שוב מוטחת בפניי המגרעה שבטבעי האנושי, צר העין וההפכפך. כמה קל לנו, בני האדם, לסגור את עינינו לעומת כל הטוב והשפע שבחלקנו ובד בבד להאיר באור זרקורים בוהק את כל הרוע והחוסר. אפשר לראות זאת בעיתונים, בספרים, בשירים, בטלווזיה, ברשתות החברתיות ובעוד שלל מדיות. קל לזהות זאת גם בחיי היומיום: מוצרים מוזלים לעומת המתייקרים, רכבי התחבורה הציבורית שמגיעים בזמן או שלא, נקודות אור בבוס לעומת תכונותיו המעיקות, ספרים טובים לעומת גרועים.
מי שמכיר אותי ואת ביקורתיי, יודע כמה בקלות אני מוכנה להתנפל בציפורניים מושחזות ולקרוע לגזרים כל ספר הראוי לכך, וגם- אני מודה שאולי- כמה שלא ראויים לכך. ספר גרוע יכול 'לזכות' ממני בשלל מילות בוז ציניות. במרץ אשפוך עליו קיתונות לעג וסרקזם. והנה מגיע אליי 'ספר אלף הימים', הכתוב נהדר, בעל עלילה מרתקת ודמויות מקסימות, המעוטר בדיוק וביופי, ואני נותרת חסרת מילים. נפעמת וחסרת מילים.
אני גם קצת מפחדת להכביר במילות שבח, שכן קרה לי בעבר שהרסתי כך ספר לקרובת משפחה.
אז אשאר לרגע באיזור הנוחות שלי, ביקורתיות קשוחה. בואו נדבר רגע על הכריכה המזעזעת הזאת. שיא הבושה בעיצוב כריכות. היא לא ראויה לספר. כוונתי היא לכל ספר. עדיף לו לספר שיזכה בכריכה צהובה חלקה, אשר שמו טבוע עליה באותיות זהב מתקלפות, מלקבל את הכריכה הזאת. עוד דבר קטן: הספר זרוע בציורים, המהווים חלק ממנו ומתארים אנשים ומצבים. זה נוח מאוד, אך מעט ילדותי.
פיו, זה הרגיש טוב. אלו כל המילים הרעות שיש לי על הספר הזה, וכבר מכאן ניתן ללמוד על טיבו.
'ספר אלף הימים' בונה עולם מופלא, מגוון ומרתק, שאמינותו מתייצבת עם אינספור סיפורי ביניים זעירים ומקסימים. הספר כתוב בצורת יומן, וממצה בהצלחה את החמידות שבסגנון כתיבה זה. זהו אופן משכנע, שכן פעמים רבות קורה לי בספר הכתוב מגוף ראשון שאני תוהה לעצמי, איך בעצם זוכר הגיבור את כל הדברים שהוא מספר? הכותבת, הגיבורה, דאשטי, מספרת על מסעה הנאמן לצד גבירתה, ומתארת את כל קורותיהן, כמו גם התהליך הארוך והקשה שהיא עוברת בעצמה, כנראה מבלי לשים לב לכך לב. כל זה קורה בצורה נהדרת, כל כך יפהיפיה שמותיר אותי חסרת מילים. באמת. למי יש מילים? לשנון הייל. רוצו לקרוא.


















