ביקורת ספרותית על מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו מאת מיץ' אלבום
בזבוז של זמן דירוג של כוכב אחד
הביקורת נכתבה ביום שישי, 24 בנובמבר, 2017
ע"י מרים


מיץ' אלבום הוא סופר. אבל לא רק במובן של כותב ספרים, אלא גם במובן של מונה. יום ראשון, שני, שלישי עם מורי. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה אנשים שתפגוש בגן עדן. אפילו כשהמספר לא מופיע בכותרת, גם אז הספר מוכוון מנייה. כי כידוע לגיטרה סטנדרטית יש שישה מיתרים, והספר מחולק בצורה סכמתית ביותר, מתקדם לו ממיתר אחד למשנהו ומותיר רווחים זהים ברוחבם ביניהם עליהם הוא יכול לפרוט את הסיפור באקורדים הולמים. את האמת, הופתעתי לגלות שאלבום הוא לא בריטי, כי אם אמריקאי. יש משהו מאוד אנגלי בהיצמדות לסדר שמציעים המספרים.
פרנקי פרסטו הוא גיטריסט וזמר רוק פופולרי להדהים במאה העשרים, בעל עבר רב תלאות. בואו נדבר רגע על רוב התלאות שלו: יואו כמה דרמה. ברור, חיים שגרתיים הם לא חומר שקל להפוך אותו לספר מעניין אבל האמת היא שאת הספרים האלה אני הכי מעריכה. וגם אם השגרה משעממת אותך ובכלל כתבת את הספר רק כדי לברוח ממנה, בכל זאת יש לא שגרתי ויש לא שגרתי. כלומר, סיפור של כוכב רוק, אחד הגיטריסטים הטוב ביותר בכל הזמנים, בעל גיטרה קסומה, יכול להיות מעניין גם מבלי שיגדל ללא הוריו הביולוגים, ילמד ממנטור קשוח ומסתורי, יחווה גלות כפויה וישרוד מלחמה, יטפס בעולם הבידור הקשוח מצירוף מקרים זוהר אחד לבא אחריו, יתאהב בצורה משונה ומוזרה באישה משונה ומוזרה אף יותר, יכבוש את העולם בכישרונו המדהים וספוילר קטן ייעלם בקלישאתיות מתאימה לאי פסטורלי ומבודד.
מאיפה המצאת את הדרמה המשונה ההיא? כמה טירוף נוצץ אפשר לצרוך? הפרסומות מאכילות אותנו בזה, הטלוויזיה מעוורת את עינינו. אנחנו מורעלים מהבטחות לזוהר מרגש ונשגב. מה לגבי קצת מיתון? איפה הקסם שבשגרה, איפה גיבורים ממוצעים בני התמותה? מה עם קצת בינוניות, נורמליות, בנאליות? קמצוץ קטן, לא יותר מדי מהתבלין המיוחד ההוא שדווקא מוסיף תפלות כדי שנוכל להבחין בקשת הטעמים העדינה. כל הגראנדיוזיות הזו, ולהוסיף על כך כוחות על טבעיים, ועוד לספר מנקודת מבט יוצאת דופן, זה לחלוטין מוגזם.
זה קשה להיכנס לנעליו של מספר מגוף ראשון ששונה ממך. האם סופר יכול באמת לחשוב כילד? האם סופרת יכולה באמת להתנהג כגבר? איך ניתן לתאר בהגינות דמות רשעה? ארץ מולדת זרה, מקצוע שונה לחלוטין, תחומי עניין הפוכים, דעות מוסריות מנוגדות, האם אפשר באמת לגבור על הפערים הללו? התשובה היא כמובן כן, בהחלט. אם אתה מספיק טוב. הגדילו לעשות סופרים ספורים (חחח) ולהיכנס אל עיניו של בעל חיים. חוץ מ"גלנקיל" הנהדר, לא יצא לי לקרוא ספר טוב כזה.
האתגר שמיץ' אלבום קיבל על עצמו הוא משמעותי בהרבה, כי הוא בחר במספר מיוחד: המוזיקה בכבודה ובעצמה. וכמו ב"גנבת הספרים" המסופר מפיו של המוות, נתקל ספר הנכתב מנקודת מבט של ישות נשגבת ומסתורית בבעיות קשות. המוזיקה היא לא בן אדם, שלא כמו הסופר המתיימר לשים מילים בפיה. היא לא מעריכה את העולם כבן אדם, לא שופטת אותו כמוהו, לא תופסת אותו כמוהו, והכי חשוב- לא שואלת עליו כמוהו. כמו המוות, למוזיקה אין שאלות. יש לה תשובות.
