ביקורת ספרותית על העגונה - ספריה לעם #53 מאת חיים גראדה
ספר מעולה

---

העגונה – חיים גרדה.
מבוא:
לסופר והמשורר חיים גרדה נחשפתי לראשונה בשנת 1985 במסגרת הקתדרה ליידיש באוניברסיטת בר-אילן בו נוהל קורס על שני יוצרים: חיים גרדה ויצחק בשביס זינגר. נחשפתי הן לשירה של גרדה והן לסיפורת שלו. מספר משיריו תורגמו לעברית על ידי ושימשו את תלמידי אותו קורס. אף כי לא באתי מרקע דתי או מסורתי, וכשכזה אני גם היום, הרי שדרכו נחשפתי לזרמים ביהדות הדתית ותיאוריו אותם רתקו אותי.
חיים גרדה שנולד בווילנה ב 1910 'לא עזב אותה מעולם' אפילו שהיגר ב 1948 לארה"ב והתמקם בניו-יורק. "הישארותו בווילנה" הייתה רוחנית, ובאה לכלל ביטוי ביצירתו החשובה. לא בכדי היה הוא אחד המועמדים לפרס נובל לספרות , יחד עם סוצקובר ובשביס זינגר. בכתיבתו המרתקת הוא מתאר גם תקופות שונות מחייו, החל מ "תנועת המוסר" הסגפנית והבלתי מתפשרת [שנוסדה ע"י ר' ישראל סלנטר], ואמר מי שאמר שאם השתייכת אליה פעם "יותר לא תיהנה בחייך", שכן היא דוגלת בביטול תענוגות ותאוות העולם הזה הכובלים אדם לעצמו, המאבק עם היצר, הרחקת הרדיפה אחר כבוד, ומנגד, ההתבוננות פנימה לנפשו של אדם. בהמשך עזב את התנועה הזאת וחבר אל החזון איש, וסופו, שבהיבט הדתי, 'התפקר' והיה לחילוני. הוא ניפטר בשנת 1982 בניו יורק והותיר ירושה עשירה של כתבים. עזבון זה נרכש ב 2013 ע"י מכון ייווא בניו יורק והספרייה הלאומית בירושלים.
מספריו [שתורגמו לעברית] אני ממליץ על :
"שבתותיה של אמא" – עב כרס שהצולח את חציו הראשון לא יניחו מידיו עד שיסיים אותו.
"צמח אטלס" וספר ההמשך שלו "מלחמת היצר [שניהם מרתקים]
בדרכי אליך – ספר שירים [ הרבה על ארץ ישראל: צפת, ירושלים וכו'] זה לצד זה השירים ביידיש ובתרגום עברי.
העגונה – הספר בו עוסקת סקירה זאת בתרגומו של א"ד שפיר ובהוצאת עם עובד, תל אביב.
ספר זה שעל פי שמו ניתן להבין שהוא דן בנושא קשה ומעורר מחלוקת ביהדות [סוגיית העגינות "הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ"], ומדובר בנשים שחיות בהיעדר בעליהן שלא ידוע מה עלה בגורלם, או בסירוב לתת גט, וכל עוד זה לא ניתן, האישה אינה יכולה להינשא מחדש ולקיים חיי אישות ומשפחה מלאים. הסמכות ל'התרת עגינות', כאז גם היום, היא בחזקתו של הממסד הרבני. וישנם בין הרבנים שמחמירים בדין [חומרא] עד כדי התאכזרות שרירותית והיאחזות בכל פסיק הלכתי, אם הוא תקף, או סביר, במצבים המשתנים והשונים אם לאו, כל זאת כדי להישמר מהחשש שהאישה עלולה להיות נשואה ליותר מבעל אחד בו זמנית. מנגד ישנם רבנים הפוסקים בסוגיה זאת לקולא ["סְפק דאורייתא לחומרא וּסְפק דרבנן לקולא"].
מצפים היינו, כקוראים, שהספר יעסוק בעיקר באותה עגונה, אבל חיים גראדה חשב אחרת: הספר עוסק בעיקר בשני רבנים: האחד מקל והשני מחמיר [גרדה עצמו היה קשור לשניים שכאלה: הרב יויזל והיפוכו, החזון איש], והוא מראה בספר זה איך בעיה לוקאלית שכזאת הופכת במהירות "למלחמת עולם" שבין מחנות שני הרבנים, ומשסעת את הקהילה היהודית הנחלקת בין אהדה לרב זה לרב האחר. אומרים שאחד הקריטריונים בהם נבחנת יצירה שהופכת אותה ואת יוצרה לקלאסיים היא, שהיא עומדת במבחן הזמן והמקום. הספר 'העגונה' בהחלט עונה למבחן פרמטר זה, קחו את האירועים, נתקו אותם מהתקופה ההיא והניחו אותם מחדש בכל תקופה אחרת, לרבות בימינו, אם בישראל, או בכל קהילה אורתודוקסית בכל מקום בעולם והוויכוח יצוף ויעלה מחדש בכל עוז.
