ביקורת ספרותית על מעשה תמר מאת שלומית אברמסון
ספר בסדר

---

נושאים ומוטיבים הלקוחים ממקורות דתיים, ספרי קודש או אירועים היסטוריים היוו ויהוו השראה ליצירות אמנות על כל גווניה: הפלסטית, המוסיקה וגם השירה והספרות. אישית, כל עוד אין במוצר החדש ניסיון להדביק אוטנטיקה מלאכותית [כפי שאנסה להסביר להלן], אני אפילו מברך על כך.
איני מחסידי ה"אוטנטיקה האמנותית", בעיקר של אותם פריקים 'המנכסים' לעצמם את החזקה והבלעדיות על ההבנה של קלסיקות ויצירות ישנות, אינם מקבלים או מתפשרים עם פרשנויות אחרות, והם, לדעתם, היחידים להבין ולדעת, כיצד 'בדיוק' נהגו בזמנים ההם. להצדקת עמדתם הם מגייסים, לא אחת, תיאוריות הנשענות על השערות שהפכום לאמת צרופה שאין בלתה. [אני יודע שאני מזמין בזאת 'עליהום' אך איני נרתע]. מהיכן הם יודעים איך נגנו בתקופתו של סלומונה רוסי, בוקסטהודה, באך ואחרים? מה זה? 'דוייטשה גרמופון' הקליטה כבר אז? אני, ותסלחו לי על כך, ממש סובל כשאני שומע מוסיקה ברוקית וגם קלאסית המנוגנים בכלים אוטנטיים של התקופה, כינור, צ'לו בארוק ופסנתר פטישים. מובן, אז, לא היה משהו אחר... וכמומן זכותו של אדם להמשיך להיות דקדנטי. לדידי, לשמוע את האוטנטיים יכול להיות קוריוז משעשע אבל לא גישה המצדיקה הנצחתה גם היום, שכן, חלה אבולוציה גם בכלים, ואיך בכלל ניתן להשוות את הצליל לזה המושמע בפסנתר מודרני וכלים אקוסטיים נוספים המכונים מודרניים, אפילו שנוצרו ע"י סטראדיווארי, גווארנרי, אמטי ואחרים בתחילת המאה השמונה עשרה ובטכניקה שהקדימה את זמנה ומתקיימת ללא צורך בשינויים עד היום. אז למה להתעקש על כלים אוטנטיים? למה להתעקש על צליל שטוח נעדר יופי לא להשתמש ב'וויברטו' [הרטטת הצליל] שתמיד הגיע טבעי עם הקול האנושי? כי אם האוטנטיקה מקודשת, אז למה לשמוע זמרות סופרן נהדרות? נקשיב רק לזמרי קַסְטְרָטוֹ (Castrato). מקובל עליכם? ולמה להתעקש על צ'מבלו כקונטינואו, כשבלאו הכי כמעט ולא שומעים אותו כשהוא חלק מהרכב, ושהמנצח האגדי והבוטה סיר תומאס ביצ'ם, הגדיר את צליליו כ "שני שלדים שעושים אהבה על גג של פח".
אז אני מצדד בקדמה בכל אמנות. מנגד, כאשר הופכת הקדמה לקרדום לחפור בו כדי לשנות קלאסיקות, קרדום שהופך עצמו לעיקר בפרשנות, ואת היצירה עצמה לטפל, או אז בעיניי זה מעשה של "חילול הקודש". ורק דוגמא אחת למשל: כשבמאי אופרה מבריח את דון ג'ובאני ולה פורלו מזירת הרצח של הקומנדטורה, [דון ג'ובאני – מוצרט] על גבי קטנוע ובמקום סכין מדממת בדם הנרצח ,יש תת מקלע מעשן... אז אני חושב שאין סייג לאיוולת. גם התיאטרון לא חף מזה, גם הקולנוע והספרות אף היא לוקה בכך לא אחת.
