קלריסה – שטפן צוויג.
תאורה של הוויה אוסטרית המתרחשת בין התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה ובמהלכה [בעיקר בשנה הראשונה למלחמה 1914] מוגשת לקורא ביצירת מופת זאת של שטפן צוויג. ישנם מבקרים הטוענים ששטפן צווי מעולם לא היה צייר פורטרטים גדול ביצירותיו הספרותיות, ברם להערכתי ביצירה זאת הוא מוכיח את ההפך, שכן היא מהווה תמונות מילוליות של צייר אמן של פורטרטים המתמקד בעיקר ב 7 דמויות אותן הוא מתאר בצבעים עזים המדגישים את היופי והכיעור, את איכויותיהם ומגבלותיהם. אירועי מלחמת העולם מכניסה את גיבורי היצירה לזעזוע והלם שאינו מאפשר להם להשתקם [בדומה להלם והזעזוע שעובר על שטפן צוויג בשל האירועים שבין שתי מלחמות העולם, עליית ההיטלריזם, האכזבה מהמולדת הישנה והצורך לנדוד לארה"ב ללא יכולת לשקם את עצמו בהיבט הנפשי] כל אחת מאותן 7 דמויות, בנפרד, מספקת די מידע המאפשר לנתחו ולהפיק ממנו פרופיל פסיכולוגי. ואף כי כל דמות מעניינית כשלעצמה, משכיל הסופר לקיים סינרגיה הנוצרת מההתחככות לטוב ולרע של הדמויות. לדעתי, ראוי לציין שאף אחת מהדמויות אינה מבשילה כדי למצות את הפוטנציאל הגלום בה ובאופייה, ולכן אינה מוצאת את עצמה בעולם בו היא חיה. כל אחת נכשלת בסופו של דבר ברם את מהות הכישלון אשאיר לקורא לגלות בעצמו את הנסיבות אנסה לפרט. חשוב להבין שאין זה כישלונו של הסופר, זאת כישלונה של כל דמות בפני עצמה במסגרת העלילה שנבנית במתכוון על ידי הסופר, כך שאותה דמות לא בשלה מוגשת לקורא בבשלות ובמיצוי אמנותי כיאה לסופר דגול שהדרכים המובילות ליצירת מופת נהירים לו באופן אבסולוטי.
יצירה זאת שנכתבה בערוב ימיו של צוויג לא זכתה בשל מותו לליטוש המעביר יצירה משלב של טיוטה לשלב של יצירה מושלמת, ועם כל זאת, כמו גם יצירות אלמוות אחרות שיוצריהן לא השלימו [ואיני מתכוון בזאת לסימפוניה הבלתי גמורה של פרנץ שוברט, שכן הוא בחר שלא לסיימה, אף כי אחריה כתב יצירות נוספות], אני מתכוון למשל לאמנות הפוגה, היצירה המונומנטלית של באך שקונטרפונקטוס XIV נקטע בתיבה 239 וליצירה אין סוף טבעי, או הרקוויאם של מוצרט (K.626) שתלמידו פרנץ זיסמאייר השלים. אנטון ברוקנר שהותיר אחריו את הסימפוניה מס' 9" שלו לא גמורה בחלקה הרביעי והאחרון. ג'אקומו פוצ'יני שלא הספיק להשלים את האופרה האחרונה שלו טורנדוט. וריקארדו זאנדונַי השלים את העבודה. וכמובן גוסטב מאהלר שלא הספיק להשלים את "הסימפונייה מס' 10" והותיר רק טיוטה. בכל אחד מהמקרים הללו, לרבות קלריסה של צוויג אפשר לומר, אם כך נראית הטיוטה, שערו בנפשכם איך הייתה נראית היצירה המושלמת.
כל אחת מהדמויות תורמת את חלקה לעלילה, אם להבנת התקופה ואם לרעיונות והלכי החשיבה האופייניים של התקופה. ולכן בסקירה זאת בחרתי להתעסק באותם טיפוסים או אבטיפוסים של דמויות שכיחות באותה תקופה אך בעלות מאפיינים העומדים במבחן הזמן והמקום וכשכמותם חיים גם היום כמעט בכל מקום בתבל.