ברור, שלכל יצירה ימצאו חסידים ומנגד מי שיקטלו אותה. הדבר שכיח בכל דיסציפלינה, למשל במוסיקה: היש ספקות שברהמס, בטהובן וצ'ייקובסקי היו מהמלחינים הגדולים של הז'אנר הרומנטי? אז מי לא מכיר את "האם אתה אוהב את ברהמס"? או מוסיקאים המתייחסים אליו כ"ההוא עם הזקן"..." כמה חושבים שהמוזיקה של צ'ייקובסקי היא 'קיטש', והמנצח הנודע סיר תומאס ביצ'ם אמר על בטהובן: "זהו מלחין מסוג ג' שהצליח לשדרג עצמו לסוג ב' ברביעיות האחרונות שלו...". ולענייננו, בזמנו הצלחתי למצוא מבקר אחד בשם חיים גלטשטיין שפסל הן את הספר והן את הסופר ובהמשך אני בא אתו חשבון, ואיני מחדש הרבה באמרי "אם אינך יודע משהו, לך ולמד את זאת או כתוב ביקורת קטלנית" . התרשמותי מהספר הייתה נלהבת. מספרים שנפוליון הוציא פקודה לפיה בכל מקום אליו הוא מגיע יקדמו אותו ב 40 מטחי כבוד של תותח. כשהגיע לעיירה אחת ולא שמע את רעם התותח ציווה להביא בפניו את ראש העיר. "האם אתה יודע על חוק זה"? שאל אותו, "כן אדון נפוליון", "אז למה לא ירית"? הוסיף הוא וחקר, "אדון נפוליון, אני יכול לתת לך 70 סיבות טובות..." "ובכן"?, "סיבה ראשונה, אין לי תותח!", "מספיק, סיבה אחת מספקת" ענה לו נפוליון, אני יכול להביא הרבה סיבות כדי לנמק את גדולת הספר "העגונה" אבל כדברי המשל, בודדות תספקנה.
1. הספר מרתק. כתוב בדינמיקה ובקצב התקדמות הנשלטים על ידי הסופר, הוא יודע בדיוק מתי להאיץ ולאתגר את יכולת הריכוז של הקורא ומתי להרפות את הקצב ולהניח לו לעכל את מה שצבר. הוא יודע 'למתוח' את הקורא עד גבולות הטעם הטוב ולהרפות זמנית כדי לחדש את המתח. הטכניקה שלו כל כך טובה עד שלמרות שהוא מאריך בתיאורים אפילו של דמויות שוליות, הרצף העלילתי אינו נפגע והמתח נשמר.
2. מי 'שכביכול הגיבורה', כאמור לעיל, אינה הגיבורה, היא רק כלי, עדשה וזכוכית מגדלת כדי להתמקד בשני הגיבורים הראשיים: רב דוד ורב לוי הורוביץ.
3. האוניברסליות של הדמויות והגיבורים: כאמור לעיל, אני פגשתי בחיי מספר "כפילים חיים" לכל אחד מהדמויות. הם דומים לגיבורים, בצורה החיצונית, דרך לבושם, ובאורחות חייהם ולא רק בחשיבה. קחו אותם והביאו אותם לווילנה של לפני מלחמת העולם השנייה והם היו משתלבים בה ללא צורך בטרנספורמציה.
4. לסופר יכולת העברת תיאור מדויק של חיי היהדות החרדית בווילנה, ממש ציור פיגורטיבי היורד לכל פרט, לפעמים ציוריו המילוליים מזכירים לי ציורים של הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב. זה בא לידי ביטוי לא אחת בתמונות, אפיזודות, ריבוי הדמויות: אנשים העוסקים במלאכותיהם, באינטריגות שלהם, בדאגותיהם, בשמחותיהם, בכאביהם הגופניים, בגאוותנות, ברצון ההיחשפות או ההסתתרות, בחולשותיהם ובגבורתם, בטרגיות ובקומיות שלהם. הנה תמונה שכזאת שבחרתי כדי להמחיש את כוונתי: תמונה בה ההמון נושא את ארון העגונה לביתו של רב לוי הורביץ [הרב המחמיר], המון מוסת, בראשו נושאי הארון, מתנדבים "רחבי כתף" שככל שמתקדמים וסערת הרוחות שהוליכו שוכחת, מתחילים לרטון שיש להחליפם לפני שהארון "שובר כתפיהם". יש שם תיאור טיפוסים עשיר – בעלי מלאכה, בעלי החנויות ונשותיהם, תיאור בגדיהם [לפי סוג עיסוקיהם], המון שלא בא להלוויה, הוא בא להפגנה, מצהיר שירצח את הרב אבל בעקבות התחוללות דרמתית ליד בית הרב בה מופיע הוא וניצב לנוכח פניהם באומץ בבגדי השבת שלו, פתאום זעקות הרצח הופכות "לריטון זעם", תנועתם חסרת המנוחה הופכת לחסרת ביטחון "נינועות מתנחשלת" החנוונים קטני הקומה מסתתרים מאחורי כתפי הבחורים "הקומתנים הגברתנים" ההמולה הופכת "למלמול" שגם הוא "גוסס". חמתם שחכה והם נזכרים שצריך ללכת לעשות פרנסה. ובלי הומור 'ברויגלי" אי אפשר וראו את דמותו של "הפזלן מחוטט הפנים" שדווקא בשל היותו פזלן מתעקש הוא להוכיח מיומנות בקליעה באבנים לצורך ניפוץ שמשות... אני מקצר כאן בתיאורים ויש שם שפע שכאלה, - ברויגל לא יכול היה לצייר תמונה טובה מזאת.
