.״
״הו, כמובן!״ הזדרז להשיב הנסיך. ״כבר אין בעולם נסיכים לבית מישקין, מלבדי. אני, כמדומה, האחרון. ואשר לאבותי ולאבות־אבותי, חלקם אף לא היו להם כפרים משלהם. אבי, אגב, היה פּוֹדְפּוֹרוּצ׳יק* בצבא, מן היוּנקֶרים. והנה אני אין לי שום מושג באיזו דרך נמנית גם הגנראלית יֶפַּאנצ׳ינָה עם הנסיכות לבית מישקין - גם היא, אגב, האחרונה בבנות־מינה...״
[* קצין זוטר.]
״חה־חה־חה! האחרונה בבנות־מינה! חה־חה! ביטוי נאה מצאת לך,״ גיחך הפקיד.
גם השחרחר הצטחק. בהיר־השיער התפלא קצת על מישחק־המלים - העלוב למדי, אגב - שיצא מפיו.
״תארו לכם, אמרתי כך בלי שום כוונה,״ הסביר לבסוף בפליאה.
״כמובן, כמובן,״ הסכים עימו הפקיד בעליצות.
״ואתה, נסיך, גם מדעים למדת שם, אצל הפרופסור שלך?״ שאל השחרחר פתאום.
״כן... למדתי...״
״והנה אני לא למדתי שום דבר מעולם.״
״והלוא גם אני למדתי ככה, רק קצת,״ הוסיף הנסיך בנעימה כמעט מתנצלת. ״בגלל המחלה לא ראו אפשרות להקנות לי ידע שיטתי.״ ״ואת הרוֹגוֹז׳ינים אתה מכיר?״ שאל השחרחר במהירות. ״לא, לא מכיר. הרי אין לי כמעט מכרים ברוסיה. ואתה, משמע, רוֹגוֹז׳ין?״ ״כן, אני רוֹגוֹז׳ין. פַּארְפיוֹן.״
״פַּארְפיוֹן? האם אלה אותם רוֹגוֹז׳ינים עצמם...״ פתח הפקיד בחשיבות מוטעמת.
״כן, כן, הם עצמם,״ שיסע אותו בחופזה ובקוצר־רוח בוטה הצעיר השחרחר, אשר כל אותה שעה, אגב, לא פנה אף פעם אחת אל הפקיד המחוטט, ולא דיבר מלכתחילה אלא אל הנסיך לבדו.
״אבל... איך זה?״ התפלץ הפקיד ועיניו כמעט יצאו מחוריהן: פניו לבשו באחת כמין חרדת־קודש, התרפסות, ואפילו בהלה: ״בנו של אותו סֶמיוֹן פַּארְפיוֹנוֹביץ׳ רוֹגוֹז׳ין עצמו, אותו אזרח־של־כבוד מדורי דורות, שהלך לעולמו לפני כחודש ימים והשאיר אחריו הון של שניים וחצי מיליון?״
״ואתה, מניין לך שהשאיר שניים וחצי מיליון דווקא?״ שיסע אותו השחרחר, וגם הפעם לא הטריח עצמו להעיף בו מבט. ״איזה מיאוס!״ (הוא רמז לעברו כלפי הנסיך.) ״ומה יוצא להם מזה שהם נטפלים מייד כמו עלוקות? נכון שאבי־מולידי הלך לעולמו, וחודש אחר־כך הנה אני נוסע מפְּסְקוֹב הביתה כמעט בלי מגפיים לרגלי. לא אחי הנבזה, גם לא אמי, לא שלחו לי לא כסף ולא הודעה - כלום לא שלחו! כאילו הייתי כלב! כל החודש שכבתי בפְּסְקוֹב הוזה וקודח!...״
״אבל עכשיו אתה הולך לשים יד על איזה מיליון - וזה לכל הפחות, ריבונו של עולם!״ ספק כפיו הפקיד.
