נועה

נועה

בת 27 מחיפה




» דירגה 3 ספרים
» כתבה 6 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 8 שנים ו-4 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 3 חודשים
» קיבלה 29 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» הספריה העירונית בני ברק

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות


לפני 8 שנים ו-3 חודשים
» ... (סיפור שכתבתי) יאסון
לפני 8 שנים ו-3 חודשים
» ... (סיפור שכתבתי) יאסון
1.

תולדות הקהילה היהודית בתקופת ימי הבינים
אברהם חדד
2.


התחלתי לקרוא לפני 8 שנים ו-2 חודשים
3.
אחרי שהאבא מבטל את ההזמנה לשבת
התחלתי לקרוא לפני 8 שנים ו-3 חודשים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 מבין 6 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

יפהפה! לא חשבתי שאוכל להנות ממנו כל כך. הוא הפתיע אותי. יש בו מגע קל של סינדרלה, מה שלטעמי הופך כל ספר לטוב יותר. כתיבה קול... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 שנים ו-1 חודשים


אני כל כך אוהבת את הספר הזה! הוא מסוג הספרים שגורמים לי לתהות, למה הסופרים השטחיים והמשמימים בונים להם מדפי ספרים מלאים, ו... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 שנים ו-3 חודשים


טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמות- מושלם. זה הכתיבה היפהפיה, זה העלילה המקורית, אלו הדמויות שאי אפשר שלא לחבב. זו סטפאני מאייר ... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 שנים ו-4 חודשים


ספר איכותי, זו ההגדרה הראשונה. כל כך שונה מהספרות הזולה ונמרחת שמאפיינת רבים מהסופרים בימנו! הדמויות הן בוגרות,לוקחות אחר... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 שנים ו-4 חודשים


ספר יפהפה! לא סתם הוא הפך לקלאסיקה מפורסמת. תיאורי נוף מדהימים, מטאפורות מקוריות, ותיאורי מקומות שגורמים לי לשאוף לעוף לש... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 שנים ו-4 חודשים


זהירות, ספויילר!מי שלא קרא את הספר, שלא יקרא את חוות הדעת! ספר יפהפה, מהסוג שמחכים לו שנים, ולא תמיד זוכים למצוא. כתיבה קול... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 שנים ו-4 חודשים




מוצגות 2 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

"גוף מארל" אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי.... סטפני מאייר מרגשת כל פעם מחדש היא כותבת מעלף!! עאני חולה על הסופרת הזאת אני ממל... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 9 שנים ו-1 חודשים


מקסים מקסים מקסים!!!סטפאני אומנית לשמה.איך היא מצליחה לקחת מפלצות ומיתוסים מפחידים בהם ולהפוך אותם לאנושיים כל כך.כל כך ה... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 9 שנים ו-2 חודשים


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 8 שנים ו-3 חודשים
» כל משפט הוא שיר (סיפור שכתבתי)
לפני 8 שנים ו-4 חודשים
» צוק העיתים (סיפור שכתבתי)

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 8 שנים ו-3 חודשים
» ... (סיפור שכתבתי) יאסון
לפני 8 שנים ו-3 חודשים
» ... (סיפור שכתבתי) יאסון
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

בס"ד


צוק העיתים

סביב גשר הברזל המשופשף, התנחשלו הגלים בזעם עיוור. הם הסתערו עליו בכעס חסר סיבה, מקווים אולי להגיע דרכו, אל ראש הצוק הנישא.
רני עמדה שם, נשענת על חלון הזכוכית הענק, שהשתרע על הקיר כולו כמעט, וסקרה בעניין את המאבק העיקש שהתנהל מתחתיה.
הגשר ניצח את הגלים. הוא תמיד היה גבוה ונחוש יותר מהם.
"הם לא רגועים הלילה,מה?" קולו הצרוד, העמוק של אביה התקרב אליה מהמטבח, והיא הסתובבה בחיוך קל.
"אני אוהבת שהם נלחמים אבא, זה הופך את הים לאנושי כמעט!"
"הגיוני," הוא הסכים ברצינות, והתקרב גם הוא אל הזכוכית המלוטשת. "אי אפשר לצפות מהים להיות ידידותי כל הזמן."
הם עמדו שם, צופים בשתיקה הדדית בגאות המתפרצת, והאח החמימה מאחורי גבם, שולחת זהרורי אש נוצצים וקסומים, שהשתקפו בשמיים הקודרים .

אבא שלה חזר אל הכורסה העמוקה שלו, שקוע בעיתון היומי, והיא עוד נותרה שם, עיניה נעוצות בלשון הים המשתלח בגשר המוביל אל הצוק שלהם- אל הבית האהוב שלה.
אף אחד לא יכול להבין את זה. איך אפשר לחיות כך תמיד, בבדידות מזהרת מושלמת שכזו. אבל היא הייתה זוהרת. ומושלמת. הכי מושלמת שאפשר.
ובמקום השומם הזה, שבינו ובין הכפר המיושב הקרוב מפרידים קילומטרים ספורים של נסיעה מהירה, אבא שלה לא חסך בכלום.
היה להם חשמל, וזרם מים חמים, וטלפון ועיתון יומי, שאבא שלה קנה בכל בוקר בכפר, בדרך לעבודה שלו בבנק.
וספרים. ספרייה ענקית ועשירה, במרכז הסלון, שהתחדשה כל הזמן.
והיה להם זה את זה.
וזה היה מספיק, באמת. גם בלי כל השאר.

היא נולדה, לפני 15 שנה, בבית קטן ולבן, ונרקיסים מצוירים על הקירות, וגם מפוזרים בצנצנות בכל רחבי הבית.
בית עירוני רגיל, בתוך בית דירות צפוף והומה.
ובתוככי העיר הרועשת, בנו להם הוריה, משכן כפרי ושקט.
הם היו מאושרים, הכי מאושרים שאפשר.
עד שהיא נולדה.
ובבת אחת, כאילו השליך מישהו אבן על מיתרים קסומים של כינור, פסקו הצלילים היפים בשקט רועם.
ורק היא עוד המשיכה לבכות.
יומיים אחרי הלידה, נלקחה אמא שלה לעולמים.