5. התיאורים מתארים את היפה בחברה החרדית כמו גם את המכוער והמקומם: חיים גלטשטיין מבקר את התיאורים שבספר, ומגדיר אותם "מעשים החמורים ממעשה סדום ועמורה" , "הספר רצוף שנאה וויכוחים", "משאיר על היהודים רושם רע מאד", "נועד לבזות את היהדות החרדית". תשובתי לגלטשטיין היא: מאימתי התעסקות ספרותית בצד רעיוני מהווה אבן בוחן לאיכותו של ספר?, ובאשר לביקורת השלילית על קהילה זאת, מעניין מה הייתה יכולה להיות ביקורתו של גלטשטיין על נביאי הזעם שבתנ"ך ועל התנ"ך עצמו. כללית בספר יש ביקורת מצד אחד על ההשלמה עם חוקי דת מחמירים ונוקשים, וגם על הצורך לשחק לידי ההמונים שלא אחת בוחרים באפיקורסיות, ומנגד הוא מדבר על הצורך באיזון הבא לידי ביטוי ומתגלם בדמות "הרב המקל" רב דוד.
6. הספר בנוי במתכונת של הטרגדיה היוונית, והוא בעל נוכחות מאסיבית של 'הגורל' ["מויירה"] גיבוריו נשלטים ע"י הגורל מבלי שתהיה להם השפעה על מהלכיו. בדמיוני אני רואה חרקים שנתפסו בסבכה של קורי עכביש, הם מבינים שהם נתונים במייצר אך לא מבינים שכל תנועה שיעשו במטרה להיחלץ רק תסבך אותם יותר ואין מנוס, הסוף הוא בלתי נמנע. מי שרואה את הפן הזה ביצירה מבין ששתי האפיזודות האחרונות בספר: ההתאבדות הפיסית של העגונה, וההתאבדות הרוחנית-נפשית של רב לוי הורביץ אינן מלודרמטיות, ולא ייתכן שהספר היה נגמר אחרת. ואם בטרגדיה יוונית עסקינן, הרי שבה מופיעה "האורקסטרה" [מעין מקהלה מדברת שבין תפקידיה גם לעשות אתנחתא וגם להסביר את המתרחש לצופה] בספר זה מוצאים מקבילה – הלכי הרוח, הדעות והמחשבות של ההמונים והדמויות השוליות ביותר.
7. המרקם הספרותי מזכיר לי לפחות שתי יצירות מופת מעולם המוסיקה: הבולרו וגם את La Valse [הוואלס], שנכתבו ע"י המלחין האימפרסיוניסטי הצרפתי הדגול מוריס ראוול [1875-1937], שתיהן יצירות הפותחות כמעט מאפס אך צוברות נפח, עצמה, כלים מוסיקליים, הרמוניות עד שמגיעות כמעט לפיצוץ צפוי הבא בתזמון מדויק אפילו שנשמע מפתיע. בעגונה, חיים גראדה יוצר כדור שלג המתגלגל במדרון, צובר נפח ומהירות, לא ניתן לעצירה, ואחת דינו שיתרסק ויתנפץ בהתנגשות הסופית ואגב כך יסב נזק לא רק לעצמו, גם לסובב אותו.
לסיכום: זאת, לדעתי, יצירת מופת, מהטובות שקראתי והפקתי ממנה תובנות והנאה ספרותית עצומה. אני ממליץ עליה בחום.
תודה שקראתם רשימה זאת.
ישראל אפרים בר-און - פרוייקה

» ביקורות נוספות של פרוייקה
» ביקורות נוספות על העגונה - ספריה לעם #53