ליאופולד פרנץ קסבר שומייסטר – האב
טכנוקרט בשירות הצבא האוסטרי שמגיע לדרגת גנראל. לא איש רעים להתרועע, מתקשה להביע רגשות אפילו לילדיו, – איש האמון על האמרה הגרמנית " אוֹרדנוּנג מוּס זַיין " [Ordnung muß sein], ומשום שהוא מרוחק מן הבריות, ולאחר שאשתו נפטרה, היו ערביו ריקים והוא מילא אותם בעזרת עט, מספריים וסרגל לצורך הכנת כרטסות וטבלאות סטטיסטיות צבאיות. "רק הוא עצמו ידע את ההנאה הטכנית ממילוי פתקים בהשוואות" [7]. אדם בודד שהתחלפה בו השיחה בצורך כפייתי לרישום. את שני ילדיו: קלריסה ואדוארד, הוא שולח להתחנך במוסדות הרחוקים ממנו ומביתו "ומאחר שהתקשה להראות חיבה ולבטא את רגשותיו במלים, ניסה להביע את אהבתו האבהית ולמצוא דרך אל נפשותיהם בדרישה שיכתבו לו בסדירות – כחובה שאין להשתמט ממנה – דיווח על חייהם ועל חינוכם" [8] יחסיו עם ילדיו מאופיין ברשמיות ומשמעת צבאית קפדנית: כשהיה מגיע לבקר את בתו במקום לימודיה, בדייקנות של פעם בחודש, "מבטו הצבאי המיומן היה מגלה מיד כל אי סדר קטן שבקטנים בלבושה ומוכיח אותה" [11], איש שידע את מגבלותיו ועשה הכל שלא ייתפס בחולשותיו, כך למשל, כשהוא עם בתו ובשל היותו "חסר ישע עד רחמים" בניהול שיחה שבין אב ובת הוא "מאריך, בעל כורחו, את התשאול הלא פוסק [בחוברות העבודה שלה ובמחברותיה] מתוך פחד כמוס שיאזלו לו השאלות הענייניות ואז יתייצב אובד עצות וחסר מלים מול בתו" [12]. בעל ליקוי קשה בהבעה מילולית-דיבורית למשל, כשהוא מזמן את ילדיו ללשכתו כדי לספר להם על פיטוריו מן הצבא הוא מתקשה אפילו להישיר מבט לעיניהם, הוא "מרכיב את המצבטים [משקפיו] על אפו, מקבץ בעצבנות כלשהי כמה גיליונות נייר כתובים שהיו מונחים מולו, מאחר שהכיר היטב את חוסר בטחונו בדיבור חופשי כתב עבור שיחת ההבהרה עם ילדיו מין תזכיר שאליו היה משפיל מבטו מזמן לזמן... כדי להשיב עוגן לדבריו כשהחל לגמגם... ועד מהרה הסיט את עיניו מהם ורכן בשקידה על הנאום שהכין" [26-27]. איש שמקפיד גם על חזותו, שהכל יהיה מצוחצח ומטופח לעילא, שהכל יהיה נוצץ וזוהר, מנעלי הלכה השחורות שלו ועד פסוקת שערו המשומן... כל כפתור היה למראה קטנה ועגולה... הוא היה 'אב' דקורטיבי..." [12]... הסדר והדיוק חייבו שהכרכרה שהוזמנה להסיעו בחזרה מהמפגש עם בתו "הוזמנה תמיד באותה שעה בדיוק" [13]. נכשל כישלון חרוץ בקשר עם אנשים, בקשר עם ילדיו, בקשר עם מקום עבודתו בצבא ממנו הוא מפוטר וחש שאינו זוכה להערכה המגיעה לו ושנעשה לו עוול אישי . מסכם את מסכת חייו במלים: "... ואם יקרה לי משהו, אנא מכם, מלאו בנאמנות את צוואתי – איני רוצה הלוויה צבאית! ברגע שאפשוט את המקטורן הזה אחדל להיות חייל" [31].
