ביקורת ספרותית על שום גמדים לא יבואו - ספריה לעם #548 מאת שרה שילה
ספר לא משהו

---

בואו נעשה הסכם – את כל ספרות ה"משפחה מזרחית אותנטית מתוארת באופן שייתן לכם אגרוף בבטן" – תשאירו למי שיודע לעשות את זה. תשאירו את זה לסמי ברדוגו, לדודו בוסי, לדורית רביניאן, לסמי מיכאל, לרועי חסן ולעוד רבים וטובים. אני מבינה שלכתוב טקסט בשפה נמוכה ו"לדבר כמו מרוקאים" זה באופנה, או יביא לכם את פרס-ספר-הביכורים-המפודר-בפפריקה מטעם אקדמיית-שקר-כלשהו, או יגרום לכך שיכתבו עליכם ב'הארץ' במחיאות כפיים משתאות על ה"אומץ לגעת בשולי החברה הישראלית הדואבת" ועל היותכם הבשורה הצעירה בעולם הספרות בתחום-השקר-והכזב. אני מבינה.

הבעיה היא שיצירות כאלה מהלכות, מעצם טבען, על הגבול הדק שבין בול-פגיעה לבין לעג. המון פעמים זו שאלה של תפיסה ושל השקפה ואפשר לדון בה בהקשר ליצירות של אפרים קישון כמו "סאלח שבתי", או אפילו בהקשר ל"קזבלן", אבל אני חושבת שמי שמגיע מהמקומות האלה או שיש לו את הרכיב בנפש שרגיש לסוגיה, מזהה מתי לוחצים לו את היד ומתי מערבבים אותו.

כל הנפילים שהוזכרו לעיל, ולא בכדי, מבינים ש"אח יא רבּ" ו"מה אני יעשה, הלב נשרף לי" זה פשוט לא מספיק. זה יופי, זה אולי גם נכון – בעיקר אי-אז במעברות של לא-יודעת-מתי – אבל זה לא מספיק. הכתיבה הזו יכולה לרגש ולשרת את המטרה כשהיא אותנטית, כשהיא במידה, כשהיא אמינה, כשהיא מסגרת לסיפור ראוי שאפשר להאמין לו ולהתחבר אליו. כאן הרגיש לי שנורא התחשק לסופרת לכתוב בשפה נמוכה וככה גם לרגש או לזעזע, אבל האמת היא שאין כאן עלילה, אין כאן דמויות טובות, אין כאן רגש ובעיקר נשפך לה הרבה יותר מידי מהתבלין הזה של העילגות והבוסר והסטריאוטיפ. כשעושים את זה כמו שצריך, הדמויות והסיפורים עצמם חזקים כל-כך שהדיבור 'הזה' נובע מתוכם באופן כמעט טבעי, לא מתאמץ, מרגש, שבהתאם גם מכבד את העלילה ומצדיק את כתיבת הספר.

חבל.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על שום גמדים לא יבואו - ספריה לעם #548