״מה הוא רוצה, תגיד לי!״ חזר רוגוז׳ין ורמז לעברו מתוך משטמה ורוגז. ״אני הרי גם פרוטה שחוקה לא אתן לך, ואפילו תתהלך פה לפני ורגליך למעלה.״
״ואני דווקא אתהלך ככה, אתהלך ואתהלך!״
״תראו אותו! ואני הרי כלום לא אתן, לא אתן, ואפילו תפזז ותכרכר פה שבוע!״
״ואתה אל תיתן! כך גם יאה לי! כלום אל תיתן! ואני דווקא אפזז ואכרכר לפניך. אעזוב את אשתי, את ילדי הרכים אעזוב, ורק אפזז ואכרכר לפניך. כבוד אעשה לך!״
״טפו!״ רקק השחרחר. ״לפני חמישה שבועות,״ פנה אל הנסיך, ״נסעתי ממש כמוך, רק עם צרור בידי - ברחתי מפני אבי־מולידי ונסעתי לפְּסקוב, אל הדודה: שם גם נפלתי למישכב, הזיתי מחום, ואילו הוא הלך לעולמו בלעדי. השתבץ וחסל. ימתקו לו רגבי עפרו - והרי בשעתו כמעט שהרג אותי במכות! תאמין לי, נסיך: באלוהים נשבעתי! לולא ברחתי אז, היה הורג אותי, ועוד איך.״
״הכעסת אותו במשהו?״ נענה לו הנסיך, ובחן מתוך איזו סקרנות מיוחדת את המיליונר באדרת־הכבשים. ואולם, אף־על־פי שגם בעצם המיליון, גם בסיפור הירושה היה משהו יוצא־דופן דיו, השתאה הנסיך ולבו נמשך כמדומה אחרי עוד איזה דבר: וגם רוגוז׳ין עצמו, משום־מה, בחר מרצונו לגלגל שיחה עם הנסיך דווקא, אף־על־פי שהצורך שלו בשיחה, יותר משיצא מן הלב היה כמדומה צורך פיסי גרידא, ונבע איכשהו יותר מפיזור־נפש מאשר מבור־לבב, נבע מחרדה, מסערת־נפש - ובלבד שיהיה לו על מי להביט ועל מה לקשקש בלשונו. דומה היה שעודנו הוזה, או לפחות קודח מחום. ואשר לפקיד - הלה נדבק ממש אל רוגוז׳ין ואף לא העז לשאוף רוח, היה חוטף ושוקל כל מלה, כמחפש יהלום.
״כן, הוא כעס גם כעס, ואולי אפילו בצדק,״ ענה רוגוז׳ין. ״אבל מי שחיסל אותי ממש היה אחי. על אמא אין מה לדבר בכלל, אמא אשה זקנה, קוראת בספרי־קודש, יושבת עם הזקנות, ומה שיחליט סֶנְקָה אחי - כך יקום ויהיה. אבל הוא, למה לא שלח להודיע לי מייד? כן־כן, הבנו אותך, אדוני! אמת, הייתי מוטל אז בלי הכרה. וגם מיברק שלחו, כך הם אומרים. אלא שאותו מיברק נפל ישר לידי הדודה. והיא - כבר שלושים שנה אלמנה, ויושבת מבוקר עד ערב עם עלובי־נפש, עם שוטים־של־אלוהים. נזירה, לא נזירה - ישמרנו האל. הפחיד אותה המיברק, והיא, אפילו בלי לפתוח, העבירה אותו למישטרה, שם הוא מתגולל עד היום. אלא שקוֹנייב, ואסילי ואסיליץ׳ בא לעזרתי והוציא צו־עיקול על הכל. מעל מעטה ארון־המתים של אבא חתך אחי בלילה את הגדילים היצוקים, גדילי הזהב: ׳הון־תועפות,׳ הוא חושב לו, יאפשר לקבל בעדם.׳ והלוא רק על זה אפשר לשלוח אותו לסיביר, אם רק ארצה, שהרי יש פה חילול־הקודש. היי, אתה, דחליל!״ פנה אל הפקיד. ״מה אומר החוק: חילול־הקודש או לא?״
״חילול־הקודש! חילול־הקודש!״ מיהר לאשר הפקיד.
