ביקורת ספרותית על הלילה השביעי - חשבון-נפש וקיטרוג של קומוניסט מאת לדיסלב מניאצ'קו
ספר מעולה

---

וכך סרקו עיניי את מדפי הספרים שבספרייתי הביתית בחיפוש אחר הספר הבא שאקרא. משהו בספר בעל כריכה אדומה קשה משך את תשומת לבי. חלק מהספרים ירשתי מאבי המנוח וספר זה שראה אור בשנת 1968 בכללם. לא ידעתי יותר מדי על הסופר, חשבתי שמדובר בסיפורת, החלטתי לנסות לקרוא אותו. למן הדף הראשון מצאתי עצמי מרותק לתוכנו. זה ספר על חלום, אשליה והתפקחות. מניאצ'קו הזכיר לי את אבי ז"ל שלא חדל לחפש אחר דרך חיים המבשרת קיום סביר: כבן לזרם הדתי המחמיר הבין כבר כנער שהאמונה אינה מביאה ישועה להמוני קשי היום, נטה לנוער בית"ר, גם כאן הבין שמססמאות לא ייוושע, עם בריחתו מהגרמנים לבריה"מ, גילה כיצד פני האופק נצבעו אדום וליבו נפנה להבטחה של "הסוציאליזם הנאור" ושמש העמים, כל זאת עד שבחדר האוכל שבקולחוז ראה כיצד נתנו לפועלים לחם יבש ומעבר לפרגוד שהבדיל בין הפועלים למנהליהם עלו ניחוחות של תבשילי בשר, ואז הבין שיש שווים ויש שווים יותר, ונפנה לציונות כדרך שתושיע אותו ואת עמו.

הסופר הצ'כי יליד 1919 שהתחנך כקומוניסט מתאר את החלום הסוציאליסטי והסטאליניסטי ושברו, הספר מתמקד בעיקר בתקופת הפלישה של כוחות ברית וורשה בראשות ברז'נייב וברית המועצות לצ'כוסלובקיה, כביכול כהיענות לבקשת הסוציאליסטים להציל אותה מידי הקונטררבולוציונרים. למניאצ'קו חיבה יתרה לישראל הוא היה בארץ עם פרוץ מלחמת השחרור וסיקר את עזרתה של צ'כיה למדינה באספקת נשק. אבל 'האפיזודה הישראלית' בחייו, הייתה שכשצ'כוסלובקיה שינתה את עמדת כלפי ישראל, וכמחאה על כך, גלה מארצו מרצון ואף שלא היה יהודי הגיע לישראל. אזרחותו ותוארי הכבוד נשללו ממנו. הוא חזר לארצו כשרוחות הדמוקרטיה החלו לנשוב בה, ואף זכה לרהביליטציה. עם הפלישה הסובייטית ב 1968 שוב השתנה מעמדו ושוב היה לאויב המהפכה.
אף שהספר אינו סיפור עלילתי הרי שההתרחשויות מתוארות בשבעה פרקים כעלילה ספרותית מרתקת לכל דבר. שבעת הפרקים הם שבעת הלילות הראשונים של הרוסים ובני ברית וורשה בצ'כיה הכבושה, ולמן הרגע הראשון ניכר שסופר כותב זאת ולא עיתונאי או היסטוריון. הספר נכתב באוסטריה, בין 1 עד 20 בספטמבר 1968, לשם נמלט בלילה השביעי לפלישה.