אבא שלה לא יכל לשאת את הכאב הבוער, הבלתי מרפה.
ודווקא, כשהיה מוקף באין סוף אנשים ידידותיים ועליזים, הכתה בו הבדידות בעוצמה.
הוא היה מנהל בנק מצליח, והשעות היחידות שבהם חש מנותק מהעולם הסואן, היו בבית שלו, של שניהם.
אבל אחרי שהיא הלכה, אף, אחד לא השקה את הנרקיסים שלה, ואפילו הפרחים שציירה באהבה על הקירות, נבלו בעוגמה.

הוא לא היה מסוגל לסבול את זה יותר. והרעש הקולני ברחובות, רק הדגיש את הריקנות החלולה שבליבו. שום דבר, לא הצליח למלא את החסר הצובט.

ורני, הייתה דומה לה כל כך.
עם השער השחור השופע, שזרק ניצוצות של דבש וזהב, והירוק העמוק בעיניים.

ואז, הוא מצא את הבית הזה.
קרוב לחוף, אבל רחוק מספיק. כמו אי פראי, התנשא הצוק באמצע לשון ים צרה- אבל רחבה מספיק, כדי להיחשב לאוקיינוס, בשביל אלו שגרו בבית שבצמרת הצוק.

והוא המשיך ללכת יום יום לבנק, ורני הלכה לבית הספר, כמו כולם.
הם נפגשו תמיד, בשעת צהריים, קפואה או לוהטת, תלוי בעונה, בפסגת העולם.
לדלת שלהם, היה מנעול מורכב, מנגנון מסובך, שרק מי שידע את סודו, נכנס אל הבית פנימה. ורק שניהם ידעו את הסוד.
הם והרופא.

בקצה הכפר, בבית קטן ושלוו, עם גג רעפים בצורת משולש מדויק, ועצי אזדרכת חינניים, צמח הבית של הרופא ואשתו.
הם היו מבוגרים, אבל נראה, שכך נולדו, עם שיער שיבה וקמטים שלא השתנו מעולם. הם היו קשישים, אבל תמיד באותו הגיל.
הרופא היה חבר טוב של אביה, החבר האמיתי היחיד. ורק לו, גילה אבא את סודה של הדלת. "חייבים שרופא יוכל להיכנס אלינו" הוא הסביר לרני התוהה- בהגיון. "אנחנו חיים בבדידות, אבל חייבים להיות אחראיים!"

והוא היה המבקר היחידי שלהם. הוא לא הגיע הרבה, הדרך הייתה מסובכת וקשה עבורו. וכשכן בא, ישב שם, שותק ומקשיב, צופה ברצינות מתמדת, בדיונים הסוערים שניהלו האב וביתו ליד האח.

והם לא פחדו מהבדידות.

אף אחד לא העז לפסוע על הגשר הזה. מסע מאיים, על רצועה מטלטלת, כשמתחת רגליך ממש, משתוללים המים, לא מנסים בכלל, להשרות תחושה של יציבות וביטחון. לא הייתה כל סיבה לסמוך על הים. הוא היה בלתי אמין בעליל.
אבל דווקא בגלל זה, רני כל כך אהבה אותו.
הוא היה חבר קרוב, הים. הכי קרוב, והכי מוכר. עוטף אותם בחומה מושלמת מול העולם, סוער ונחוש, זועם וצוחק. הוא היה הפכפך, שחור וכחול, וגם ירקרק לעיתים, כמו צבע עיניה.
ותמיד מעניין. הוא לא חזר על עצמו, ותמיד השתדל לחדש ולשנות.
בניגוד לכל החברות שלה.

היא נאלצה לבלות בבית הספר ימים ארוכים, משמימים וחסרי הגיון מינימאלי. "אני יודעת את כל מה שהמורה מסבירה," היא הטיחה פעם באבא שלה, אחרי יום ארוך במיוחד. "ומה שלא, אני יכולה ללמוד מהספרים שלך. למה אני חייבת לשמוע את כל המשפטים והפטפוטים המטופשים של כולן?"
היא חשבה שהוא ייהנה, מהבת שלו, החכמה והמחוננת. חכמה כל כך, שהיא מסוגלת ללגלג בקלות, על כל בנות גילה. אבא שלה, הרי חינך אותה לבקר את העולם.
אבל הוא לא חשב כמוה. עם המחבת התוססת בידו, הוא פנה אליה, מתעלם מנתזי שמן רותחים, שזינקו עליו בפראות.
"את חושבת שאת יכולה ללמוד לבד רני? רק מספרים ומילים?"
היא הביטה בו, תוהה על השינוי בקולו, ומבינה, שהוא לא מחכה לתגובה ממנה. הייתה לו תשובה מוכנה ומנוסחת היטב.
"כשאנחנו קוראים ספרים, לא מתמקדים רק בעלילה, או בכוונה הנסתרת של הסופר. אנחנו בוחנים גם את הדמויות, נכון?"
היא הנהנה ברצינות. אבא שלה לימד אותה לקרוא. לא את האותיות, את זה הוא השאיר למורה.
אבל לקרוא באמת, את מה שכתוב מתחת לשורות, את האומנות הזו, היא רכשה בזכותו.
"אנחנו מנתחים רגשות," הוא המשיך, ובנימה שלו, היא קלטה עד כמה זה בוער לו שתבין. "בודקים למה הגיבה מרגרט בצורה כזו, ולמה העמיד קארל פנים שהוא אדיש ולא מתעניין. למה אנחנו עושים את זה, רן?"
התשובה הייתה ברורה לה. "כדי ללמוד אבא, אפשר ללמוד המון מדמויות ספרותיות! זה מלמד אותנו איך לחיות בצורה נבונה יותר."