קלריסה – הבת וגיבורת הספר. משחר ילדותה חייה ללא אם ממנה התייתמה ובצלו של אב מרוחק נפשית, נשלחת לפנימייה במנזר, אל חיים חדגוניים כך שגם כשהתבגרה שנים שלמות נעלמו מזיכרונה. נערה בעלת כישרונות ויכולות אנליטיות שכתוצאה מהתנהלות אביה כלפיה הופכת מצד אחד לאפתית, ומנגד לחרדתית, המכניות והכתיבה היום יומית של דיווחים לאביה שנכפו עליה על ידו, גרמו לה לאבד את המבט הכולל על השנים האלה, כי הרשמים שלה כאדם צעיר במקום להצטבר ולהתגבר התפוררו ונפוצו כאבק, "שכן הדיווח נטל ממנה את ההנאה מדברים רבים" [9], הכתיבה והתיעוד שאותם ירשה מאביה הם גם הסיבה לקשר שהיא מפתחת עם הפרופסור לפסיכיאטריה זילברשטיין, היא מתקצרת את הרצאותיו כדי להסתמך על הכתוב, ובבית מעתיקה את רשימותיה. ובהמשך מתקבלת לעבוד אצלו ברישום דברים וניהול כרטסת... מילדותה נתונה הייתה ליראה מאביה למשל: פחד שהחל בימים שלפני הגעתו לביקור החודשי בפנימייה, "הייתה טרודה בהכנות כדי לשאת חן בעיניו ולעמוד במבטו הבוחן" "הקפידה שכל קפל בשמלתה ינוח במקומו וששום כתם לא השתרבב אליה"... "שמחברות הלימוד יהיו מוכנות לבדיקתו הבלתי נמנעת" [11]. היא נערה הסובלת מחשך גדול באהבת אב, "כמהה במעמקי ליבה שפעם אחת, פעם אחת בלבד יחליט סוף-סוף להרים את ידו המיוחלת המונחת על השולחן, וללטף את שערה... בכמיהה נפעמת להרגיש נאהבת"...[13], את ההתבדלות מאנשים רכשה מאביה כך גם את היותה יסודית בכל הקשור ללימוד, והייתה משוקעת בלימודיה רובה וראשה. לכן לא התקשרה לחברותיה מספסל הלימודים, למעט דמות אחת [מריון] שהייתה בהתגלמותה היפוכה של קלריסה, אבל שהתנהגותה וגורלה ריתקו אותה. קלריסה ניסתה, בתחילה מרחוק, לרדת לסוד חביבותה של מריון ולנסות לחקותה. ההתקרבות בין השתיים נבעה מכך שבחופשת הקיץ היו שתיהן היחידות שלא חזרו לבתיהן משום שלא היה להן אל מי לחזור [מעין אחוות נטושות] , אביה של קלריסה היה בתמרוני צבא, ואמה של מריון בהבראה בעיירת מרפא. הקרבה בין השתיים החלה על רקע עזרה בלימודים שקלריסה העניקה למריון, וכך מתאפשר לה ללמוד מקרוב את דמותה האמתית. כפי שארחיב בהמשך ברישום דמותה של מריון. פרופסור זילברשטיין הפסיכיאטר אצלו היא עובדת מגדיר אותה כ"את עושה הכול כדי להסתיר את מצבך הפנימי, לא להתבלט... מה שומר ככה על שיווי המשקל שלך? את יכולה לשבת בשלווה גדולה כל כך, זאת הפסיביות שלך, אפילו כשאת אקטיבית את פסיבית במידת מה" [45]... "אין מרגישים בך כמעט, ואולי את עצמך אינך מרגישה בך די הצורך" [46] וקלריסה ידעה שאין מרגישים בה ולא הצטערה על כך... פרישות הייתה עבורה צורך, וגם את זה למדה מאביה. [47]. היה זה קיפאון, איפוק מאובן בלתי חדיר בעבורה... עשרים שנה לא השתוקקה לאיש, לא חשקה באיש, לא הייתה אפילו פעם אחת מאוהבת סתם כך התאהבות חולפת [48]. בהמשך היא מכירה את ליאונר הצרפתי. בעקבות הקשר הרומנטי שנוצר ביניהם היא עוברת תפנית בחייה וכשהוא עוזב אותה לאחר שהתעברה ממנו, היא בעיקר מוטרדת מכך שתגרום בושה גדולה לאביה, משום שייוולד לה בן ללא שם של אב, ומשום שיתברר הקשר שלה עם בן לאומה אויבת שיש לה אתו אהבה נואשת ולא ממומשת. היא פוגשת בבית אביה באחיה החייל היוצא למלחמה והיא מנחשת שחייו יגדעו בשדה הקרב. היא מתעשתת: "הוא הולך אל המוות. ואף על פי כן לא חשבה עליו, אלא על האחר, שהיה בעבורה הכל." [83]. בהתנהלות חייה היא ממשיכה להיות שבוייה לרצונותיו של אביה, היא מתנדבת להיות אחות "והביעה רצונה במפורש להיות מוצבת ... בבית חולים שדה בחזית, כפי שרצה אביה" [83] שם היא נחשפת לתוצאות ההרסניות שהמלחמה הביאה על האנושות, שם היא פוגשת את גוטפריד ברנקוריץ שהופך לטוב ולרע להיות חלק מחייה. יוצרת אמו קשר המבוסס על כדאיות תועלתית שבעיקר היא נהנית ממנה בכך שפותרת לה מספר בעיות אקוטיות הקשורות לקיום פיסי, דיור ושם לבן שהיא יולדת.