״ועל זה - לסיביר?״
״לסיביר, לסיביר! תיכף ומייד לסיביר!״
״הם חושבים שם שאני עוד שוכב חולה,״ שב רוגוז׳ין ופנה אל הנסיך, ״אבל אני, בלי להגיד מלה, בחשאי, בעודי חולה, עליתי לרכבת - והנה אני נוסע: פתח שעריך, סֶמיוֹן סֶמיוֹניץ׳ אחי! הוא דיבר בי סרה באוזני אבא המנוח, אני יודע. אבל בעניין נַסטאסיָה פיליפּוֹבנה אכן הרגזתי את אבא, זו אמת לאמיתה. כאן רק בי האשם. הסתבכתי בחטא.״
״בעניין נסטאסיה פיליפּוֹבנה?״ שאל הפקיד בקול מתרפס, כיודע במה דברים אמורים.
״אתה הרי אין לך שום מושג!״ צעק עליו רוגוז׳ין בקוצר־רוח.
״דווקא יש לי!״ ענה הפקיד בארשת ניצחון.
״הרי לכם! וכי מעט נסטאסיות פיליפּוֹבנות יש בעולם?! יצור מחוצף שכמותך! נו, הרי ידעתי שמין יצור שכזה ייטפל אלי מייד!״ שב ופנה אל הנסיך.
״ואולי אני דווקא יודע!״ רגש הפקיד. ״לֶבֶּדְייב יודע! אתה, הוד מעלתך, אולי עוד תנזוף בי - אבל מה אם אוכיח הכל? הרי זו אותה נסטאסיה פיליפּוֹבנה עצמה, שבגללה ייסר אותך אביך במקליחובלים, ונסטאסיה פיליפּוֹבנה הריהי הגברת בֶּרֶשְׁקוֹבָה, אפשר לומר אפילו גברת מיוחסת, כמין נסיכה גם היא, והיא מתרועעת עם פלוני טוֹצקי, אַפַנאסי איוואנוביץ׳, ואתו בלבד, והוא בעל־אחוזה ובעל־הון עשיר שבעשירים, שותף בחברות ובעסקים למיניהם, ובעניין זה הריהו ידיד גדול לגנראל יפאנצ׳ין...״
״אהה, כזה אתה, משמע!״ השתומם לבסוף רוגוז׳ין באמת ובתמים. ״טפו, לכל השדים, הלוא הוא באמת יודע.״
״יודע הכל! לֶבֶּדְייב יודע הכל! אני, הוד מעלתך, גם עם ליכַאצ׳יוב אַלֶכּסאשְׁקָה נסעתי חודשיים תמימים, אחרי מות אביו־מולידו - והכל, דהיינו כל פינה וכל חור, הכל אני יודע, והגיעו דברים לידי כך שבלי לֶבֶּדייב לא עשה האיש אפילו צעד אחד. עכשיו הוא משמש פקיד באגף הגביה, ובימים ההם הזדמן לי להכיר גם את אַרמאנְס, גם את קוֹראליָה, גם את הנסיכה פַּאצְקאיָה, גם את נסטאסיה פיליפּוֹבנה - כן, עוד כהנה וכהנה הזדמן לי להכיר.״
״את נסטאסיה פיליפּוֹבנה האם היא ולִיכַאצ׳וב...״ נתן בו רוגוז׳ין מבט של משטמה, ושפתיו אף חוורו והרעידו.