עכשיו, הוא זנח כליל את המחבת. היא חייכה אל עיסת הקציצות, יודעת, שגם היום לא יצא ממנה דבר.
"רן, הדמויות שבספר, הם רק חיקוי, זיוף והצגה. האמת, אלו החברות שלך, כולן. כל האנשים שאת מכירה, הם דמויות שיכלו להיכתב בספר."
היא משכה בכתפיה במרדנות. "הן משעממות אותי, אבא. אף אחת מהן לא מסוגלת לענות משפטים יפים כאלה, כמו סטפאני, מ"כוכב בצהריים!"
הוא הנהן בקוצר רוח, וחייך את החיוך הקטן שלו, זה שמופיע תמיד, כשהם מתקרבים את נקודת השיא בשיחה. "לא, הן לא תמיד מעניינות, או חכמות וחריפות ואמיצות. אבל הן אנושיות. הן מעמידות פנים, מתחרטות, מתחנפות ומנסות להיות מה שהן לא.
וגם עצובות לפעמים, וכדאי לברר מדוע. וצוחקות בלי סיבה, ואפשר לחשוב מה גורם לאנשים לצחוק סתם כך.
והן מגיבות וזועמות ומבולבלות.
ואנחנו, שבוחנים את הכול מהצד, יכולים לנסות לעזור להם, לתת עצה מתאימה, ועידוד אמיתי."
היא הנהנה במרץ. לעזור, היא אוהבת תמיד, וגם מצליחה.
יש לה אבחנה חדה, לדעת מתי מישהי עצובה או מתוסכלת. והמילים החמות והעליזות שלה, מעלות תמיד חיוכים על שפתיים קמוצות.
ואפשר גם ללמוד מהן, לא מה לעשות. אלא מה לא. ולמה לא. ואיך ומתי.
דמויות אנושיות, הן המרתקות באמת!"
"אתה מדבר כמו חייזר!" היא צחקקה. "אתה יליד הכוכב הזה, ואנושי בדיוק כמותם, אל תשכח!"
"אני יודע," הוא הצטרף לצחוקה, ,משועשע גם הוא. "אבל כשאני יושב כאן, והדמויות שמהלכות על החוף, זעירות ונטולות משמעות עבורי, אני מרגיש קריפטוני לחלוטין." (החייזרים מכוכב קריפטון, יכולים להבעיר אש באמצעות מבט מרוכז בעיניים, ולראות מבעד למחסום, כמו קרני איקס.)

"טוב אז.." היא החליטה לזרוק לו אתגר. "האש דעכה כמעט לגמרי, אתה יכול להבעיר אותה, אבא?"
הוא צמצם את עיניו בריכוז מקסימאלי, והתמקד בעצים שבאח.
האש רק השמיעה פצפוצים אחרונים של סיום.
"מצטער," הוא שמט את כתפיו בכניעה. "כנראה לא הגעתי לשיא יכולותי."
" אז לפחות..." היא היססה, והצביעה בניצחון על הספה. "הסיכה שלי נפלה שם איפשהו, בין הכריות, תאתר לי אותה מיסטר איקס?"
"רני!" הוא נאנח בייאוש. "זה לא אנושי לבקש ממני את כל זה!"
"אני אפסיק, אם תתחיל להתנהג כמו בן אדם," הציעה בעליזות.

אבל את המסר שלו, היא הבינה.
לא מיד, ולא לגמרי. אבל אבא שלה, עזר לה להתבונן באמת.

על הספה, שעל הרצפה, שעל הצוק שעל הגשר שעל הים, הם בילו את השעות הכי יפות ועשירות בעולם.
הם קראו ביחד, לפעמים היא, בקול צלול ומתוק, ופעמים אחרות, הוא, בטון עמוק ומרגיע.
כשהוא היה שקוע במסמכים, היא קראה בעצמה, ולפעמים, כשגילתה משפט מעניין במיוחד, או תובנה משכנעת, או תגובה משעשעת, היא קראה לו, והוא הרים את העיניים מהדף שעסק בו, חיוני ככל שיהיה, ויחד, הם ניתחו את מה שכתב הסופר.

וכשחזרה מבית הספר, ואבא מהבנק, היו להם אלפי סיפורים קטנים וגדולים.
החברות שלה, סיפרו לבני המשפחה שלהם, על טיול חווייתי, על עונש לא הוגן, ואם פגעו בהן יותר מדי.
הן לא העלו בדעתן, שכל שתיקה שלהן, כל הרמת גבה סתמית, וכבישת חיוך לא מורגשת, עברו שדרוג אצל שוכני הצוק, לסיפור מופלא ועמוס הסברים.

ואיך בכל זה, היא יכלה לחוש אי פעם, בודדה ומשועממת?

היום, היא חזרה מוקדם מתמיד. הצעדים שלה, היו קלילים ומקפצים, כשדילגה על הגשר המטלטל. תלתלי הקצף המלוחים, שלחו טיפות עליזות שהשתעשעו על לחיה, והיא נופפה לים חזרה בחיבה ידידותית.
אבא יאהב את מה שגילתה היום. אוגוסטה, זו שמדברת תמיד בלי הפסק, וזורקת משפטים קולניים ונמרצים, דומה כל כך לסופי, מהספר שהביא לה אתמול.
סופי שקטה ולא נשמעת כמעט, אבל שתיהן חיות, בשביל לבדר את הסביבה.
הן לא רוצות דבר מהחברה, מלבד צחוק בתגובה לדבריהן.
אוגוסטה מאושרת, כי היא מצליחה כמעט תמיד.
וסופי מהספר, דומעת לעיתים קרובות. כמו כל אדם, שמעולם לא ראה את מטרת חייו, קרובה להגשמה.

סיבוב נמרץ של המפתח, לחיצה מהירה על הקוד הסודי, והזזת המתג, שפותח סופית את הדלת.
"אבא? אתה כאן אבי?"
נראה שלא. היא נאנחה, נטלה את הספר שנית, וחממה לעצמה את העוף הצלוי.
עד שיחזור, היא תמצא לו משפטים שמוכיחים את התיאוריה שלה.

בחוץ, עטו השמיים שמיכה אדמדמה ומאיימת. הרוח חדרה פנימה בפראות זועמת, ורני נגשה נרעדת לסגור את החלון.
טעם מלוח עמד בפיה, טעם של ים.
סערה עומדת לפרוץ.
היא לא שנאה סערות, הן לוו את הערבים היפים ביותר של שניהם, ובדרך כלל, בימים של סופת שלגים רצינית, לא התקיימו לימודים.