אדוארד – האח. מבוגר בשנתיים מקלריסה, נשלח ע"י אביו לבית ספר לצוערים, היה עלם מצודד ויהיר עד כדי התעלמות מבנות שסבבו אותו אבל כשהגיע לפנימיית הבנות בו למדה אחותו, נהנה הנאה מרובה, עד כדי גאוותנות, להיות "תרנגול בלול תרנגולות. ממבטיהן הבוחנים אותו, לא פחות משנהנה למדוד אותן בנועם בעיניו. הוא ידע שכולן מאוהבות בו קצת. הוא ידע להיות אצילי, אבירי מכדי לחצות את הגבולות אי פעם. הוא ידע איך להרשים." [14]. היה היפוכו של אביו, "משוחרר באותה מידה שאביו היה עצור, פטפט עם אחותו ופלרטט עם אחרות. היה אדיב, נאה וחביב. הפנימייה הצבאית הפכה אותו לגבר לאומני, העוטה בגאון את חגור הקרב, "פניו הצעירות והעליזות עטו ארשת נחושה, 'אנחנו מוכנים. אילו בחורים מהוללים אנחנו, אי אפשר לעצור אותנו. את יכולה לסמוך עלינו שנביס אותם. הבנדיטים האלה, הסרבים, נעשה מהם דייסה, ואז נילחם בצרפתים... נסדר חשבון עם המנוולים האלה, עם העם המנוון הזה' ". [82]. הרבה יותר מזה לא ניתן ללמוד עליו שכן נבואת אחותו באשר לגורלו מתממשת. גיבור זה משמש את צוויג ככלי להוכיח את מה שהלאומניות והמלחמה מסוגלים לעשות לדמות חביבה וחיובית מיסודה.
מריון – חברה של הגיבורה ללימודים במנזר. "ברייה ייחודית מרתקת שנוכחותה וגורלה רימזו לראשונה על המציאות שמעבר לכותלי בית הספר" [15] נערה לבבית, מתיידדת עם כל אחת ונעדרת עכבות, מחמיאה לכל מי שרואה, ואף כי לא הייתה יפה ללא סייגים, קצרת ראייה ופנים מעט גסים, הייתה חיננית ואחת שבמהרה הופכת להיות במוקד העניינים, אחת המונעת מרצון עז להתחבב על כולם וגם לנהוג כלפיהם בחביבות. ידעה כיצד להקסים את חברותיה בסיפורים על מקומות מן העולם הגדול על רכבות אקספרס ומלונות יוקרתיים. "חום קרן מן הברייה הדברנית ונעימת ההליכות, היא הביאה עמה מראות צבעוניים מאין כמוהם של העולם"... בתוך ימים ספורים כולן התאהבו בנערה אקזוטית זאת, "היא השכילה למתן קנאות ויריבויות, סיפקה נחמות, נישקה את מזעיפות הפנים, חיבקה את הרוגזות וחילקה מתנות" [17] "הייתה פקחית, והטבע הטביע בה חותם של חנופה שעשה אותה לדמות כובשת לבבות. מעולם לא כעסה, אבל לא אחת הייתה מבוהלת, בעלת נטייה נאיבית לחביבות, לא מסוגלת להבין זדון ורשעות ומנהיגות לא משכה אותה, אחת שנוכחותה מילאה באור את כל הבית" [18]. בהמשך מסתבר שכל המתואר עד כאן אינו יותר מאשר 'מסיכה' ואינה האמת לאמיתה. קלריסה שנותרת לבד אתה בחודשי הקיץ במוסד ומסייעת למריון להדביק את פיגורה בלימודים יוצרת אתה קשר קרוב המשמיט את הקרקע מתחת ל'מגדל התדמית' שמריון בנתה לעצמה לנוכח חברותיה. ואז מסתבר שמריון "לא הייתה כלל נטולת דאגות וטרדות", "שהתנהגותה החיננית בחברה והצורך הבלתי פוסק לחוש סביבה בחמימות נבע אצל הברייה הרכה הזאת מאי שקט פנימי ואפילו מפחד מפני בדידות או נטישה שעליהם כיסתה בלהג... היא חשה בבדידותה הגדולה. זה היה המקור לרצון להתחבב וכמיהתה לאהבת זרים..." היא ייפתה מציאויות ולמעשה הנסיעות ברכבות פאר ובתי המלון לא היו מפוארים ומסחררים כפי שתיארה