על השתיקה:
מלחין האוונגרד האמריקאי ג'ון קייג' כתב ב 1952 יצירה ושמה ארבע דקות, שלושים ושלוש שניות, היצירה מתאימה לכל שילוב אפשרי של כלי נגינה, בתווים מורה המלחין לנגנים שלא לנגן כלל ולא להשמיע אפילו צליל אחד למשך כל זמן היצירה. אורך היצירה הוא 4 דקות ו-33 שניות, ומכאן שמה. הרעיון הוא שיש גם מוסיקה וצלילים בשקט, ומהם הצלילים הללו? הקולות, והרעשים של הסביבה בה היא מבוצעת - ובכלל זה גם את הקולות שמשמיע הקהל עצמו. זאת יצירתו השנויה ביותר במחלוקת של קייג' ולכן גם המפורסמת ביותר שלו. ואיך כל זה מתקשר בדמיוני לספר? תחילתו של הספר מתאר תחושות מטרידות של הסופר הנעור משנתו בליל ה 21 באוגוסט, הוא ליל פלישת כוחות ברית וורשה בראשות בריה"מ לצ'כוסלובקיה, רק שהוא עוד לא יודע על המתרחש, הוא מעיד על עצמו קודם [5] "רק דבר אחד בטוח: בכל מקום שיהיה – אני אישן, יקרה אשר יקרה עמי או סביבי." והרי [6] "הלילה, ביחוד הלילה בעיר גדולה טעון תמיד ריגשה ותנועה, תמיד מישהו ער, תמיד מישהו קם משנתו או שוכב לישון, הלילה מלא קולות, זהו לילה רגיל... אבל [7] "בלילה הזה, ליל ה – 21 באוגוסט העירה אותי הדממה... דווקא הדממה הבלתי רגילה בשעת לילה זו ברחובותינו, היא שהחרידה אותי מתרדמתי העמוקה... אין שומעים את קול תיפוף עקביה של אישה צעירה שאצה דרכה... אף רעש מנועי מכוניות אינו מפר את הדממה, העיר אינה שוממה, אי שם במרחק היא הומה במקצבה הלילי הרגיל, אבל כאן ברחוב הזה, בסמטה שלי, המעורה כל כך בכל חושי משהו אינו כשורה... לא יאומן כיצד עשויה הדממה להפיץ אי-שקט, כיצד היא זועקת, כיצד היא רועמת, כיצד היא מזעיקה,"... והסופר ממשיך ומתאר בכישרון ספרותי כיצד מרגע לרגע נמרטים עצביו, הוא מביט מבעד לחלון, דבר לא קורה, אבל זה רק מגביר את אי השקט שלו הנובע מהשקט, [8-9] "פחד ירד עלי, פחד מפני משהו בלתי מוגדר, בלתי ידוע" והן ידוע שהפחד החזק מכל הוא מהאין נודע, ובשל שאינו ידוע גם לא ניתן להתגונן מפניו, "הרמתי את שפופרת הטלפון, רציתי לצלצל לפטר. הטלפון היה דומם." יכול מישהו לחשוב שבספר אימה בדיוני מתרחשים כל הדברים, אבל הסופר מתאר אירועים ותחושות כפי שבדיוק היו. "עתה אין עוד מקום לספק, משהו מתרחש כאן, משהו בלתי ידוע, מאיים, הרה פורענות, דבר מה שאין לי מושג מהו, ואני רק יודע שאין זה יכול להיות דבר טוב..." הנה לכם ג'ון קייג' מלחין השקט בגרסה ספרותית. ורק אז כשנגמר פרק השקט ממשיך הסופר [10] "הבחנתי שאותו חייל [צ'כי] הגיע להצטלבות הרחובות ואז נשמע מתוך סמטה צדדית קול לחש נרגש ומבוהל: פסט, מה קרה?" "הרוסים הגיעו..." השיב החייל בשלווה והמשיך בדרכו. חמור, אידיוט, רציתי לצעוק, אין לך הלצות יותר מוצלחות? עד כאן הפרולוג – מלאכת מחשבת של 'פיאנו פיאניסימו' [לחש], קרשצ'נדו [הגברת אינטנסיביות הצליל] ופורטיסימו !!!! [הכי חזק] מהדהד שבו כל ארטילריית הטרומבונים ויתר כלי הנשיפה ממתכת בתזמורת מפציצים בעוצמה, והכל קורה... בשקט.