ואבא לא חזר עדיין. היא הניחה את הספר על הכורסה באנחה. חסר טעם לקרוא בלעדיו.
משהו נוקשה בצבץ בין כריות הספה. הפלאפון שלו.
לא. או, לא. הוא שכח אותו. בדיוק ביום, שהיא זקוקה לו יותר מתמיד.
השמים התכהו בהדרגה, אבל במקום הצבע השחור המוכר, כאילו נשפכו עליהם גלונים של יין. של דם.
הצבע הזה החריד אותה.
הירח, שצץ מבין העננים, נצבע גם הוא בגוון כתום מזעזע.
הים הסתער על הגשר בנחישות הולכת וגוברת, וערפל סמיך ומתערבל הסתיר את החוף.
היא בלעה את רוקה, מתאמצת לחשוב בהגיון. אין שום סיבה לפחד, אבא יחזור, הוא תמיד חוזר בסוף. והסערה לא מאיימת עליה, יותר מעל כל אדם אחר. בבוקר שוב תזרח השמש כרגיל, והערפל יתפזר.
היא ליבתה את האח, ושפשפה את ידיה לנוכח האש. החלון היה סגור, אבל הצינה חדרה פנימה והרעידה את גווה.
ברק זוהר סימא לרגע את עיניה, ולא הספיק להכין אותה לרעם המחריש אוזניים שהגיע אחריו.
היא זינקה ממקומה, ליבה הולם בפראות.
בראש הצוק, כשסביבה שוצפים המים, הייתה לסופת ברקים כחלחלה, קונוטציה של טירת רפאים מיבבת.
ואבא לא חזר עדיין.
היא הניחה את ראשה על מסעד הכורסה, ונצמדה נואשות לשמיכת הצמר הירוקה. עיניה עצומות, השמיכה עוטפת את ראשה, והיא מנסה לשכוח מהסערה המשתוללת מחוץ לחלון.
איכשהו היא נרדמה.

קול הדלת החורקת הקפיץ אותה קדימה. השמיכה נשרה אל השטיח העבה, וצווארה כאב מהתנוחה המטרידה.
אבא?
אבל הצעדים היו מהוססים, ולא התאימו לו. וגם השעה הייתה מאוחרת מדי. הוא בלי ספק חזר מזמן, ולא רצה להעיר אותה. לא משער עד כמה טרופה ומסויטת הייתה השינה הזו.
היא הרימה מבט מטושטש אל הדמות שעמדה מולה, באפלה החלקית. היא ניסתה למקד בו את מבטה, כשהוא פנה אליה פתאום.
"את בסדר רני?"
הרופא כמובן. רק הוא יודע את הדרך פנימה. איך יכלה לשכוח?
"השאלה היא אם אבא בסדר." הקול שלה היה צרוד ותשוש, והיא כחכחה בגרונה.
"אבא שלי מרגיש בסדר דוקטור?"
היא לא הצליחה להבחין בהבעת פניו, החשכה לא נתנה לה, והאש כבר כבתה לגמרי.
"תשתי משהו רני."
היא שטפה את פניה וידיה, ולגמה בזהירות מהכוס. גרונה היה יבש וכואב.
הוא הדליק את האור במטבח הקטן, סקר את פניה בריכוז, ואז זרק את השאלה במהירות, כאילו התשובה לא חשובה לו במיוחד;
"מתי הוא היה צריך לחזור?"
היה צריך לחזור. זאת אומרת שהוא עוד לא כאן? שלא חזר בעצם?
הגיוני. אחרת הוא היה כאן, במטבח לידה.
לא הגיוני. הכי לא הגיוני שבעולם.
"אני לא יודעת, מזמן." זה לא היה הקול שלה. הצליל החרד, המצפצף.
"רני." הוא התיישב מולה.
לראשונה, הוא נראה זקן יותר מכפי שהכירה, ומשום מה, הגילוי הזה הקשה עליה לנשום.
"בכביש הראשי, מצאו מכונית. רנו 2003לבנה מדבקה זוהרת בחלון האחורי. מוכר לך?"
היא הנהנה חלושות. של אבא כמובן.
"הכול היה שם רני. הכפפות שלו, והצעיף האפור. וגם מסמכי הזיהוי שלו. המכונית שלו, בלי ספק."
היא הנהנה שוב. נו?
"המכונית מרוסקת." הוא הסביר בעדינות.
ומאבא שלך... מצאנו רק.."
הוא נשך את שפתיו, מתקשה לבטא את המילים.
"רק שרידים."
היא הביטה בו, לא רואה. לא שומעת. לא מעכלת. לא מבינה.
משהו לא נכון פה, משהו מעוות בצורה יסודית. לא יתכן שהוא מדבר על אבא שלה. על כל אדם אחר, זה הגיוני. לא הוא. הרופא לא מכיר אותו, אם הוא חושב שהוא יכול להתרסק לו פתאום.
היא התרוממה בחדות, ונעמדה ליד החלון הענק. מצבה של הסערה רק החמיר, ופתיתי שלג רכים הסתחררו אל החוף.
"הוא איבד שליטה." היא שמעה את קולו מרחוק, כאילו ריחף אי שם, נישא על הגלים, מטושטש בגלל הרוח.
זה באמת משנה איך זה קרה?
היא נשכה את שפתיה בכוח, עוצרת את הדמעות. אסור להן לרדת עכשיו, אסור להן להיות בכלל! אם הן קיימות, זה הוכחה שמשהו קרה. משהו שצריך לבכות עליו.
והן כל כך קטנות הדמעות, נטולות משמעות ומתייבשות במהירות. לא יכול להיות, שרק כך היא מגיבה עכשיו.
היא צריכה לצרוח, לבעוט ולהשתולל.
היא צריכה להיות אחרת.
היא צריכה לא להיות.