לחברותיה [19] המתנות שאמה הרעיפה עליה לא העידו על רגשות אהבה אלה על חיבתה לקניות, ואותו אב שסיפרה עליו שהיה קונסול בבוליביה, מעולם לא כתב לה מכתב, וכנראה שלא היה קיים מעבר לסיפוריה. ואז בא וידוי נוגע ללב מפיה של מריון, כשהיא נצמדת בחוזקה אל קלריסה ואומרת ברעד העולה מכל מילה: "אבל איש אינו נשאר טוב אלי לאורך זמן, זאת כנראה אני, כולם אוהבים אותי ומפנקים אותי בהתחלה ופתאום נעשים קרים... אולי קיבלתי זאת ממאמן [מאמי] גם סביבה משתנים תמיד אנשים... אוי, זה נורא, הקור הפתאומי הזה, הזרות הפתאומית... את מרגישה שזרקו אותך, אין דבר יותר נורא מזה בעולם... זה יכול להרוג..." [20], וידוי שבהמשך מתממש, בפעם המי יודע כמה. היא גם משתפת את קלריסה במקרה שכזה מן העבר ומסיימת בספרה: בערב, אמא הלכה לקזינו, אני קמתי והלכתי לאגם, הורדתי את הנעליים, את הגרביים, ו... אל תספרי לאף אחד, קלריסה... את חכמה ושקולה, הם לא יכולים להרגיש את זה... ירדתי במדרגות למים, רציתי להטביע את עצמי... אני מוכרחה שכולם יחבבו אותי, אחרת... אחרת – אני מרגישה נטושה, נרדפת, ניצודה מגורשת..."
אחריתה של אפיזודה זאת היא שהדברים חוזרים על עצמם, למריון, כנראה שאזלו החומרים לספר לחברותיה, ההתעניינות בה נעלמת יחד עם הלבביות ונגלים לראשונה סימנים של עויינות כלפיה, מריון נתקפת בזעם ובאלימות שאינם ניתנים לריסון. ניסיונות להרגיעה לא מצליחים וכפי שהיא הגיעה בפתאומיות היא נעלמת בפתאומיות כשמלוות את המקרה חששות שניסתה שוב לשים קץ לחייה... היא מפנה את קדמת הבמה הספרותית כדי לשוב ולפקוד אותה שוב בשלב מאוחר יותר וכדי שתהייה רלוונטית להשתחוויות. כשהי שבה בסצנה קצרה לקראת הסוף מסתבר שדבר לא השתנה בה באספקט של להיות נאהבת לתקופות קצרות, היא הופכת לזמרת ושחקנית אופרטות בינונית, והפעם היא מקסימה למשך ההצגה את הצופים ששוכחים ממנה מיד לאחר שירדה מן הבמה, אבל היא כבר הסתגלה לכך שאין לחייה תכלית אחרת ושלא תמצא עוד אהבה אמתית ורבת שנים.
פרופסור זילברשטיין. – טיפוס בעל סטריאוטיפים המסגירים את מוצאו היהודי: בעל פנים חדות, גוף גרום, גוו כפוף יתר על המידה, אף גדול מדי, שער שחור מאד, היה בו דבר מה מן הסגפנות, דיבר מהר והחווה הרבה בידיו. פסיכיאטר במקצועו המפתח תיאוריה שעמים כמו בני אדם עוברים תקופות של דיכאונות, רגישויות ונוירוזות חסרות הסבר. אדם שכלפי חוץ היה גס ואירוני, אבל תכונותיו אלו היו מין אמצעי להגן עליו מפני רוך ליבו, ומאחר שהיה טוב לב מיסודו ונכון לעזור עד הקרבה עצמית בוש היה להודות ברגשותיו כאדם. "אם מטופל בעל הפרעה נוירוטית שם לב שאתה מתייחס אליו ברצינות, אתה אבוד – הסביר פעם לקלריסה" "כשהכתיב לקלריסה את סיפור החולים שפעמים רבות היו בעלי תוכן אינטימי למדי, עשה זאת תמיד בחדר מואפל, יושב אל שולחן הכתיבה, כך שצל המנורה הסתיר את פניו. קלריסה ראתה בכך הבעה של כבוד" [40-41]. פעם כששני מטופלים לא הגיעו לו וגרמו לא ששעותיו יבוזבזו לריק, נתקף בהתקף זעם ופרק את עצביו באגרופיו על ארון הארכיון, ואז