יוצא שדווקא עכשיו, כשמושגים כמו 'חופש הביטוי', 'צנזורה', 'אומנות', 'תרבות' ו'מירי רגב', עולים שוב ושוב בשיח היום יומי של ישראל 2015 - אני קורא את הספר הזה, שעורר המון רעש בצאתו לאור לראשונה בברה"ם בשנת 1967, ושחלקים רבים ממנו צנזרו ונשמטו על ידי המשטר הסובייטי (שמו העברי של הספר המצונזר: 'השטן ממוסקבה'), ורק 32 שנים לאחר מכן, בשנת 1999, יצא לאור לראשונה בישראל בעברית הנוסח המלא והלא מצונזר של הרומ

"יצירת מופת"..זו ההגדרה המתאימה ל"אמן ומרגריטה" ש<mark>מיכאיל בולגקוב</mark> שקד עליה במשך 14 שנים עד ימיו האחרונים.אפשר לומר היצירה של חייו ושל ברית המועצות כי היא נכתבה בתקופת השיא של הטרור הסטלינזם של שנות ה-30 והפכה לסנסציה ספרותית ספר קאלט ברוסיה- וספר פולחן בכל העולם וגם בישראל.

זהו רומן סאטירי בה בולגקוב מצליף בחברה הרוסית ללא רחם,אומנם בהומור אך בהרבה ציניות האופיינית לו בכל יצירותיו ובאומץ רב,הוא

יש אנשים, שכשאני מסתכל עליהם, אני יכול להישבע שבגילגול הקודם שלהם הם היו חיות. ואם לא בגילגול הקודם, אז בגילגול הקודם-קודם. ואם לא בגילגול הקודם-קודם, אז בטח בגילגול הקודם-קודם-קודם. ואם לא בגילגול הקודם-קודם-קודם, וגם לא בגילגול הקודם-קודם-קודם-קודם, אז וודאי בגילגול הבא. או הבא-הבא. או הבא-הבא-הבא. או שאולי הבא-הבא-הבא-הבא. בזמן כלשהו - עבר, הווה, עתיד. מתישהו.
לפעמים הדבר מתבטא בתווי פנים שמזכ

רוסיה תמיד משכה אותי. דימוי הקרח המקפיא, הקור החד והדוקר, זה המאדים כל אף שבנמצא, הוא היה תמיד כהילה הנעה סביבם עבורי, סביב עולם התרבות והמושגים הסובייטי. הקור שמביא עמו להבת יצרים בוערת ורותחת, הוא זה המשך אותי אליה, כדבורה לצוף.

המאה ה-20 הרוסי ייצר והביא לעולם כמה ענקי-אמת ספרותיים. <mark>בולגקוב</mark>, נבוקוב, פלטונוב, באבל. אלו שמות מלאי הילה עבורי, כאלו שתוכנם האמנותי על הדף הוא חלק חשוב מחיי וכל כר

פעם, בפורים התחפשתי לאחות רחמנייה.
אמי התקינה לי כומתה מבריסטול לבן ואבי צייר באמצעות סרגל ומחוגה מגן דוד אדום בדיוק באמצע.
באותה עת עבדה אמי בחנות שמכרה אביזרים לאחיות ורופאים: היא השיגה לי חלוק וסטטוסקופ, פגום אמנם אך אמיתי וכן פלסטרים מהפכניים דו פרצופיים שמדביקים על המצח וכל אימת שיש חום מתקבלות פנים עצובות על משטח אדום ובזמן שהמצח קריר ויבש נקלטות פנים מחויכות על רקע ירוק ותחבה אותם לכיס חל

הנובלה הסאטירית,קלאסיקה מחתרתית "לב של כלב", שכתב הסופר המדהים,<mark>מיכאיל בולגקוב</mark> ב1925,ראתה אור רק בתקופת הפרסטרוייקה.זוהי בעצם סאטירה מבריקה על מעמד הפרולטריון(מעמד הפועלים) ששלט בתקופה ההיא ב-1917 שקדמה למהפכת הבולשביקים.

הנובלה מגוללת את סיפורו של פיליפ פיליפוביץ,פרופסור מומחה בעל שם עולמי,האוסף יום אחד לביתו כלב משוטט בשם שריק,מבצע בו ניתוח מהפכני,חדשני ונועז,בו הוא שותל בגופו איברים אנושים,

ברוסיה הקומוניסטית בחיתוליה, ישנו סופר שלמרות כל הביקורת הנוקבת נגד יצירותיו, החרם נגדו, ההשמצות, כותב יצירה מדהימה, שנונה, הומוריסטית ונוקבת.
אומנם הספר לא ראה אור בימי חייו של <mark>בולגקוב</mark>, הוא ייזכר לעד כאחד מטובי הסופרים הרוסים והיצירה בסוף אכן תזכה לפרסום שלו הייתה ראויה.

מה רק לא תמצאו ברומן הזה - הומור, דת, רומנטיקה, הרפתקאות, תעלולים, מלחמה בין טוב ורע, שיגעון.

העלילה מתרחשת במוסקבה של

אהבתי את הספר ''רשימות של רופא צעיר'', סך הכל כל מה שכותב <mark>בולגקוב</mark> אפשר לקרוא ותמיד אפשר להתחבר למשהו, ואני קראתי מזמן את הספר הזה. אני קורא כעת ספר אחר, אבל חלפתי על פניו היום והוא העלה לי זיכרונות, החלטתי לכתוב עליו ביקורת. אולי גם כדי לעזור לאנשים שמשוטטים באתר לדעת קצת יותר על מה כל העניין, לא יודע, אז הנה:

אני חייב לומר שהכריכה יפה והשם תופס את העין, ההקדמה מפורטת. המחזה הזה הוא מהיצירות הק

היינו 12 נשים, כולנו בנות משפחה מורחבת (מאוד), חבורה צבעונית ופרועה למדי. ונסענו בקיץ שעבר לרוסיה, לחפש את פוצ'פ, העיירה של סבי-סבותינו וסבתותינו הנשכחת, שלא ידענו על ההווה שלה דבר.
אבל כבר נסענו לרוסיה, אז שילבנו את השורשים עם מוסקבה ועם סנט פטרסבורג. ומכיוון שכולנו חכמות וכולנו יודעות את התורה, גם הצעירות ממש – אז לקראת הנסיעה עלתה הצעה שניישר קו על ספרות רוסית. אני התנגדתי כי אני לא בשביל ספר