קולו של הרופא היה קרוב יותר אליה, והיא הייתה חייבת להסתובב. "את באה איתי, כן רני? אשתי הכינה לך מיטה והכול. תיקחי מה שאת צריכה, ובואי. בסדר?
"לא!!!"
הצרחה שלה הייתה נוקבת, לא מציאותית, עמוק מתוך הרסיסים שבתוכה. במעומעם, היא הבחינה במבטו הנבוך, המבוהל.
"אני לא הולכת לשום מקום!" היא צעקה, מתנשמת בפראות.
"אני נשארת כאן! זה הבית שלי! אני חייבת לחכות לו כאן!"
הוא רצה לומר משהו, נראה כל כך זקן וחסר אונים באותו רגע. אבל לא היה לה כוח לדאוג למישהו נוסף.
היא קרסה על הספה, מתייפחת נואשות.
אחרי נצח, אולי שניים, היא הרימה פנים נפוחות, וגילתה שהוא עדיין יושב שם, מביט בה בחמלה עמוקה.
"אני רוצה שתלך, " היא לחשה, קולה צרוד מהבכי. "אני רוצה להישאר פה לבד, באמת דוקטור! זה לא מסוכן, ואני לא מפחדת. אתה יודע שאף אחד לא יכול להגיע לכאן. ויהיה לי יותר קל.. יותר נסבל.. לעבור את זה לבד. בבקשה, אני מתחננת!"
הוא נקרע מההתלבטות.
הוא היה רגיל להחליט לבד, אבל לבקשה שלה לא היה שום קשר לרפואה. הוא היה נבוך ואומלל.
"אשתי אמרה שאקח אותך," הוא הסביר לה, מבהיר בכך, שלא קיבל הוראה מה לעשות אם תסרב.
אבל הוא נרתע מול מבטה.
הירוק בעיניים הדומעות, בער בלהט כואב ובתחנונים, והוא נכנע.
כשלבש את מעילו ועמד ליד הדלת הוא העיף בה שוב מבט מהסס, לא בטוח בעצמו עדיין. "אולי בכל זאת רני?"
היא הניעה בראשה לשלילה, לא מוצאת כוח לענות בקול, אבל משוכנעת לחלוטין.
ולא הייתה לו ברירה.
כששמעה את צעדיו הכבדים מטלטלים את הגשר, הרוח שורקת סביבו, לפתה אותה הבדידות בעוצמה.
לרגע, רק לרגע, רצתה לקרוא לו שיחזור.
לרגע ממש. כי צעדים על הגשר שמתקרבים לכוון הבית שלה, יש רק אחד שהיא רוצה שיפסע.
והוא, לא יעשה זאת יותר לעולם.

היא מצאה את הבוקר קודר ואפלולי, מייאש ועגום.
היא ישנה מעט בלילה כנראה, כי יש שעות טרופות שהיא זוכרת, שהיו לבטח חלק מחלום. בשעות האלו, היה אבא בבית, ליד ארון הספרים או במטבח, מלבה את האש או קורא משהו. ותמיד הייתה הדמות שלו מטושטשת בקצוות, כאילו התבוננה בו מבעד למסך של גשם שוטף.
או של דמעות.

ובבוקר, הגיע שוב הרופא, עם סל עמוס מאכלים. הבעת פניו הייתה נזופה מעט, והיא שיערה שההחלטה שלה, עלתה לו בגערות חמורות.
"אשתי מסרה". הוא הסביר, בקצרה כדרכו.
היא תכננה לחייך, זו הייתה הפקודה ששלח המוח, אבל זוויות פיה התעקלו בעיוות כאוב.
הוא נותר שם עוד זמן מה, מתבונן באש, והיא בסערה, ושניהם בשתיקה.
היא שמחה שלא ניסה למלא את הזמן במילים, הן היו חסרות- ומדגישות את עוצמת הריקנות.
ושוב הגיע הערב, קפוא ואפל, ורני נותרה על הספה, ברכיים מקופלות, ועיניה צורבות מתשישות.
לא היה לה כוח לחשב את השעות, את הימים. לא היה לה מושג כמה זמן חלף, אם חלף.
היא אכלה מדי פעם, וישנה בטעות.
והשתיקה עטפה אותה באין סוף קולות וצלילים.

אתמול, בערב, לפני שעזב, היא ישבה על הספה, וקראה מרותקת בספר החדש שהביא לה. הוא היה שונה מהספרים שאהבה לקרוא. סגנון הכתיבה היה סוער והרפתקני, ולא הייתה התמקדות ברגשות ובתיאורים.
היא נשאבה לתוכו, שקועה לגמרי ומהופנטת.
מעליה, הסביר אביה משהו. היא שמעה מילים כמו: "עסקה חשובה, חתימות, מיידי", ולא התעמקה במשמעות. האירועים ההזויים בספר, עניינו אותה יותר.
"את שומעת, רני?" הוא ברר לפתע, מבחין כנראה, שהיא לא מרוכזת. אז היא המהמה משהו, ושלחה אליו חיוך מהיר.
וזה הספיק לו.
והכאב חבט בה עכשיו, בכל הכוח.
המילים האחרונות שלו, הן היו. הפעם האחרונה שדיבר אליה. והוא רצה שתקשיב. קיווה לראות התעניינות בעיניה.
היא שלחה מבט מלא תיעוב אל הספר העבה, שנח מבויש על השטיח.
הפעם האחרונה, והיא בחרה לקרוא.
לו רק.. אם רק הייתה יודעת.. היא הייתה נוטשת את הספר לעולמים, נודרת שתפסיק לקרוא בו לנצח. ורק מקשיבה לו. ולא מפסיקה להקשיב. חותמת בליבה כל מילה וכל הברה.
אם רק הייתה יודעת..