כשנעשה מודע להתקף הזעם שלו, העיר בהנאה "סוף-סוף את רואה רופא עצבים בלי כחל ושרק... כשאין אצלו משוגעים הוא נהיה בעצמו משוגע" הוא גם לא חושך מעצמו אבחנות: "האם כבר שמת לב שאני נוטה לנוירוטיות חמורה...?" "לא למדת היטב אצלי. אני ביסודו של דבר התגלמות הנברוזה. מורשת יהודי.... ברגע שאני לבד עם עצמי אני נהיה לא שקט... חופשות הן מין מילת אימה בשבילי... אני... כל הסוד שלי הוא בהפיכת חוסר השקט שלי לעבודה מופרזת... אני חייב להיות עסוק, רק כשאני עסוק... רק אז אני לא מוכרח לפחד. כי פחד מפני הבדידות הוא גרוע מרעל, מוטב כבר לעבוד... זה בעצם הסוד של חריצותי שכל עמיתיי מתפעלים ממנה כל כך [42-43]. זילברשטיין מסביר גם את החשיבה השונה שלו מזאת של פרוייד – "פרוייד סבור שאפשר לרפא את האדם אם מראים לו מהיכן בא הטירוף שלו ומביאים אותו לשם, אני רוצה להרחיקו משם... אני לא חושב שהאמת תעזור לו. להפך חייבים לתת לו שיגעון, משהו שיוכל לנעוץ בו את שיניו, כדי שלא יכרסם את הכבד שלו... את גברת קולמן שכנעתי בהצלחה לקחת שיעורי זמרה, עכשיו היא לומדת כל היום הולכת לסוכנים וחולמת על כרזות... אני יודע כמובן שהיא לעולם לא תהיה זמרת דגולה, אבל כך אני עוזר לה, אני מסיח את דעתה... לכל אדם יש מלידה שיגעון משלו או לפחות נטייה לשיגעון... לנפוליון היה שיגעון המשפחה שלו, לדוסטוייבסקי ההימורים, בלזק רצה להיות מחזאי ואיש עסקים, ידע אינו מועיל כלל... עדיין לא מצאתי איש שמישהו עזר לו נגד השיגעון האישי שלו ואני בכלל זה" זילברשטיין מדבר באמביוולנטיות על פרוייד: " זה בדיוק מה שמרחיק אותי מפרוייד. אני יודע שהוא אינו אוהב אותי והוא מן הסתם צודק. אבל אני רוחש לו אהבה נכזבת, אני מעריץ את שכלו הגאוני, את אומץ הלב שלו את הגינותו האנושית, ואני בוש בכך ש'החלונות הגבוהים' מעריכים אותי יותר מאשר אותו..." [43], כללית, זילברשטיין הוא אדם חכם ובעל יושרה, אדם שיש לו הליך מחשבתי וקבלת החלטות היודעים להפריד בין העיקר לטפל, לסדר דברים בסולם חשיבות ערכי, כך כאשר קלריסה מתייעצת בו באשר לאפשרות להפיל את הוולד שברחמה, הוא משקלל את מכלול הנסיבות ומציב אותם בסולם חשיבויות כך שנמוך בסולם נמצאים שיקולים כאי היכולת לעולל זאת לאביה, חרפה, העובדה שהאב של בנה הוא אויב, כבוד, העדר אמצעי מחיה, ולדעתו לכולם אין שום משמעות. מנגד, בראש הסולם הוא מעמיד את השאלה "האם הגבר הזה הוא אדם שהיית בוחרת בלב שלם להיות אב לילד שלך?" וכשהיא עונה על כך בחיוב, הוא קובע "זה יהיה פשע לא ללדת את הילד הזה, את תגזלי כך משהו מעצמך. וזאת תהיה טיפשות, חולשה" [95-96]. רעיונותיו האנטי מלחמתיים של שטפן צוויג, בוקעים גם מגרונו של זילברשטיין: "לא אחדים בלבד משוגעים כעת, אלא בעצם כולם. כשאני פוגש מישהו והוא מדבר אתי על 'אויבים' בעיניים מתנוצצות בשנאה, יש לי הרגשה שעלי לקחת אותו להתבוננות. לשוחרי השלום הגדולים ביותר יש פתאום תסביכי שנאה והם נראים ומדברים כמו משוגעים..." "...אבל אני סובל מרעיון שווא: שמלחמה היא פשע וטיפשות" [63-64].
