יצירת מופת!!!
לא פחות!
כתיבת הספר בשפה במשלב נמוך, המאפיינת את תושבי האזור, מכניסה את הקורא, שזו אינה שפת יומו לעולם אחר, אותו עולם נעלם מתושבי המרכז, של אנשים שחיים את חוויית הקטיושות. אנשים עם אורח חיים אחר ודברים אחרים בראש. אנשים שחיים בצל המוות, בסכנת מוות, בפחד מוות, כל יום.
יש כל כך הרבה רבדים בספר, בספרותיות שלו, שקטונתי מלפרש אותו, הייתי מעוניינת לשמוע הרצאה מקצועית עליו. אנסה להמשיך בכ"ז.
השפה הדלה, בצורה מוקפדת יש לומר, יש בה כל כך הרבה כח להכניס אותך לעולם ההוא, והיא מלאת רגש, יש בה אולי איזה בוז אפילו לשפה הגבוהה של הספרות, כאשר אפשר להביע את הדברים הכי עמוקים בשפה הכי פשוטה עם דימויים קונקרטים מהעולם הפרקטי ולא מופשטים. הדימויים פשוט מאלפים:
לדוגמא, תיאור התאהבות, הידוע בכינוי השחוק: "פרפרים בבטן":
"מצאה האש של מסעוד את הגרעינים של הצחוק בתוך הבטן שלי, והיתה מחממת אותם, וכל הגרעינים מתחילים לקפות איך שקופצים הגרעינים של התירס". (עמ' 67)
או תיאור של עיניים שנפגשות:
"פעם אחת נתפסו לנו העיניים... כמו ריצ'רץ' נתפסנו אחד בשני מלמעלה עד למטה ולא היינו נושמים, וכמו ריצ'רץ' נפתחנו עד למטה והסתובנו". ( עמ' 47)
דיבור איטי:
"פתאום הוא מתחיל לדבר. מביא את הדיבור לאט. המילים שלו כמו סלעים, ואין לו כח להרים הרבה כל פעם". (עמ' 88)
הספר מחולק לארבעה חלקים, כאשר בכל חלק מספר מישהו מבני אותה משפחה (בפרק השני 2 אחים מספרים) איפה הוא היה כשהקטיושות נפלה, איפה הוא היה יום לפני, ועוד קצת.
בפרק האחרון מדברת האחות, בשפה גבוהה במיוחד, מתייפייפת אבל נכונה, ואפשר למצוא לזה הרבה סיבות.
הסיפור עוסק במשפחתיות, באינדיבידואל ומציאת מקומו בהירארכיה המשפחתית, הקהילתית, הארצית.
הסיפור עוסק במוות. מות האב ומקומו החדש. של האב ושל המוות שלו. האב מת אבל רוחו קיימת בבית, עבור מי יותר, ועבור מי פחות.
מות דמותה הישנה של סימונה, שהפכה ממלכה מטופחת, מבוקשת וחזקה, לאלמנה, קורסת ואומללה שמבקשת את מותה. מתקשה לצאת מתפקיד האלמנה המתאבלת והמסכנה ולמצוא את סימונה הישנה.
מות הילדות של הבן הבכור שנאלץ לשמש כאב המשפחה בין לילה, לפרנס ולגדל, ולוותר על חלומותיו האישיים.
ההתמודדות של דודי, אחד הילדים שנאלץ לשמש ידיים ורגליים לאחיו הנכה. התמודדותו עם ערכים שקיבל מהאב המנוח, כאשר אחיו הנכה והכריזמטי משדל אותו לפשעים קטנים.
וכמובן, התמודדותם היומיומית עם המוות המתחבא מעבר לפינה.
איציק למשל, אותו אח נכה, עסוק בלהיות מוכן למתקפה של מחבלים על הבלוק.
את המשפחה קושרת מחויבות, אהבה, והם נאלצים, לטובת האחר במשפחה, לוותר על רצונותיהם, ועל צרכיהם בתשומת לב וטיפוח מכל הסוגים. על הנערה להיות אמא קטנה ל-4 אחים קטנים, תוך כדי התמודדות עם משימות בית הספר. על האח הגדול להיות אחראי לכולם, כולל האמא החלושה וכל עומס המשפחה יושב לו על הכתפיים, ואין לו אפשרות לקחת הפסקה או לחשוב על עצמו. בשלב מסויים, לרגע אחד, הוא פורק כל עול, יורד מהמשמר, מפסיק לכלכל את צעדיו בתבונה, ומחפש את חומה של משפחה אחרת, מבקש בלבו שיחוסו עליו, שיחבקו אותו, ויאכילו אותו, שיפנקו אותו, שיתייחסו אליו, ויהיו לו למשפחה לעת מצוא, ונותן את עצמו להם כמו ילד קטן.
האמא (סימונה) נותנת את חלקה בעבודה קשה וכפויית טובה במעון, ודואגת לאוכל, לנקיון ולכביסות של 7 נפשות המשפחה ולא מוצאת זמן לתת יחס אישי לאף אחד.
התאומים הקטנים, ילדי גן חסרי דאגות שעוד לא יודעים דבר על החיים, הם נקודת אושר בחיי המשפחה. אך גם הם, בסופו של דבר, הם סימן לשקר גדול אחד שמאיים להתגלות כל רגע: אחיהם הגדול ששימש להם כאב, שישן עם אמם במיטה, ושלו הם קוראים "אבא", הוא לא אביהם, ואביהם נפטר לפני שנולדו.
הרומן הזה טרגאי, מכיוון שאף אחד מבני המשפחה אינו אחראי לגורלם: לקטיושות, למות האב (שנפטר מעקיצת דבורה), להזנחת הילדים רגשית וחינוכית (האם אינה דואגת לביקור סדיר של בנה הקטן), ובכל זאת, כל אחד במאמצי על, מצליח להתקדם לאט, אבל יפה. הנערה רוכשת לה עברית תקנית ואף יותר מזה ע"י האזנה לרדיו, הנער שלא הלך לצבא כדי לעזור בכלכלת המשפחה, מצליח בזעת אפו ותושיתו לחסוך כסף לתשלום ראשון לדירה חדשה בראשל"צ, דודי הקטן נצמד לערכים הטובים שספג מאביו, והאם מצליחה להחזיק את המשפחה עם הראש מעל המים.
אני חושבת שמדובר בהצדעה לאוכלוסיה שעליה מדובר, ולא לגלוג כמו שחלק טוענים. שפתם אולי אינה תקנית (הם לא קיבלו "אולפן"), אך עולם הדימויים שלהם עשיר, מקורי, ולקוח מחיי היומיום שלהם. אלא מאיפה הוא יהיה לקוח? ולא כמו של האינטלקטואלים שחוזרים על דימויים שקראו, שמעו ולמדו במקומות אחרים.
הם מתמודדים בגבורה עם נסיבות חייהם וזה ראוי לשבח.
מזמן לא קראתי ספר כל כך טוב.
אני ממליצה לקרוא אותו, ולתת לעצמכם להיסחף אל תוך החיים הפרובינציאליים האלה, ולזכור שאנשים חיים את זה יום יום.