הספר על סופי, עוד נח על השולחן הקטן. היא פתחה אותו, מנסה לחזור אל המילים שכה אהבה.
מנסה לקרוא אותן שוב לבד לגמרי. אבא לא היה כאן, וההווה צרב את נשמתה בשריפה.
לא היה לה כוח לחשוב על העתיד. עכשיו הוא לא במטבח. לא אחר כך.
ומה הוא היה רוצה, אילו היה כאן?
היא חיפשה את האלבום ההוא, הישן והמוכתם בדמעות.
התמונות של אמא שלה. דומה לה כל כך, שולחת חיוך זוהר וענק למצלמה, מאושרת לחלוטין.
ואחר כך היא עזבה.
ואבא שלה, לא נטש את העולם.
ביחד עם רני, שהייתה קטנה עדיין, הוא בנה לו בית בשממה.
ובתוך הבית הזה, הוא התאמץ לחיות. לא יכול להיות חלק מחיים רגילים, אבל יודע, איך לצפות בהם, וללמוד את סודם.
וגם היא תנסה.
היא נטלה ספר אחר, קוראת משפט, ועוצמת עיניים בכאב.
כמה קל היה לשמוע את הקול שלו, קורא אותו בטון המיוחד ששיך רק לאבא שלה.

בערב הזה, ובבוקר שאחריו, היא ניסתה לחיות. ככל שיכלה.
השממה סגרה עליה, והיא התאמצה לפלס דרך לחיים.
לנתח, לחשוב, להבין, להסיק. ורוב הזמן לדמוע.

זה היה קשה. מפרך ובלתי אפשרי כמעט.
היא הייתה רחוקה, והעולם רחוק עוד יותר.
אבל לבנות גשר, תמיד לוקח זמן.
וגם אם לא הצליחה, גם אם הבדידות עשתה את זה נוקב וכואב מתמיד, היא ניסתה.
זה מה שאבא היה מבקש ממנה. היא לא יודעת אם לילה או בוקר, אם אתמול או מחר.
אבל היא מנסה לבדוק את זה –לפחות.
. כך חלף עוד יום.

ולפחות, הסערה שקטה. היה קל הרבה יותר להאמין שאפשר לסבול את הבדידות הבוערת- כשהרוחות לא שרקו בקולות רפאים סביב לחוף השמם.
גם הגלים היו רגועים יותר, והתנפצו בשלווה אל שולי היבשה, כאילו לא התפרעו מעולם. קשה היה להאמין, שהם מסוגלים להשתוללות של הלילה הקודם. כל כך שלווים וצייתניים הם נראו פתאום.
הירח זרח במלואו, הזרם הכסוף, המופלא שלו, מצייר פסים חינניים על גרגרי החול.
היא ישבה על הכורסה שלו, ידיה לוחצות בכוח את ידיות העץ הישנות. הספר האהוב על שניהם נח על ברכיה, אבל הדמעות שסימאו את עיניה, לא הניחו לה להבחין במילים.
זה לא שינה. היא הכירה אותן בעל פה. אבא שלה, נהג לקרוא לה ממנו מדי ערב, עוד לפני שידעה על קיומן של אותיות.
היא מתאמצת, באמת שכן. ליהנות מיופים הקסום של החיים, ולנסות להביט בהם מהצד, כמו שהוא לימד אותה.
"תסתכלי מהצד, רני. כדי שתדעי מה לעשות- אם תמצאי את עצמך באמצע."
זה נחשב שאני באמצע, אבא?
כי אני לא רואה אף אחד משני צידי.
ופתאום. זה פרץ בבת אחת, סוער ושורף. היא לא יכולה יותר, לא יכולה. רק עכשיו, בעוצמה שהפחידה אותה, קלטה שהוא איננו. השותף היחיד של חייה. האדם החשוב לה מכל. היחיד שהיה חשוב לה אי פעם.
והוא לא ישוב. אף פעם לא תראה אותו עוד, לא תשמע את קולו העמוק, מסביר לה אמיתות חיים מקוריות, את צחוקו העליז, את המשפטים השנונים. את הבדיחות שלו. העיניים החומות שלו, חמות ומבינות, נעוצות בה בעניין עמוק ובלעדי.
אבא שלה. היא רצתה אותו עכשיו, בכל הכוח שיכלה לרצות משהו.
זה לא היה הגיוני, לא נתפס ולא מציאותי. וזה כאב כל כך, עד שרצתה לצרוח, לבעוט במשהו. במישהו. בכל דבר שהוא.
היא עצמה את עיניה, ונשמה עמוק, חונקת התייפחות. היא חייבת לקלוט את זה, רק כך תצליח לשרוד, כמו שהיה רוצה שתעשה. לקלוט שלעולם לא תשמע יותר את צעדו המהיר, את קולו ומילותיו.
לקלוט שהוא לא ישוב יותר.
הספר התחיל להטריד אותה, הוא היה כבד מדי, והיא הסיטה אותו הצידה, בתנועה אחת חדה וחסרת סבלנות.
היא שמעה את הגשר מטלטל, ונאנחה עמוקות.
היא יודעת שזהו מבחן נוסף לסבלנות שלה, אבל אין לה כוח אליו. גם לעצמה אין לה כוח, אז להשיב שוב באדיבות מושלמת לרופא, זה מעבר ליכולת הסבל שלה.
הוא פתח את הדלת, והיא נשכה שפתיים, מתאמצת לשלוט בעצמה.
למה אבא שלה היה חייב לתת לו את המפתח?
היא תגיד שהיא מרגישה מצוין, טוב מתמיד בעצם.
הוא יזרוק הלצה דלוחה, והיא תחייך. ואז הוא יציע שהיא תבוא אליהם.
שוב.
אולי תקליט את עצמה, עם התשובה השלילית, הנימוסית שלה, ותיתן לו את הקלטת במתנה?
הוא יוכל להאזין לה, בכל פעם שיחוש צורך דחוף לעלות אליה שוב.
כי היא, לא מסוגלת להיות חביבה בכל פעם מחדש.

היא שמעה אותו, עומד קרוב אליה, והביטה בריכוז מלא בכריכת הספר, בוחנת את שם ההוצאה.

"רני?"
ראשה זינק למעלה, צווארה דואב מעוצמת התנופה.
והוא עמד שם.
גבוה, זקוף, מחייך את החיוך המוכר ההוא, שחשבה שלא תראה שוב לעולם.
היא לא חשבה יותר. לא ניסתה להבין.
בכוח, בכל העוצמה שנותרה בה, היא הסתערה עליו, מבקשת קודם כל לוודא שהוא מוצק. לא עוד הזיה מתוקה.