אין לה שאלות כמו 'מהי מוזיקה' או 'מה הופך צלילים ללחן', 'מה ההבדל בין רעש למנגינה', 'מהו שיר בכלל' או אפילו- 'מהו שיר טוב'. היא יודעת. והיא מוכנה ומזומנה לספר לנו, אבל את הנרטיב הזה קשה כל כך לדמיין בהגינות ומיץ' אלבום, צר לי לומר, נכשל בהחלט. כי הוא בן אדם, והפער שבינו לבין המוזיקה פשוט גדול מדי. כי הוא לא מתאפק, ושם את דעותיו המוזיקליות בפיה של המוזיקה עצמה. המוזיקה מציינת שמות מוזיקאים מוכשרים ביותר, וכולם אמנים פופולריים. זוהי הקבלה פושעת. מה לגבי הזמרים שלא מצליחים על אף כישרונם האסטרונומי? ומה לגבי ענפי מוזיקה שלמים שלא זוכים למאות מיליונים צפיות ביוטיוב פשוט כי קהל המעריצים שלהם קטן יותר- האם המוזיקה עצמה מעריכה אותם פחות, רק משום שכך האנשים? יותר מכך: מה עם ענפים פופולריים ביותר שכל חטאם הוא שלא ערבו לאוזני כבוד הסופר- האם הם לא שווים אפילו ציון בחצי משפט למרות חוסר הרלוונטיות לעלילה? מה עם השפעת אלכוהול או סמים? אלבום לא מתאפק לנצל את המעמד כדי להעביר מסר דידקטי ומבטל את הז'אנר הזה לחלוטין. עכשיו, שמעתי כמה שירים כאלה, גם אני מבטלת אותו לחלוטין. אבל את זה אני עושה מתוקף היותי מרים, ביקורתית להפליא וצינית להחריד הרשאית לבטל דברים שלא נראים לה כמו את הספר הזה. למוזיקה אין פריווילגיות כאלה. ובסדר אלבום, כולנו יודעים שסמים זה רע ואם הבן שלך ישאל אותי מבטיחה שזה מה שאני אגיד לו. ולך מותר לומר מה שאתה רוצה לגבי סמים והנזק שהם גורמים למוזיקה אמתית. אבל למוזיקה אסור. נתיניה שווים בעיניה, מקובלים כמבודדים, פיקחים כמסוממים, אנשים כחיות כי רק רגע אחד, מי אמר בכלל שהמוזיקה האנושית היא כזאת טובה? מי אמר שהחוקים שלנו נעלים? זה תכונה אנושית, לחשוב שהאנושות תמיד טובה בהכול, לחשוב שרק כי אנחנו כאלה חכמים שקראנו למוזיקה בשם, שהפקנו אותה ממיתר, מנשיפה ומהקשה, שהצלחנו להגדיר אותה כתווים, כסולמות וכאוקטבות, שהצלחנו- סלחו לי- לכלוא אותה בין סורגי החמשה, היא הכי מוצלחת. זה לא בהכרח נכון, והמוזיקה עצמה עשויה לראות זאת אחרת: לא קשה להבין שזאב מצוי לא ישמע להנאתו תקליט ויניל של פיליפ גלאס, ולעומת זאת היה רוצה להשמיע את יללת הלהקה שלצידו בלופ אינסופי. כבשה לא יודעת מיהו לואי ארמסטרונג וגם לא כל כך מעניין אותה, היא תעדיף כנראה את פעיית שיה הקטון שתערב לה מכל צלילי העולם. עכבר לא מכיר את השיטות של בטהובן להבניית מתח, אך קריאת הינשוף תרטיט את איבריו באימה. דולפין בכלל לא יעניק משמעות למוצרט, הוא מאזין לשירים בתדר אחר הנשגב מאוזנינו. דבורים לא ישמעו את הזמר שכינה את עצמו כעוקץ שלהן, אבל הן בכלל חירשות ולא שומעות שום דבר אז עזבו זאת לא דוגמה טובה.
מסרים עיקריים- קנייה לא מוצלחת, מוזיקה זאת מתנה נפלאה, צאו מאיזור הנוחות שלכם, לא אם זה גורם לכם לעשות שטויות, שומר הזמן זה ספר טוב יותר פי שש.
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
בת-יה (לפני שנה ו-6 חודשים)
"קלמנטינות על הקיר"....
פואנטה℗ (לפני שנה ו-6 חודשים)
זווית מעניינת. אני מניחה שאין גבול לטירוף נוצץ, עניין של ביקוש והיצע?

אולי כדאי שיהודה פוליקר ילחין אלבום לאלבום.
משהו בסגנון:

יום ראשון דיכאון
יום שני עצבני
יום שלישי לא נגמר
רביעי מיותר
וביום חמישי
מצב רוח חופשי
זה כבר סוף השבוע
ומחר יום שישי
yaelhar (לפני שנה ו-6 חודשים)
יופי של ביקורת (במיוחד שאני מסכימה לחידוד על הסופר והמונה)...
מה שהפתיע אותי זה שחשבת שהוא בריטי. לטעמי הוא צועק אמריקאיות מכל מלה. אני נמנעת ממנו אחרי הספר האחד - לא זה - שלו שקראתי.
יוסי נינוה (לפני שנה ו-6 חודשים)
הנאה מכל עמוד. בניגוד לדברים המסובכים הנ"ל, אני רוצה לאמר, שהנאתי מקריאת הספר הזה הייתה רבה ביותר.
מומלץ.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