מטבעי אני משתדל שלא לפרסם כלל ביקורת, במקום לכתוב ביקורת 'לא מחמיאה'. אולי זאת רגישות יתר שאין לה מקום, אבל אני מבין כמה יקרה היציר ליוצרה וכמה פגיעה בה עלולה לפגוע גם בו. ולכן בביקורת זאת אני חייב, לפחות לעצמי, את נימוק דבריי שלא יחשבו הם לי אחרת מאשר עמדה, וחלילה לא רוע לב. עם כל האמפטיה שלי לשלומית אברמסון על האתגר שצללה לתוכו ב"מעשה תמר" ואין זה דבר של מה בכך להחיות מחדש, ובדרכה, את הסיפור המקראי, חשתי, שעה שקראתיו, שאיני משתכנע שזה לא מקרה מובהק, של ביום קלאסיקה לתסריט שסופו שהשכתוב המבוים משתלט על המקור ומנסה לשפר אותו מלאכותית וללא פרופורציה. עלילות יעקב ובניו, מעשה דינה והתרחשויות נוספות מועברים לקורא על רקע סיפורה של תמר שהובאה מתמנה להיות אשתו של ער, בנו של יהודה, בעודה ילדה. זה רעיון מבריק הנושא עמו פוטנציאל ספרותי מבטיח ליצירה ערכית מרתקת. ציפיתי שאולי יתוארו האירועים מזווית ראייה תמימה של ילדה, שהרי היא חוט השדרה של הספר, אך הדבר לא מתקיים, תמר אינה יותר מאשר דמות אנמית שלא משאירה את רישומה על העלילה ועל הקורא, ורק לקראת סופו של הספר היא הופכת למשמעותית, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי. חשיבותה, בספר, פחותה משל יתר הדמויות החגות סביבה ודוחקות אותה לשוליים. מפעם לפעם היא מפציעה ככלי עזר המשמש להעלאת סוגיות כייבום, רצח בתוך המשפחה, והבהרת מנהגים בני אותם זמנים. לאורכה של העלילה היא גיבורה שכמעט ולא מגיעה לקדמת הבמה, תמיד ברקע, ותמיד מחמיצה את ההזדמנות לקבל דומיננטיות דרמטית ביצירה. אחת הפעמים הבודדות בהם מופנה הזרקור אל תמר הוא לקראת סופו של הספר [עמודים 252-255] בהם היא מקיימת מונולוג באזניה של סבתה, תביטא, זהו מונולוג לאזני אישה מתה המספר על מתים, מהווה סיכום חייה של תמר, שהמוות מלווה אותם לאורך כל הדרך, ושאפילו שהיא חיה, חייה אינם חיים. זהו מונולוג המהווה גם וידוי ומגלה סוד רומנטי חדש שמסבך עוד יותר את חייה של תמר, סוד שהופך אותה ל"בת-מוות". הייתי מצפה ממונולוג זה שיגע בפצעים פתוחים, שירגש, שירטיט, ואוכזבתי. חשבתי שייתכן שהסטתה של תמר לשולי הזירה, נעשתה במודע ושאינה מעידה, בהכרח, על היעדר שלמות, אך ככל שהמשכתי לקרוא לא השתכנעתי שכך פני הדברים ולא הצלחתי להבין במה הפסיביות שלה תורמת לספר. זאת לדעתי ההחמצה העיקרית של הספר.