"אבא!!!"
הוא הצמיד אותה אליו, והיא כבשה את פניה בכתפו, מתייפחת בלי שליטה. לא היה צורך יותר לשלוט בכלום.
יש מי שיעשה זאת במקומה.
"אבא!" היא לחשה שוב, מטביעה בשתי ההברות האלו, את כל החלומות, השברים והרסיסים. את כל שלושת הימים הסוערים, של הסיוט הנורא ביותר בחייה.
"אתה כאן לגמרי?"
הוא הסיט את שערה בעדינות, בוחן את פניה ברצינות.
"אני כאן רן. חשבת שאשאר שם לנצח?"
המילים התערבבו בדמעות, אבל הוא בכל זאת הבין:
"חשבתי. כי זה מה שקורה בדרך כלל. אנשים שמתים לא מתחרטים על זה. או אולי כן בעצם, אבל אין להם ברירה כבר."

הוא חייך. היא הרגישה את חיוכו, אפילו שראשה עוד נצמד אליו בעוצמה.
"אני חי רני. מאד חי אפילו. למה חשבת שלא, בעצם?"
והיא ספרה לו; המילים רועדות, לא יציבות עדיין, אבל הוא קלט את העיקרון.
היא סיפרה על הערב ההוא, על הרופא שהגיע פתאום, ועל המכונית שלו, שהתרסקה בתוך הסערה. ועל השרידים.
"ולא חזרת אבא. וזה אף פעם לא קרה!"
הוא הושיב אותה לידו על הספה, וחייך שוב, כשראה את הספר שנח שם, מוכר.
"ספרתי לך, בערב הקודם, שאני מתכוון לנסוע לחתום על חוזה, ולהישאר שם ללילה. על מה חשבת, כשדיברתי?"
היא נשכה את שפתיה. כמובן. הוא דיבר, אבל היא הייתה שקועה בספר שלה. הוא אף פעם לא דיבר סתם, אבא שלה. אף פעם.
"ובגלל הסערה, התעכבתי שם כמובן. חשבתי שזה מובן. ידעתי שתדאגי קצת, אבל זה היה אלים מצידך להרוג אותי כליל! וקווי הטלפון קרסו, אז ידעת שאני לא יכול לשלוח הודעה!
הכול היה כל כך ברור.
אבל עדיין..
"המכונית שלך אבא. אתה לא יכול להכחיש שהתרסקת בתוכה!"
"אני אכחיש בקלות," הוא ציין. והקול שלו, עמוק ועליז, מפשיר את שרידי הקרח האחרונים, שכווצו את ליבה.
"המכונית שלי נגנבה, כשאכלתי במסעדה עם אנשי העסקים ההם. אין לי מושג מי הגנב, אבל הוא לא הסתדר במיוחד עם הרכב שלי. הוא לא היה חייב לדאוג שלא יישאר ממנו שום שריד!
היא נשכה את שפתה. "יש לו משפחה אבא!"
הוא הנהן בהסכמה. "אני יודע, ומצטער. תאמיני לי."
הם ישבו שם, צופים בנפלאות שצייר הירח על הגלים סביבם.
והיא לא חשבה שאפשר לחוש אושר כזה. מציף, זורם. אמיתי ומכאיב כמעט בעוצמתו. אבא שלה כאן, הכי כאן שיכול להיות. וכל הימים האלו, הם חלום בלהות נוראי. רק חלום.
ואז, הוא התנער פתאום, מביט בה בתדהמה אמיתית.
"מה את עושה כאן?"
"צופה בגלים. למה?"
"רן!" והקול שלו היה חד כל כך, שהיא ידעה שהוא רציני.
"את כאן לבד! כל הימים האלו היית כאן לבד? אף אחד לא הציע לך לרדת אל החוף?"
היא גיחכה. "אתה נוגע בנקודה רגישה, אבא. הרופא לקח את זה על עצמו כיעוד לחיים. הוא ממש הכריח אותי לעבור לגור אצלם בבית.
אבל לא יכולתי. אתה מבין את זה, נכון אבא?"
אבא. היה משהו שלם כל כך, מתוק כל כך, לחזור שוב ושוב על המילה הזו.
"לא אני לא מבין רני. את היית כאן לבד, לגמרי לבד. איך בדיוק תכננת להסתדר? אני מתכוון, באמת לא היה כאן אף אחד לשוחח איתו, לחלוק איתו חוויות, לדבר איתו על מה שאת עוברת! איך חשבת לשרוד?"
הכאב שלו היה אמיתי, חי ונוקב. הוא כאב את הבדידות שלה, והיא הייתה חייבת להסביר לו שטעה.

היא נעמדה, והצביעה על הספרייה העשירה שלהם. "קראתי אבא, וחשבתי המון, וניתחתי וחייכתי לעצמי." היה קשה לחייך, אבל את זה, היא לא תספר לו עכשיו.
"אתה לימדת אותי אבא, לנסות למצוא בתוכי עולם, גם כשאני רחוקה ממנו ואבודה לגמרי.
וניסיתי, באמת שכן. לבנות לי אי בתוך המים. לא יכולתי לעזוב את הבית הזה, את הצוק שלי, שהיה של שנינו. הוא היה הדרך היחידה שלי לבדוק אם אני מסוגלת."
"והצלחת?" במילה הקצרה שלו, היא שמעה את התקווה שכן. את האמון שלו בה. את השנים שהשקיע בללמד אותה לחיות באמת, בלי קשר לעולם שסביב.
"לא היה לי הרבה זמן לנסות". היא חייכה למרות רצונה. "חלק מהזמן, הייתי צריכה לעכל ש.. שאתה לא תשוב יותר."
הוא צחק. "שאגש למות שוב?"
"היית מת". היא הצטרפה לצחוקו.
"מת עליך". זו הייתה התוספת שלו, אבל היא בעצמה הייתה אומרת זאת, אם לא היה עושה את זה לפניה.
והם ישבו שם, עטופים בשתיקה עמוסת צלילים.
צריחה רחוקה של שחף תועה, שריקה מיבבת של רוח. טיפות קלושות, שרידים של הסערה הקודמת.
גלים שמתנפצים אל החוף בלי להתעייף, ורשרוש קבוע, מתוק, שהשמיעו כשפגעו בגשר הברזל.
אבל לא היו קולות של אנשים, ואת הגשר, רק הרוח טלטלה חלושות.
השתיקה כיסתה עליהם, בחמימות מלטפת.
והם לא היו צריכים מישהו נוסף כדי להיות מאושרים יותר, או בשביל למצוא סיבה לצחוק ולדבר.
זה טוב שיש אנשים בעולם, חברה ידידותית ומעניינת.
אבל מי שמסוגל לבנות לו צוק, ועליו בית, ויודע גם את הדרך מהחוף אל הגשר, ומשם אל הבית שלו-
הוא בפסגת העולם.