מניאצ'קו הוא גם אדם בעל יושרה עצמית ולא מהסס למתוח ביקורת גם על עצמו. כך כשהוגדר פעם בעיתונות כאחד שבניגוד לכתבים משעממים הוא יודע לתת להרגיש תמיד שהמתואר אינו פחות מאירוע. על כך הוא מגיב [50] "יתכן שאפשר היה להרגיש זאת, אך הצרה היא שמה שתואר בכתבותיי כמאורע, לא היה תמיד בחזקת מאורע. רק שאפתנותי 'לגשת לעניין בדרך שונה' הייתה דוחפת אותי לגלות גם בשלוש שעות משעממות עד מוות של גיבוב פראזות, ניצוץ זעיר של חיים. כך הפכתי בלי משים לשותף 'בבניית אישיותם' של אנשים שלא היו בעלי אישיות כלל... במהרה מצאתי לפני 'דלתות פתוחות' למשרדים של מוסדות רבים".

כדרכי ליקטתי 'פניני אמרות' והריני מביאם בזאת. יש לזכור שהכל מתייחס לאותם ימים, לבריה"מ ולצ'כוסלובקיה. אבל מה שמפחיד שאותם דברים נכונים גם היום ומעלים את האפשרות שאין ערובה שלא יחזרו על עצמם ובכל מקום, מה רב הדמיון בין הרבה מן המתואר למחולל היום בחיי מדינות. אני מבקש בזאת מקוראיי, אל תקראו את הנאמר כסיסמאות, מאחוריהם רבדים של עומק והשלכות גם לימינו.

על מזימות לאומיות ובינלאומיות:
[11] "הילה של סודיות ביטחונית עשויה לשמש חיפוי מצוין לכל מיני מזימות של קשר וחתירה"

על ידידות עמים ובני ברית:
[15] "צ'כוסלובקיה כבושה, אנוסה, נמחצת בין מלתעותיהן של חמש ידידותיה הנאמנות ובנות-בריתה לנצח."

על משחק המעצמות בעמים קטנים מחירו של 'החסד' ופירעון ההשקעה, ועל ההתגוננות או אי ההתגוננות העצמית:
[16] "לפני כשנה נסעתי לישראל... גם במדבר סיני ראיתי שריון רוסי. מאות טנקים סובייטים. אך שם הם לא היו עוד אלא מצבור ענק של גרוטאות שלא תצלחנה עוד למאומה... חול המדבר יכסן מפני שאינן שוות את מחיר הובלתן לאזורים מיושבים... הטנקים האלה, שאני מתבונן בהם עתה אינם בחזקת גרוטאות. אלה הם אותם הטנקים והם באו לכאן למען אותה התכלית שהביאה אותם למדבר סיני: למחוץ ולהחניק – בשם 'אינטרסים נעלים יותר' – את חירותו של עם קטן חסר מגן לכאורה..."
[17] צ'כוסלובקיה... קשורה עד אין היפרד במה שאירע במינכן, הסכם מינכן על צ'כוסלובקיה הוא דוגמא מאלפת לגורלן של אומות קטנות, השמות מבטחן ב'בעלי ברית גדולים' הפורשים עליהן את חסותם... במינכן, מקום שם נידון והוכרע גורל צ'כוסלובקיה לא הורשו כלל נציגיה להיות נוכחים בשעת הדיונים."... העם הצ'כוסלובקי המשועבד נשא עיניו בתקווה רק לכיוון אחד. 'הם באים להצילנו מהשמדה טוטלית, לצדם לא נצטרך להתיירא...הם ידרשו מאתנו מחיר כלשהו תמורת שחרורנו – את המחיר הזה היה באותם ימים העם כולו מוכן לשלם'... עם קטן מחפש לשווא ערובה בת קיימא לעצמאותו ולחירותו. אבל הוא לעולם לא יהיה יותר מחייל פשוט על לוח השח-מט של המעצמות הגדולות... הם חורצים את גורלנו מבלי לטרוח כלל לשאול את פינו...".
[23] שוללי ההתגוננות העצמית חששו שהדבר יגרום להפיכת הארץ לבית מטבחיים גדול אחד... ואמנם צ'כוסלובקיה לא התגוננה. והנה 350000 נפש עונו למוות, הוצאו להורג, ונרצחו רק בבוהמיה בלבד, במספר זה כלולה הטרגדיה של 77000 יהודי צ'כיה. האין זה מחיר יקר בשביל עם שלא לחם, שנכנע לאלימות?... אלמלא ניצחונותיהם של אחרים... במיוחד הצבא האדום קשה להניח שהעם הצ'כי עוד היה קיים היום."
[25] מקץ חצי יובל שנים יוגש החשבון לעם הצ'כי על ידי החיילים הסובייטים כאשר, בתשובה לשאלותיה הנואשות של האוכלוסייה מדוע באו לכאן ישיבו לשואלים בפשטות – אבותינו שחררו את הארץ הזאת על כן היא שייכת לנו..."
[156] "אנו חיים בעידן הגנראלים... גנראל הוא גנראל מהולל כאשר הוא קונה את תהילתו בשדה הקטל. ואיזה גנראל אינו משתוקק להיות מהולל?"
[156] לא הסובייטים ולא האמריקאים מנסים להצדיק את מעמדם הבכיר בעולם בכוח מוסריותם ואנושיותם, רק על סמך כוחם הצבאי. והיות והם יראים מפני מבחן כוח ביניהם הם מפגינים עצמה כוחם כלפי עמים קטנים! ישראל, ויאטנם, צ'כוסלובקיה..."