קצב העלילה מתנהל באיטיות מונוטונית כשל "ארחת גמלים ישמעאלית הבאה מגלעד"... והיעדר דינמיקה בקצב הוא מתכון די בטוח לאבדן הריכוז בקריאה. פרשת דינה, האונס שלה, נקמתם האכזרית של אחיה, שמעון ולוי, בשכם בן חמור וכל אנשי העיר [עמודים 166-188] מתוארים בספר בטכניקה ששום טלנובלה לא הייתה מתביישת בה. הסופרת מרחיבה בו אלמנטים אופייניים לז'אנר הטלוויזיוני הזה הכוללים מאבקים בתוך משפחה, אחות ובת יפיפייה ש'מחפשת צרות', מעשה אונס, האנס המתאהב בנאנסת והנאנסת המתאהבת באנס, אחים המופקדים על שמירת אחותם ועל כבוד המשפחה, ניסיון להלבין את הפשע באמצעות כסף, מזימת נקמה, הולכת שולל, שקר, נקמה ורצח. נכון שכמעט כל אותם אלמנטים, פחות או יותר, מופיע בסיפור המקראי המקורי בספר בראשית, אבל בנוסח המקראי מסופרים הדברים לטוב ולרע מבלי לייצר מלודרמה. העלילה שרוקחת הסופרת, ארוכה מדי, מומחזת ומבוימת מדי, היא ממציאה ומגישה אלטרנטיבה 'טלנובלית' המסיימת את הפרשה ברצח דינה, גילוי גופתה כשראשה הנערף והיפה לא נמצא [שאינם במקור המקראי]. מה שרק חסר לנו זה עוד טוויסט בעלילה [מדמיוני הקודח] לפיו מי שנרצחה למעשה לא הייתה דינה כי אם אחת מנערות השבט, שכן אחרת איך מתיישב הדבר שדינה המקראית לא נרצחה כלל, היא אפילו הרתה לשכם, ילדה את אסנת, ירדה עם יעקב ובניו מצרימה ושאסנת הייתה לאשת יוסף. לעניות דעתי התקיימו כאן דברי חז"ל "וכל המוסיף גורע" והדרמתיות המוגזמת לא תרמה לאמינות הספר. ועכשיו, צא ולמד איך עושים זאת כיאות "פָּרָשַׁת דִּינָה" / שאול טשרניחובסקי.
ער, בנו של יהודה, דמות שאינה חייה בשלום עם עצמה, הומוסקסואל שמייסר את עצמו ואת תמר אשתו. למן הרגע הראשון האינטואיציה אומרת שסופו יהיה מר. פרשת גילוי גופתו בנקיק מים גועשים של שיטפון מדברי, גם היא נמשכת, ללא שום פרופורציה, התארכות שנועדה ליצירת מתח ודרמה באשר לזהותה של הגופה, אך במציאות לא ניתן ליצור מתח כאשר הפתרון צפוי וידוע מראש, וכל ניסיון ליצור מתח באופן מלאכותי, מתפוגג עוד לפני שהתחיל. כדי לצאת ידי חובתה מוסיפה הסופרת לאחר הפרק שבו גופת ער מתגלה, פרק נוסף המהווה מהלך עלילתי רגרסיבי, שנועד להסביר שער הנסער ממריבה עם אחיו אוֹנָן' על כך שעונן ידע את תמר, אשתו, אותה תמר שבשל היותו ליבו של ער נתון לאהבת גברים, מעולם לא עשה בה מעשה "דרך גבר בעלמה". מקפח את חייו בנפילה מצוק, ולא יוצאת, הסופרת, וחצי תאוותה בידיה עד שמספרת גם, שבשניית חייו האחרונה של ער, לאחר שהתרסק ונחבט בסלע "בחבטה אחרונה שספג עורפו", ולפני שהשיב את נשמתו לבורא, הדבר היחיד שהוא רואה בדמיונו היא דמותו החושנית של 'כליל' אהובו, "נושא את ראשו מוטה אחורנית בתשוקה"... נו באמת...
והנה אחריתו של 'אונן' וראשית מן הכתובים:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ". [ספר בראשית, פרק ל"ח]
ובפירוש חופשי: מנהג הייבום היה כבר קיים אז, אונן היה צריך ליבם את תמר בהיותו אחיו של ער המת, ולהקים זרע לאחיו. למרות שהוא רוצה בתמר, אינו מוכן ליתן "תרומת זרע" לאחיו המת ומעדיף לאונן ולהשחית זרעו ארצה, משמו ומעשיו נגזרים: "מעשה אונן" ו"לאונן" מכאן באו דברי חז"ל "שאסור להשחית הזרע לשם הנאה עצמית". (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף י"ג עמ´ א(´ ומוסיף רבי יוחנן: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה" והוא נשען על המצוטט מעלה לפיו יהוה ממית את אונן על שהשחית זרעו.