נכתב לפני 8 שנים ו-4 חודשים
הקוראים:
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים נועוווש ;) בת 18 מנתניה
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים מישל בת 17 מכדור הארץ
  • לפני 5 שנים לואיזיאנה מנטש השקנאית בת 19 משדה קישואים בסוף העולם ימינה
  • לפני 5 שנים ו-10 חודשים לואיזיאנה מנטש בת 19 מסוף העולם שמאלה, במגירת השירים
  • לפני 6 שנים קאהלן בת 21 מפרדס חנה - כרכור
  • לפני 6 שנים ו-1 חודשים בר20 בת 33 מהוד השרון
  • לפני 6 שנים ו-5 חודשים אינס בת 33 מירושלים
  • לפני 6 שנים ו-7 חודשים Sinbad the Sailor בן
  • לפני 7 שנים ו-1 חודשים יקירוביץ' בן 28 מתל אביב
  • לפני 7 שנים ו-3 חודשים יאסון בן 38 מקרית ים
  • לפני 7 שנים ו-6 חודשים sharonmmm בת 33 מתל אביב
  • לפני 7 שנים ו-10 חודשים בת
  • לפני 8 שנים hadas בת
  • לפני 8 שנים ו-2 חודשים מלכת הספרים בת 20 מירושלים
  • לפני 8 שנים ו-2 חודשים reut1512 בת 24
  • לפני 8 שנים ו-2 חודשים zipik0 בת 26 מרמת גן
  • לפני 8 שנים ו-3 חודשים Myrka בת 37 מנתניה
  • לפני 8 שנים ו-3 חודשים דנה בת 26 מחדרה
  • לפני 8 שנים ו-3 חודשים אנקה בת מקרית אתא
  • לפני 8 שנים ו-4 חודשים ~דניאל~ בת 22 מתל אביב


הביקורות האחרונות של נועה שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא White Swan לפני 4 שנים ו-4 חודשים
2. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא נשומלה לפני 5 שנים ו-1 חודשים
3. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא מישי לפני 5 שנים ו-1 חודשים
4. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא galyshay לפני 5 שנים ו-4 חודשים
5. מרק שבור / ג'ני ולנטיין ספר איכותי, זו ההגדרה הראשו... המשך לקרוא שעיונת לפני 5 שנים ו-6 חודשים
6. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין אני כל כך אוהבת את הספר הזה! ... המשך לקרוא לואיזיאנה מנטש לפני 5 שנים ו-10 חודשים
7. מרק שבור / ג'ני ולנטיין ספר איכותי, זו ההגדרה הראשו... המשך לקרוא אירית לפני 6 שנים ו-8 חודשים
8. משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 / סוזן קולינס זהירות, ספויילר!מי שלא קרא א... המשך לקרוא גייל הות'ורן לפני 7 שנים
9. ספר אלף הימים / שנון הייל יפהפה! לא חשבתי שאוכל להנות ... המשך לקרוא שקדנית לפני 7 שנים ו-7 חודשים
10. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין אני כל כך אוהבת את הספר הזה! ... המשך לקרוא לפני 7 שנים ו-10 חודשים
11. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא dana לפני 8 שנים
12. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא לפני 8 שנים ו-1 חודשים
13. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא Leonora לפני 8 שנים ו-2 חודשים
14. משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 / סוזן קולינס זהירות, ספויילר!מי שלא קרא א... המשך לקרוא מלכת הספרים לפני 8 שנים ו-2 חודשים
15. אן שרלי הנערה מן האי / ל ס מונטגומרי ספר יפהפה! לא סתם הוא הפך לק... המשך לקרוא מלכת הספרים לפני 8 שנים ו-2 חודשים
16. מרק שבור / ג'ני ולנטיין ספר איכותי, זו ההגדרה הראשו... המשך לקרוא מלכת הספרים לפני 8 שנים ו-2 חודשים
17. אלה המכושפת - מהדורה מחודשת / גייל קרסון לוין אני כל כך אוהבת את הספר הזה! ... המשך לקרוא מלכת הספרים לפני 8 שנים ו-2 חודשים
18. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא שרית לפני 8 שנים ו-2 חודשים
19. מרק שבור / ג'ני ולנטיין ספר איכותי, זו ההגדרה הראשו... המשך לקרוא מיכל לפני 8 שנים ו-2 חודשים
20. משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 / סוזן קולינס זהירות, ספויילר!מי שלא קרא א... המשך לקרוא ליzוש לפני 8 שנים ו-3 חודשים
21. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא n=o=a לפני 8 שנים ו-3 חודשים
22. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא מלכת הספרים לפני 8 שנים ו-3 חודשים
23. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא עיניים משתנות לפני 8 שנים ו-3 חודשים
24. מרק שבור / ג'ני ולנטיין ספר איכותי, זו ההגדרה הראשו... המשך לקרוא עיניים משתנות לפני 8 שנים ו-3 חודשים
25. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא תהילה לפני 8 שנים ו-3 חודשים
26. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא שקדנית לפני 8 שנים ו-4 חודשים
27. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא יוכי לפני 8 שנים ו-4 חודשים
28. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא ~דניאל~ לפני 8 שנים ו-4 חודשים
29. גוף מארח / סטפני מאייר טוב, ספר מושלם. לא קרוב לשלמ... המשך לקרוא ורד לפני 8 שנים ו-4 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