ליאונר – אהובה הצרפתי של קלריסה. מורה בגימנסיה בדיז'ון השוהה בלוצרן שבשוויץ ומשמש מזכיר ומארגן של כינוס של מורים בעלי השקפות מתקדמות אליו נשלחת קלריסה ע"י פרופ' זילברשטיין. איש נוח לבריות, עדין עם היהירים, חברי עם הידידים ויוצר סביבו אווירה של לבביות. בעברו היה בן עיירה צרפתית קטנה שאת החיים בה הוא מתאר כ "מוות קטן". אחת מני עיירות רבות המשמשות כשלעצמן פילטר אנושי המשמר בהם את החיים הקשים, הגסים והפלגמטים חסרי השאפתנות שאין להם הדחף... ואילו את האליטות – חוגי האינטליגנציה המעודנים, הגמישים והמגוונים הוא סוחף אל עיר הבירה. גם הוא היה אחד מהשאפתנים שנשאב אל הבירה, היה אז סוציאליסט, רדיקלי וקנאי מאד ומזכיר של אישיות פוליטית. אך כשהבין כמה פשרות מוסריות נחוצות כדי להגיע לשלטון, מה עושים כדי לשמור על השלטון, כמה התכסיסים המפלגתיים שוחקים, כמה הם מנוונים את האינטלקט ואת החופש של העוסקים בכך, העדיף להשאיר זאת מאחוריו ולשוב לעיירה הקטנה. עד מהרה הבין שעמידה על כנים רמים, לבוש וכיו"ב אינם יותר מתדמית אבל האדם תמיד יישאר מי שהוא. לכן פיתח אהדה בלתי מסויגת לאדם הקטן, הפשוט "הסתכלי בתריסר מהם. אחד יחיד מהם נראה עלוב, דל, אבל בכללותם הם כוח עצום, הם העתיד, הם הבסיס." [57], "אני אוהב אותם, את האנשים הקטנים, הלא-שאפתנים, הלא קולניים, המסויגים, הם הקשוחים, או הצדיקים שעליהם נבנה העולם לפי הברית החדשה" [58]. עד כאן נדמה שמדובר בדמות אידיאלית, מתונה ומחושבת, אבל אם מתבוננים לעומק רואים אדם שכשנתקל במבחן המציאות או בבעיות המתדפקות על מפתן דלת נפשו, מתגלה שהוא מתקשה להתמודד ומעדיף לסגת, כששתי נשים בכינוס מתעמתות בקולניות בינן ומאיימות לפוצץ את הכינוס שניהל הוא מביע פתאום עמדה הרחוקה מהתדמית הליבראלית שלו "שהשד ייקח את הנשים כשהן מדברות על פוליטיקה, הנשים השאפתניות, אני מתכוון, שאפתנות הולמת את הגבר, אצל אישה היא הופכת לקריקטורה" [62]. ובעניין האחווה הבינלאומית: "שכל מה שאמרנו על ההסכמה, על ידידות בינלאומית היו רק דיבורים בעלמא"... גם באמצעות ליאונר מביע שטפן צוויג את המסר שלו נגד המלחמות והלאומניות באומרו: "זאת הלאומניות הארורה שלהם, שמפצלת את המפלגות. באופן בינלאומי. היא הורסת בכל. הטענה שמולדת אחת חשובה יותר מהכל היא הרוע הצרוף. אנחנו נגררים אל הטיפשויות של מולדותינו. אל שיגיון ארץ האבות... הם מביטים על דגל כמו שהשור מביט על בד אדום. עלינו להתנתק משיגיון המולדת. לעזאזל המולדת!" [63]. או "ואנחנו האנשים הקטנים, אנו חשובים כקליפת השום. אבל הם [המנהיגים] רוצים לערב אותנו בשיקולים שלהם ולעשות מאתנו בשר תותחים"... [64] והוא ממשיך ומסביר שהמושגים: קרקע, אדמה, שפה, ואמנות הם שעושים את המדינה, לא שאיפות אימפריאליסטיות ורצון לשלוט על עמים אחרים. "ארץ אינה נמדדת לפי מתיה הגדולים. לפי החיים בה היא נמדדת" [73].