על התפקחות - חשבון הנפש האישי והלאומי ופשיטת הרגל הרעיונית של אשליות והונאות עצמיות:
[17] "לא נוכל עוד להרשות לעצמנו מותרות שבהרס עצמי... רק האמת במערומיה, מסוגלת לשחרר ולגאול, ואפילו היא מרה וצורבת" ... "היכן נעוץ המשגה הגורלי שלנו? מתי החל בנו, בי עצמי, תהליך זה של ניוון רעיון, שהיה פעם רעיון גדול? מתי בגדנו בעצמנו...?"
[18] "האין זה שתמיד שיחקנו ב'נדמה לי'? שראינו מהרהורי ליבנו, את אשר אינו קיים כלל?"
[21] "המחיר שאנו משלמים ועוד נשלם בעד לקח זה יקר הוא. תודעתם של העמים גדלה ומתגבשת באותה המידה בה עולה בידם להשתחרר מאגדות ואשליות סרק. הנכס היקר ביותר שבידי האנושות, גם כל אומה בנפרד, הוא הכרת אפשרויותיה ומגבלותיה."
[22] "בכתיבת ההיסטוריה המילה 'אילו' פסולה ותמיד נודף ממנה ריח חשוד... מעשה פסול מעיקרו הוא לזייף את ההיסטוריה ולקשטה, להטיל את האחריות על אחרים ולהעלים את החלק שלך באשמה."
[38] "מופיעות גם כתובות אחרות: לנין קום מקברך – ברז'נייב יצא מדעתו! שקדנו על העמקת ידידותנו עד אשר חשפנו את יסודותיה האמתיים!
[147] איזה מין סוציאליזם הוא זה, שאת קיומו יש להבטיח באמצעות תותחים?
[38] [177] אין עם בעולם שיוכל להיות בן-חורין או להיקרא עם חופשי, אם הוא מדכא חירותו של עם אחר. [מארכס]

על הסתאבות הסוציאליזם:
[149] "שכרו של העובד ניתן לו בעד היותו עובד ולא כדי שיעבוד. חוקי 'הגומי' הסוציאליסטים שרתו את הנוכלים יותר מאשר אזרחים ישרים"... "מי שאינו גונב מן המדינה, גונב מפי משפחתו"... "מי שמהסס לדאוג לעצמו יאכל קדחת."
[151] "מי שעבד ביושר הפסיד, ואם לא די בכך האשימוהו שהוא מקלקל לנו את הנורמות ומבקש לטפס מעלה על הגב שלנו. עליהם הוצאו דיבות ונעשו הלשנות כי הם הפריע לכנופיות גנבים להמשיך לגנוב".
[150] "הייחוס המעמדי" היה הגורם היחיד להעסקת עובד... "ומה נחשב לייחוס מעמדי'? להיות נצר למשפחת פועלים, אח"כ איכרים זעירים, בתחתית סולם הערכים הסתופפו הפקידים, הרופאים, המהנדסים בקיצור האינטליגנציה הבורגנית". משמע, מי שהיו הכי פחות מתאימים לנהל היו למנהלים ומנהלים שאין להם כל מושג בניהול.
[151] כלפי בתי המשפט הפשע הפוליטי נחשב חמור יותר מפשע פלילי. ארנסט אוטו נידון למוות כי בספריית ביתו נמצאה חוברת על חוקת יוגוסלביה של טיטו, מנגד רוצחים בדם קר נידונו רק ל 10-15 שנות מאסר.

