ביקורת ספרותית על דייג ברשת מאת ישראל זמיר
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 17 בינואר, 2017
ע"י פרוייקה


"דייג ברשת" – ישראל זמיר

הסופר והעיתונאי ישראל זמיר, בנו של חתן פרס נובל לספרות יצחק בשביס זינגר, היה עד למותו, ולמרות הפרש הגילים שבינינו, אחד מידידיי. היו לנו שעות איכות מהנות ביותר כשמגיע הייתי לבקרו בקיבוצו 'בית אלפא'. לקשר זה תרם לא מעט הקשר שבין אביו, יצחק בשביס זינגר לבין אבי שמואל מנס בר-און, קשר שנוצר עוד בעיירתם בילגוראיי שבפולין, והמשיך גם ברבות השנים.

את ספרו "דייג ברשת" שלח לי ישראל זמיר בסוף 2013, עת שרוי הייתי באבלי אחר אמי רחל שהלכה לעולמה. הייתה זה מחווה מרגשת של תנחומים שהעביר אלי.

והנה ההזדמנות להגיב על יצירה זאת שעם קבלתה הייתה האחרונה ביבול הספרותי, משדות יצירתו, שהעניק לחברה הישראלית מעת לעת. להלן סיכום חווית הקריאה שלי בספר זה. אתחיל בכך שכל רגע ששקוע הייתי בקריאתו יכול להיות מוגדר כהנאה צרופה. המבנה של הספר מושתת על סיפור מסגרת של הדמות המרכזית - רון גלמן הזונח את חייו הנוחים בניו יורק ושם לעצמו מטרה לחפש את מירק'ה, אהובה ישראלית מימים רחוקים, עת שהה בארץ. בתוך אותה מסגרת שוזר המחבר, באופן טבעי ביותר, מיניאטורות ספרותיות, מעין מקבץ של סיפורים קצרים, והוא יודע כל פעם ובתזמון מדויק מתי לעצור בזרם הגואה ולחזור לסיפור המסגרת, וחוזר חלילה, לפנות מחדש את הבמה ולהפנות את הזרקור למיניאטורה הבאה פעם אחר פעם. את כל זה עושה ישראל זמיר עם יושרה ספרותית ובמיטב אמנות הסיפור. הלשון קולחת ואף כי היא נעדרת את העברית שפשטה במחוזותינו דהיום כשריפה גדולה בשדה קוצים [ראה ערכים כמגניב, חבל על הזמן, סוף הדרך וכיו"ב], הרי שהיא, להערכתי, תובן גם על ידי צעירנו שיחשפו לספר, וגם תלמד אותם משהו באספקטים רבים, הן הלשוניים, והן באירועים שליוו את ישראל הנבנית והעובדת בתקופה הלא רחוקה, אך שקדמה להולדתם. רון גלמן הוא איש שאינו חושש משינויים בחייו, טיפוס יוצא דופן בכך שאינו שמרן כרבים אחרים, איש שהולך אחר ליבו, שמחפש התנסויות חדשות, ומנגד, אחד שגעגועיו מוליכים אותו לעבר התנסויות ישנות. איש שיודע כיצד "מוציאין את המוץ מן התבן ואת השיעור מן העיסה", מתנהג כאחד שהוא צעיר לנצח, לא מעט הרפתקן, איש שזונח "סיר בשר" כלכלי וחברתי לטובת משמעויות ותכנים, אדם שמסרב לחיות עם המתים שהותיר מאחוריו בארצות הברית, קרובים ככל שרק היו אליו, ומחפש דרכים למימוש חייו אצל החיים. יחד עם הכל איש ששם סייגים לכל ניסוי ותהייה, ומקציב זמנים כדי לעבור משלב אל שלב – סיסטמתי עד לפרט האחרון [עורך דין על פי מקצועו], בחיפוש אחרי מירק'ה והילד שנולד לו ממנה הוא מבקש את ההמשכיות, שהי הפשרה האולטימטיבית עם הנצחיות, כי משום שאדם הוא בן תמותה, ודרכו אל הנצח עוברת דרך ההנצחה, ואין הנצחה אם אין המשכיות שמשמעותה ילדיך ונכדיך ונינים עד קץ כל הדורות. שכן הרצון להיזכר ולהיות מונצח היא תופעה טבעית ויצרית. והאדם מטבעו, ואפילו באנוכיותו מבין שכדי שהוא יונצח הוא חייב לדאוג לצאצאיו: לזון אותם, לפרנסם, לחנכם, ולהעמידם על רגליהם. לשם כך הוא עובד קשה, שיוכל לתת להם ולהוריש להם. ירושה פנים רבות לה: חלקה [מנטלית] נעשית בעוד האדם בחייו, וחלקה [החומרית] לאחר מותו, ורון מחפש את מירק'ה ואת ילדו כדי לממש זאת, כדי לתמוך בהם, ואגב כך לקיים יחסי גומלין בהם התומך גם נתמך, ומשאינו מוצא את שאר בשרו, הוא ממציא שניים שכאלה, בת אתיופית – שמחה, המאומצת על ידו, ואת בנה של מוניקה, מאהבתו, לו הוא דואג כאב.