״ש-שום דבר! ש-ש-שום דבר! ממש כלום!״ התעשת פתאום הפקיד, חפוז ובהול, ״ש-שום כספים לא עזרו לו - ללִיכַאצ׳וב, משמע - להגיע למטרתו! לא, ההיא - לא דרכי אַרמאנְס דרכיה. אצלה רק טוֹצקי לבדו. וגם בערבים היא יושבת בתיאטרון ׳בּוֹלְשוֹי׳ או בתיאטרון הצרפתי בתא משלה. ידברו להם הקצינים מה שידברו, להוכיח לא יוכיחו כלום: ׳הנה, כביכול, הרי זו אותה נסטאסיה פיליפּוֹבנה עצמה׳ - ותו לא. וחוץ מזה - כלום! כי באמת אין כלום.״
״כל זה אומנם נכון,״ אישר רוגוז׳ין קודר וזועף, ״ככה סיפר לי גם זַאליוזֶ׳ב בשעתו. אני, נסיך, עברתי אותו יום במרוצה דרך שדירת נייבסקי, במעיל ישן, בן שלוש שנים, של אבא, והנה היא יוצאת לה מאחת החנויות ומתיישבת בכירכרה. בו־ברגע אחזה בי האש. ואני פוגש את זאליוֹזֶ׳ב, והוא לא חבר לי ולא רֵע, מתהלך לו כמו זבן שיצא ממספרה, עם לורנט על העין - ואילו אותנו גידל אבא על חמיצה־של־תענית, במגפיים משוחים בזפת. זו, הוא אומר לי, לא בת־זוג בשבילך, זו, הוא אומר, נסיכה, נסטאסיה פיליפּוֹבנה שמה, ושם־משפחתה בֶּרֶשְׁקוֹבָה, והיא חיה עם טוֹצקי, אלא שטוֹצקי לא יודע איך ייפטר ממנה עכשיו, שהרי כבר הגיע לגיל־עצה, חמישים וחמש כבר מלאו לו, ורצונו להתחתן עם היפה בבנות פטרבורג. ומייד הוסיף ואמר שבו־ביום אוכל לראות את נסטאסיה פיליפּוֹבנה בתיאטרון ׳בולשוי׳, בהצגת הבאלט, שם היא יושבת לה בתאה, ביציע התחתון. אצלנו בבית, אצל אבא - רק תנסה ללכת לבאלט: מייד יהרוג! ואני, למרות הכל, מיהרתי לשם בחשאי, רק לשעה, וראיתי שוב את נסטאסיה פיליפּוֹבנה: כל אותו הלילה לא עצמתי עין. למחרת בבוקר נותן לי המנוח שני ניירות־ערך של חמישה אחוז, חמשת־אלפים כל נייר - לך תמכור, הוא אומר, ושיבעת־אלפים חמש־מאות תכניס לאנדרייבים, למישרד: תשלם, ואת העודף מעשרת־אלפים תביא לי מייד, בלי להתמהמה בדרך: אחכה לך כאן. את השטרות מכרתי, את הכסף קיבלתי, אבל למישרד, אל האנדריי־ בים, לא נכנסתי, אלא מייד, בלי להביט ימינה ושמאלה, מיהרתי לחנות האנגלית, ואת כל הכסף כולו הוצאתי על זוג עגילים, יהלום יהלום בכל עגיל, וכל יהלום כמעט בגודל אגוז: נשארתי חייב ארבע־מאות רובל, אמרתי להם את שמי, האמינו. עם העגילים הלכתי אל זאליוֹזֶ׳ב: ככה וככה, הולכים אל נסטאסיה פיליפּוֹבנה. הלכנו. מה היה לי אותה שעה תחת רגלי, מה לפני, מה מצדדי - אין לי מושג, הכל פרח מראשי. נכנסנו ישר לטרקלין, והיא בעצמה יצאה אלינו. ואני, זאת אומרת, לא גיליתי לה אז שאני הוא אני, ורק זאליוֹזֶ׳ב פנה אליה ואמר: ׳מפַּארְפיוֹן, כלומר מרוגוז׳ין, לזכר הפגישה של אתמול. הואילי־נא לקבל.