גוטפריד ברנקוריץ – מאושפז בבית החולים בו עובדת קלריסה כאחות. והוא מי שמספק פתרון לבעיה קיומית שלה. טיפוס של מתחזה מקצועי, דמות שלילית שדווקא אליה חשתי הכי הרבה אמפטיה מכל גיבורי הספר. "ברנקוריץ היה אדם שכל כולו הצגה" [152]. מתחיל את תפקידו בספר כשמסגל לעצמו התנהגות סימפטומטית משכנעת של אדם חולה, אפילו צוות הרופאים אינו יכול לקבוע אם הוא חולה אמתי או מי שמנסה כל דרך כדי להשתחרר משירות צבאי. הוא שחקן טבעי שרואה את העולם דרך פריזמה שמטרתה להביא לו רווחים, הוא משנה דמויות, מצבי רוח, הוא תחמן, חנפן, לוקח על עצמו סיכונים, מאלתר בהתאם למצבים משתנים. הוא יוצר קשר מורכב עם קלריסה , הוא מעורר בה מגוון תחושות הכוללות רחמים, רגש אימהי, תלות, חמלה ורוך, והיא מנגד חושדת בו שהוא מערים עליה, מנצל אותה, ולצד הרחמים חשה כלפיו סלידה ורצון לחשוף את מזימותיו. כשקלריסה חושפת אותו הוא עובר לטקטיקה אחרת של גבר מאוהב המוכן לשאת אותה לאישה ולהביאה לביתו, שם יש לאמו משק קטן: "הוא הסתכל בה, נרגש ואסיר תודה. 'לא.. אני צריך אותך... אם ישחררו אותי עכשיו ואוכל לחזור הביתה... האם תבואי איתי?... אם הרופאים יראו שאת מתחתנת איתי... תצילי אותי... אף אחד לא מחבב אותך כמוני... את תמיד תהיי טובה אלי... נוכל להתחתן מיד... זה כל כך קל עכשיו..." [116]. כשקלריסה מספרת לו על כך שהיא מצפה לילד ושואלת אותו אם הוא עדיין מוכן להינשא לה, הוא מופתע ואומר: "זה לא משנה... בכלל לא... אצלנו לא חושבים... כל כך בצרות אופקים... אני תמיד אהבתי ילדים... למה ש... אני דווקא אוהב את הילד שלך... זה לא משנה כלל" [129]. האם אמר זאת מתוך כנות, האם מתוך אינטרס שנישואים אלו יסייעו לו להשתחרר מבית החולים ומן הצבא? אף כי האיש כאמור שחקן ומאלתר בהתאם למצב, נטיית לבי היא שבאותו רגע הוא התנהג בכנות, והוא מוסיף לשכנע את קלריסה: "... עכשיו אני יכול להראות לך באמת... כמה אני אסיר תודה... אני מרגיש... אני חושב שעכשיו אני אוהב אותך אפילו יותר" [129] וכשהי מפקפקת בנכונותו לתת את שמו לילד שאינו שלו ושאת אביו הוא לא מכיר, הוא שוב מפתיע אותה: "כמ... כמובן... אם תרשי לי." ... אני מאושר לעשות זאת בשביל האדם הקטן שנוצר בך. אחרת אסבול... מעולם לא הרגשתי טוב כל כך מאז סחבו אותי לכאן. ברצוני להשאיל לך... לילד שלך את השם שלי..." [132]. והוא עושה זאת למרות שקלריסה מזהירה אותו: "...אלה יהיו רק נישואים למראית עין... הם לא צריכים למנוע ממך את החופש שלך." [133] מוזר! קלריסה 'הולכת ללמד' מהי "מראית עין" את מי ש"מרעית העין" הייתה תמצית חייו. ברנקוריץ ממשיך את חייו בדרך האופיינית לו, הוא עוסק בעסקות הברחה ברחבי אירופה, הוא ממשיך להוליך שולל ולשקר, ואפילו אביה של קלריסה מאמין לשקריו, הוא מסתובב בעולם בשמות בדויים, מתלבש בגנדור, נעלם ושב מפעם לפעם אבל, דואג לשלוח לקלריסה כספים, כותב לה מפעם לפעם, בא לבקרה ולשחק עם הילד, מביא שוקולד, וממליץ לה להשקיע את הכסף שהעביר אליה. אני כקורא אפילו, מזדהה אתו ומרחם עליו שעה שהוא נופל קרבן לשותפיו שמרמים אותו ומותירים אותו בלא כלום, כי למרות התנהגותו ומעשיו אני מרגיש שמתחת למעטה של הנוכל מסתתר לב טוב שגם יודע לתגמל ולהוקיר טובה. האם גם אותי הצליח להוליך שולל?
אני ממליץ בחום על ספר זה לכל מי שמוכן להתעמק בו ולחפש אחר הרבדים הרבים שלו למלוא עומקם.
קלריסה – שטפן צוויג, טיוטת רומן מן העיזבון. מגרמנית טלי קונס מודן הוצאה לאור 156 עמודים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