הכתובים, לא מפרטים כיצד המית ה' את אונן ומסתפקים בכך ש "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ". אבל מה שטוב למקרא אינו מספיק לטלנובלה ולמלודרמה ולכן, הנה אחריתו של 'אונן' בגרסתה של שלומית אברמסון. בה המציאה דמות נקמנית מסתורית הפועלת במסתרים ורוקחת רצח, וכך אותה דמות מגניבה שק לידיו של אונן, וכשהוא מכניס ידו לשק מכיש נחש את ידו והוא מת בייסורים. וכך, אונן יפה התואר, החכם, אהוב הנשים, מושא אהבתה של תמר, הגיבור הטוב, משלם על חייו כמו בכל טלנובלה והנבל נעלם מזירת הרצח וכל עצמותיו שלמות.
קיימת עוד אפיזודה הלקוחה מז'אנר ספרות אחר וזר, המשולבת בסיפור המעשה, [עמ' 259] בה במסווה פילוסופי ["אמא, את חושבת שאפשר להרוג מישהו רק בגלל שלא רוצים שמישהו אחר יזכה בו?"], פותרת תמר את חידת רצח 'אונן', ומגלה את מבצע הפשע רק מצירוף האירועים וניתוחם, היא פתאום בעלת יכולת הבחנה בפרטים החשובים, ומסיקה מהן מסקנות בשל מה שמכונה "יכולת ההיקש", כשהיא בתפקיד שרלוק הולמס, ואמה בתפקיד ד"ר ווטסון" ולא נחוצים המלים “Elementary, my dear Watson“, כדי שיוסגר הסגנון הארתור קונאן דוילי המיובא.
ולאחרית הדבר: קודם כל כפי שהמקרא מתאר זאת:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי... וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים... וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה, כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ..וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ.
בגרסה של שלומית אברהמסון, זה הופך לפרק נוסף בטלנובלה, לפיו תמר, אישה ערמומית, כבר הרה כשהדבר קורה, וכדי להציל עצמה ואת הוולד, היא רוקחת את כל המזימה, מתכננת ומבצעת אל תכניתה עד הפרט האחרון, מתאפרת בכבדות, מתבשמת בהגזמה, כורה בור ליהודה בהתחזותה לזונה, מעניקה לו מחסדיה בסצנה של פיתוי ארוטי שהייתה מסוגלת לשבש דעתו של כל גבר מצוי [עמ' 269-271 שלושה עמודים תמימים ומפורטים]: "אל דאגה, אדוני, השאר לי כערבון רק את המטה ואת פתיל המותניים שלך..." "לא תצטער, אדוני.", "היא נצמדה אל גופו הגדול", "חיבקה ברגלה את ירכו העבה והעבירה את כף רגלה לאורך רגלו"... ולאחר מעשה נעלמת עם השלל שהשאיר בידיה, שלל זה המוצג בשעת האמת ליהודה מהוות מספיק "ראיות מפלילות", באמצעותן היא "סוחטת ממנו" את תמורת חייה.
עכשיו, כאשר הסברתי את דעתי על התייחסות המחברת ב"מעשה תמר" לקלסיקת התנ"ך, אולי מובנת הסיבה לפתיחה שלי לסקירה זאת, בה אני מביע את דעתי על טיפולים הכביכול "אוטנטיים" ביצירות אמנות מצד אחד, לבין פרשנויות "מודרניות" בהן הפרשנות הופכת לעיקר והמקור הופך לטפל. פרשנויות שכאלה אמנם עושות הרבה רעש אך לי אינן אומרות דבר. כדברי סיר תומס בי'צם על צלילי הצ'מבלו: "שני שלדים שעושים אהבה על גג של פח".
עם כל זאת קשה שלא להעלות על נס את השפה העשירה היפה והקולחת המלווה את הספר מראשיתו ועד סופו. ועל יכולת הביטוי והכתיבה של שלומית אברמסון, טענותיי הן בעיקרן על הגישה, ההחמצה והמינונים בהגשה.
תודה שקראתם
מעשה תמר – שלומית אברמסון, מודן הוצאה לאור 277 עמודים

» ביקורות נוספות של פרוייקה
» ביקורות נוספות על מעשה תמר