׳ היא פתחה, הסתכלה, הצטחקה: ׳מסור רוב תודות,׳ היא אומרת, ׳לידידך מר רוגוז׳ין, על תשומת־הלב האדיבה,׳ וקדה והסתלקה לה. הה, למה לא נפלתי מת בו־ברגע! והרי גם ללכת הלכתי אליה רק מפני שחשבתי: ׳בין כה וכה לא אשוב הביתה חי!׳ ויותר מכל התרתחתי על הנבל הזה, על זאליוֹזֶ׳ב, שהתנהג כאילו בא בעניינו שלו. הרי אני - גם קטן־קומה, גם לבוש כמו שמָש, עומד לי שם ושותק, ומרוב בושה פוער עליה עיניים, ואילו הוא - בלבוש אופנתי, בסילסולי שיער, בלחיים ורודות, בעניבה משובצת, כולו קידות וגינונים, כולו חן ומחמדים, והיא כבר חושבת לה מן־ הסתם שהוא - זה אני! ׳נו,׳ אני אומר בצאתנו החוצה, ׳רק תיזהר שלא יעלו לך שום מחשבות בראש, הבנתי!׳ והוא צוחק: ׳ואתה, איך תמסור עכשיו דין־ וחשבון לאביך, לסֶמיוֹן פַּארְפיוֹניץ׳?׳ אני, למען האמת, רציתי רק להשליך את עצמי למים, בלי להיכנס אפילו הביתה, אבל חשבתי: ׳מה זה כבר משנה,׳ והלכתי הביתה כמו מצורע.״
״אה! אוה!״ התפתל הפקיד, ואפילו רעד עבר בבשרו. ״הרי המנוח לא רק על עשרת־אלפים, גם על עשרה רובל היה משלח אדם לעולם האמת,״ ניענע בראשו כלפי הנסיך. הנסיך בחן בסקרנות את רוגוז׳ין. דומה שבאותו רגע חוורו פניו של זה עוד יותר.
״כן, לעולם האמת!״ אישר רוגוז׳ין. ״ואתה, מה אתה יודע בכללי - הוא,״ חזר ופנה אל הנסיך, ״תיכף ומייד נודע לו הכל, וגם זאליוז׳ב הלך ופיטפט בכל מקום. גרר אותי אבי־מולידי אל עליית־הגג, נעל את הדלת, ושעה שלמה לימד אותי לקח. ׳עכשיו,׳ הוא אומר, ירק הטעמתי אותך את הטעם, ובלילה עוד אבוא להיפרד ממך.׳ ותאר לך, מה עשה הזקן? קם ונסע אל נסטאסיה פיליפּוֹבנה, השתחווה לפניה אפיים, בכה והתחנן. לבסוף הוציאה אליו את הקופסה והשליכה לעברו: ׳קח, תרח זקן,׳ היא אומרת, ׳את העגילים שלך, עשרת מונים הם יקרים לי עכשיו, אם השיג אותם פַּארפיוֹן מידי מיפלץ כמוך. מסור דרישת־שלום,׳ היא אומרת, ׳ורוב תודות לפַּארפיוֹן סֶמיוֹניץ׳.׳ נו, ואני, בבירכתה של אמא, הלכתי אז ולקחתי עשרים רובל אצל סֶריוֹז׳קָה פְּרוֹטוּשין, נסעתי ברכבת לפְּסְקוב, והגעתי לשם קודח כולי. נשים זקנות כבר התחילו להתפלל עלי, ואני ישבתי שם שיכור, ואחר־כך, בפרוטות, האחרונות, עוד הלכתי ממיסבאה למיסבאה, וכל הלילה התגוללתי ברחוב הלום־יין, ועד שבא הבוקר כבר הזיתי מחום, ובינתיים, בלילה, גם באו הכלבים לנגוס בבשרי. בקושי פקחתי עיניים.״
״נו, נו, עכשיו תפצח נסטאסיה פיליפּוֹבנה שלנו בשיר!״ ציחקק הפקיד וחכך בידיו. ״עכשיו, אדוני, מה לנו עגילים! על עגילים שכאלה נגמול עכשיו בעין יפה...״
״ואתה, אם תוציא מפיך עוד מלה אחת על נסטאסיה פיליפּוֹבנה - הנה, אלוהים עדי - מכות רצח ארביץ לך, ולא איכפת לי כמה נסעת עם ליכאצ׳וב!״ צעק רוגוז׳ין ותפס בחוזקה בידו.