איך שולחים צבא למלחמה מבלי שידעו על מה, היכן ובמי נלחמים?
[31] וכך כותב מניאצ'קו על חיילי השריון שפלשו לצ'כוסלובקיה – "רק קומץ זעיר מבין החיילים האלה העז לומר דבר מה... מדברי המעטים שפתחו את פיהם ניתן ללמוד הרבה... רובם לא ידעו היכן הם ומה תפקידם כאן, אחרים דברו על תמרון, אחרים סברו שהם נמצאים בהונגריה... בהיותם בבוהמיה השתוממו שהאנשים בארץ זאת מיטיבים דבר בצ'כית בהיותם סבורים שהם נמצאים בגרמניה המערבית ובאו למחוץ את הפשיזם"... [33] החיילים האלה שרויים באפלה מוחלטת... ישבו על הטנקים... ולא העזו להרים עיניים ולהסתכל באנשים שהקיפום... הלכתי מרכב לרכב, 'הבט לי בעיניים... נו, הבט'... לא, הם לא העזו. בין למעלה ממאה שפניתי אליהם בדרישה זאת רק חייל אחד ויחיד מצא את העוז הדרוש.
[34] ברנש צעיר ארוך שיער פנה אלי – 'עזוב אותם במנוחה, אתה לא רואה שאלה סתם יצורים מסכנים? מה אתה רוצה מהם? הם רק חיילים ולא יודעים כלום... קיבלו פקודה ובאו, אל תתקיף אותם, תתקיף את אלה ששלחו אותם לכאן..."

על טכנולוגיית תעמולת השקר ועל הצנזורה.
[37] ברחובות בראטיסלבה, הרחובות מקושטים בדגלי המדינה לכבוד המשחררים דהיום [העובדה שהדגלים מונפים לחצי התורן אינה מהווה בעיה, אמני הריטוש הסובייטים כבר תיקנו בצילומים דברים הרבה יותר מסובכים מחצי תורן פשוט]
[41] סופר שניטלת ממנו האפשרות להופיע בפומבי, שנמנע ממנו לפרסם את מה שיש לו לומר הוא חסר-אונים... אחרי הרפתקתי הישראלית הייתי בחזקת דוגמא מובהקת של קונטררבולוציונר. כל הצהרה פומבית מפי הייתה משמשת הוכחה בידי הכובשים לקיום מחתרת ציונית-אימפריאליסטית, אכן הייתי נידון לאלם. ברם, להיאלם אין פירושו לחדול לחשוב אלא, אולי, ההפך מזה..."
[71] שלטון האימים שכלל את דברי גבלס "שקבע בזמנו כי שקר שחוזרים עליו מאה פעמים הופך לאמת."