הספר מביא לנו גלריה צבעונית של טיפוסים. חלקם הגדול הוא של אנשי קיבוץ המתוארים על רקע רעיוני ואידיאולוגיות שלא עומדות בסחף העתים. אידיאולוגיות שהזמן נוגס בהן עד שכלים הם מן העולם. דברים שפעם היו בחזקת "ייהרג ובל יעבור", ומי שלא עמד בהם הוקע, בויש, גורש, נודה והיה לשיחת היום ללא פרופורציות, אותן אידיאולוגיות הפכו לזיכרון עמום, לא מובן, וערכן כ"קליפת השום" ו"כמוץ אשר תדפנו רוח". והנה, אחרי הכל, אי פה ואי שם, נמצא אי מי שמתגעגע לריחם או צחנתם של אותם ימים, אבל כשאותו בר חלוף יחלוף אף הוא מן העולם, גם הזיכרונות והגעגועים והריחות יתנדפו וייעלמו בחלל האין קץ.

הספר מעלה תקופות ואירועים היסטוריים מחיי עם ישראל בארצו, כל האירועים מסופרים מזווית ראייתו של הסופר ומורגשת שיש לו כלפיהם דעה וביקורת, בחלקה חיובית ובחלקה שלילית.

זהו ספר שלא רק שהוא מהנה, הוא גם מלמד ומעורר את סקרנותו של הקורא להעמיק וללמוד יותר ממקורות אחרים על התקופה ועל ההתרחשויות.

ישראל זמיר, כסופר, ניחן בחוש הומור שובה לב, שעה שקראתי את אחת האפיזודות על הקיבוצניקים שהקימו ענף חדש במשק – בריכות דגים, ושילמו מחיר כבד על היעדר הניסיון המקצועי שלהם, והתיאור כיצד הם מבקשים להעביר את סחורתם למכירה כדגים טריים... הרעיון שהם הוגים הוא לעשות בריכת מים במשאית באמצעות יריעות ששפכו בתוכן מים, הכניסו שמה את הדגים כדי שישחו עד שיגיעו לסוחרים, ובשל היום החם וכדי שהמים לא יתחממו, ויגיעו לקונים כדגים מבושלים, הכניסו למים קרח שעד מהרה נמס, והיה צורך דחוף להשיג קרח טרי. לכן נהגו את המשאית דרך שכם, נכנסו אל בין האוכלוסין הערבים, והיות שלא ידעו איך אומרים בערבית 'קרח' פנו, כמעט בהיסטריה, אל ערביי שכם וצעקו "איפה יש כאן קרחן" [בערבית - בית זונות], וישראל מקפיד לתאר את הערבים הנדהמים הצופים באותם קיבוצניקים, שנחתו שם לפתע, שלהוטים למצוא "קרחן". סהדי במרומים שעיניי הגירו דמעות של צחוק שלא הייתה לי עליו שליטה, גם ברגע זה כשאני נזכר וכותב על אפיזודה זאת אני עדיין אוחז בבטני. זהו קטע שמורגש שנכתב מאהבה, גיבוריו הם אנשים תמימים ולא מנוסים אך בעלי תושייה, ותעוזה, ורצון, וכושר המצאה ואלתור ובעיקר נחישות. אנשים שכל אחד אוהב ולוואי שהיו היום רבים יותר כמותם. וכנ"ל הסיפור על הכלב בר-בורכוב [איזה שמות נתנו אז לכלבים...] גם הכלב, כבעליו, תמים, אבל נטול כל מחשבות זדון. הוא לא מסוגל לחשוב אף לרגע שמישהו מסוגל לרצות להזיק לו, סיפור מקסים על גולם חביב וטוב לב הנמצא בחזית אל מול האינטרסנטיות והאידיאולוגיות שעל מזבחם מותר ואולי "מוסרי" ללא היסוס ובדעה מפוקחת וצלולה לקפח חיים של יצור חי. סמל הנאמנות והידידות, כלב, מקפח את חייו בידי בעליו שלא חס עליו, ברגע שהוא מפריע לאינטרסים.

אהבתי מאד את הספר והצטערתי שהוא 'נגמר לי' כה מהר.
תודה שקראתם את הרשימה שלי על הספר.
ישראל אפרים בר-און / פרוייקה
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אירית (לפני שנתיים ו-3 חודשים)
ותודה רבה רבה לך על סקירותיך המופלאות !
שבת שלום .
דני בר (לפני שנתיים ו-3 חודשים)
הסקירות שלך, פרוייקה, הן יצירות בפני עצמן והן מרשימות תמיד.
אהבתי מאוד את הסיפור על הקרח והקרח'אן...סיפור גדול!!





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