״תרביץ - ולא תוכל לגרש עוד! אדרבא, תרביץ! הרבצת לאדם - וכבר טבעת חותמך בבשרו... אבל הנה הגענו!״
ואומנם, הרכבת נכנסה אל בית־הנתיבות. ולמרות מה שאמר רוגוז׳ין, שיצא לדרכו בחשאי, כבר חיכו לו שם כמה אנשים. עמדו וקראו לו בקול ונופפו בכובעיהם.
״אה, גם זַאליוזֶ׳ב פה!״ מילמל רוגוז׳ין והביט עליהם בחיוך עליז־ניצחון, אפילו מרושע, כמדומה, ופתאום פנה אל הנסיך. ״אין לי מושג, נסיך, למה ניעורה בי אהבה אליך. אולי מפני שפגשתי בך ברגע שכזה - אבל הנה, הרי גם בו פגשתי״ (הוא הצביע על לֶבֶּדייב), ״ולא ניעורה בי שום אהבה. בוא אלי הביתה, נסיך. נחלוץ מעליך את הערדליים האלה, ואני אלביש אותך מעיל של פרוות־נמיה מן הסוג המובחר. וגם פראק אתפור לך, מובחר־שבמובחרים, וחזיה לבנה, או איזו חזיה שתרצה, ואמלא את כיסיך כסף לרוב, ו... ניסע אל נסטאסיה פיליפּוֹבנה! תבוא או לא?״
״שים לב, הנסיך לֶב ניקולאייביץ׳!״ אץ לֶבֶּדייב לשדלו בדברים וקולו חגיגי ועולץ. ״אוי, אל תחמיץ הזדמנות! אוי, אל תחמיץ!...״
הנסיך מישקין קם על רגליו, הושיט ידו באדיבות לרוגוז׳ין ואמר לו במאור־פנים:
״בעונג רב אבוא, ומקרב לב אני מודה לך על אהבתך. אולי אבוא אפילו היום, אם רק אספיק. מפני שגם אתה, אגיד לך בכנות, מצאת חן בעיני, וביחוד בשעה שסיפרת על עגילי היהלומים. ואפילו לפני העגילים כבר מצאת חן בעיני, אף־על־פי שפניך קודרות. וגם על הבגדים שהבטחת לי ועל המעיל אני מודה לך, כי באמת אהיה זקוק עוד מעט לבגדים ולמעיל. ואילו כסף אין לי כרגע, כמעט אף פרוטה.״
״כסף יהיה, בערב יהיה. אנא, בוא!״
״יהיה כסף, יהיה,״ החרה־החזיק אחריו הפקיד. ״בערב יהיה, עוד לפני הדימדומים!״
״ואחר המין הנשי, נסיך, אתה להוט מאוד? מוטב שתגיד מייד!״ ״אני, ל-ל-לא! הרי אני... אולי אינך יודע, אבל אני, בגלל החולי שדבק בי מלידה, אין לי שום מגע עם נשים.״
״נו, אם ככה,׳׳ קרא רוגוז׳ין בקול, ״הרי יוצא שאתה, נסיך, שוטה־של־ אלוהים אתה באמת ובתמים, וכאלה כמוך חביבים על אבינו שבשמיים!״
״כאלה חביבים על אבינו שבשמיים,״ החרה החזיק אחריו הפקיד.
״ואתה, לבלרון, לך אחרי,״ אמר רוגוז׳ין ללֶבֶּדייב, וכולם יצאו מן הקרון.
בסופו של דבר השיג לֶבֶּדייב את שלו. החבורה הרועשת התרחקה במהירות לעבר שדירת ווזנסנסקי. הנסיך צריך היה להגיע לסביבות רחוב לִיטיינַאיָה. האוויר היה לח ורטוב. הנסיך פנה אל העוברים־ושבים לשאול לדרך - עד למחוז חפצו עוד היו לו כשלוש ורסטאות, והוא החליט לשכור כירכרה.