אותה גברת בשינוי אדרת [היחס לחיילי בריה"מ ב 1945 לעומת 1968].
ב 1945 [43-44] "קיבלו את חייליו המאובקים של הצבא האדום בזרועות פתוחות באהבה והתלהבות אין קץ, העם כולו, כאיש אחד. כאן לא צריכים היו לאנוס את הנשים, כאן הנשים עצמן נפלו על צוואריהם, ראיתי נערה נאת תואר, כבת שמונה-עשרה, משכה חייל רוסי מתוך הטור וגררה אותו כמעט בכוח אל חדרה, כאשר יצא משם קצר נשימה וסמוק פנים פלט בהתרגשות – 'איזו נמרה'. 'היא אמרה לי לשלוח אליה עוד אחד'... כשעברו בסך, עייפים, ספוגי זיעה ואבק דרכים יכלו טוריהם בקושי להידחק בין המוני התושבים המריעים שהמטירו עליהם פרחים ונשיקות. 'ידענו שתגיעו, תלינו בכם תקוותנו, גיבורי החייל, אחינו האהובים, נשרי סטאלין האמיצים!, בואו אתם עייפים, אין לנו הרבה להציע, אבל כל אשר לנו שלכם, בקבוקי יי"ש, המיטה שלנו, שכבו נא, נוחו, אל תטרחו לחלוץ נעליים, אם יש את נפשכם לשלוח ידכם אל מתחת לשמלות נשותינו, בנותינו, נערותנו, שלכם הן... מדוע אתם חוטפים מאתנו בגסות את שעונינו? הא לכם התכבדו וקחו אותם למזכרת.
ב 1968 [44] קריין הרדיו: "אל תתנו להם אף טיפת מים! אף לא טיפת מים אחת!" [70] "עמדו כאיש אחד מאחורי דובצ'ק, סבובודה, צ'רניק וסמרקובסקי" [המנהיגים שנאסרו והובלו באזיקים למוסקבה]. "היו נחושי החלטה, היו נאמנים, שימרו על שקט, אל תיגררו לפרובוקציות... [75] "והתוצאה הייתה שהחיילים נאלצו לפשוט בחסות החשיכה על השדות כדי לגנוב תירס ותפוחי אדמה"

על הצביעות של פוליטיקאים.
כאחד שהפך 'כתב מטעם' מצא עצמו צמוד שעות רבות אל קלמנט גוטוולד, מי שהיה ראש ממשלה והחל מ 1948 גם נשיא צ'כוסלובקיה. מניאצ'קו מתאר בכישרון יוצא דופן ובראייה מעמיקה את הפער שבין דמותו האמתית כמי שיישם את עיקרי מדיניותו של סטלין בצ'כוסלובקיה ושטיפח את פולחן האישיות של עצמו, אדם נעדר רגשות וייחס לסובבים אותו אך יודע כיצד לנצלם. ומנגד מתאר את הדמות המזויפת שהצטיירה בעיני ההמונים. כך, שלמרות השעות הרבות ששהה בנוכחותו לא זכה שיתעניין בו, שיחליף אתו מילה וגילה כלפיו אדישות שגבלה בעלבון, מבחינתו היה הסופר חפץ, מכשיר, המספק לו פרסום ומנציח את גדולתו וגאוניותו, כנראה שסבור היה שדי והותר בכך שנבחר למלא את התפקיד, וניתן לכן לנהוג בו בשחצנות. מצד שני דאג אותו מנהיג להצטייר כלפי חוץ כפוליטיקאי עממי, חביב ומסביר פנים. אחת האפיזודות האבסורדיות מתארת כיצד משלחת כורים באם כדי להביא לו את ברכותיהם [51] "שיחכו, אמור להם להזדיין בסבלנות, אני טרוד כרגע בעניינים חשובים". "העניינים החשובים היו לאמיתו השמעת בדיחות מפולפלות באזני הנוכחים... אולי זה היה עושה רושם רע אם היה מקבל אותם מיד?... הוא הניח להם להמתין עשרים דקות", לבסוף יצא אליהם כי ידע שזה יעשה כותרות, "הם קבלוהו בתשואות וקריאות הידד נלהבות, הוא נאלץ להשתמש בנפנוף ידיים על מנת להסותם. 'הרשו לי לומר לכם חברים: ברוכים הבאים'..." הביקורת הנובעת מכלל תיאור זה אינה ייחודית ל קלמנט גוטוולד, אם בתיאור זה היו משמיטים את שמו הרי שישנם עוד מנהיגים, גם בימינו, שהמקורבים אליהם היו נשבעים שבהם הדברים אמורים. ולהשלמת התמונה בעניין פוליטיקאים והתנהלותם הסופר מדבר על וויליאם שירוקי קומוניסט סלובקי ששירת שנים רבות כראש ממשלה: "מפיו שמעתי לאחר מכן, גם את המשפט הנורא, שעתיד היה לעורר בי תחושה של רתיעה מפני כל עסקנות פוליטית ומפני נציגיה: 'בפוליטיקה אין ידידות'" [54] ואמנם שירוקי, לאחר שחיסל כל מי שהיה סביבו למד זאת על בשרו שהוא עצמו נתפס בין גלגלי מכונת הטיהורים ולא נותר ידיד אחד שיאמר מילת צער על קיצו העגום.

על שלטון אימים המתקיים בחסדי טרור אישי:
[56] מי שנפל בידי הגסטאפו זכה מהם 'לטיפול נלבב' וחלקם הגדול עמדו בעינויים. "אולם מקץ שנים לא היה ביניהם אחד שלא רעד כעלה ברוח, מפני שופטיו הקומוניסטים. [67] "במקום שהאמון איננו, שם גנראל פחד מושל בכיפה."
[64]ממי היה צורך להיפטר? "יד הטיהור השיגה את כל אותם שהצטיינו בתרומתם האישית להשגת ניצחון המפלגה ולניצחון על הפשיזם. אנשים בלתי רגילים, כאלה שבלטו, אבל במשטר של פולחן אישיות יכול רק סטאלין להיות בלתי רגיל" לכן יש צורך להיפטר מכל מי שיכול בתכונותיו החיוביות לאיים על עליונותו. הסופר מספר על מקרה בו נקראו כארבעים אנשי צבא עתירי ניסיון ומעש לעמוד בפני שופטיהם. היו שם גנראלים, אלופי משנה, סגני אלופים. כולם הורדו לדרגת טוראי. כשנשאלו אם הם נכונים להתחיל הכל מחדש, רק אחד אמר שיהיה צריך לתת לכך מחשבה, מפי כל האחרים דיבר הפחד וכולם הסכימו.
[66] במהלך הטיהורים הואשמו אנשי בכל מייני 'סטיות', 'איזמים' שבהם נאלצו הנאשמים להודות. הסופר וחברו חמדו לעצמם לצון והמציאו סטייה חדשה "הווילאימיזם" והחלו להפיץ את המושג [הם לקחו זאת משמו של וויליאם שקספיר] אך מרגע שיצא מרשותם קיבל המושג חיים משל עצמו וארבע ימים מאוחר יותר קיבל תפנית כשדברו על הנאשם הבא מי שהיה ראש הממשלה וויליאם שירוקי כאשם "בוויליאמיזם".
[98]בא אלי גבר צעיר שבהיותו בן שש-עשרה כתב מכתב לעיתונים ותבע עבור אביו, אויב העם את עונש המוות. מקץ שנים בא אלי ושאל כיצד אוכל להמשיך לחיות כך?
[111] משפט סלאנסקי וגל האנטישמיות הכרוך בו לא היה יותר "מסרטן המוחין שפשה בנו. הפסיכוזה של צייד המכשפות נוסח ימי הביניים... משפט פשע ללא מניע, ללא סיבה, רשעות למען הרשעות כשלעצמה, טירוף דעת ללא תכלית..." רודולף סלאנסקי [זלצמן] היה פוליטיקאי יהודי צ'כוסלובקי קומוניסטי, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה לאחר מלחמת העולם השנייה. הועמד לדין על בגידה במשפטי פראג והוצא להורג, כחלק מניסיונו של יוסיפ סטאלין להבטיח את נאמנותן של מדינות מזרח אירופה לברית המועצות.

השלמת המהפך האידאולוגי:
הלילה השביעי [185] "ישבתי על ספסל בגן ציבורי קטן, בסמוך לכן אשר עליו ניצב לפנים פסל הברונזה של סטאלין. ובכן, יוסיפ וויסאריונוביץ' איך נעמו לך חיי הנצח? הבט מה אירע לך, הורידו אותך מכנך, חיללו אותך, השליכו אותך מן המאוזולאום מפני שהיית אכזר וקשוח, שרמסת את החוק והצדק ברגליך... הוא לא ניצב שם, על כנו, אך נידמה היה לי שאני שומע את צחוקו הסרקסטי, מרעים, מהדהד על פני העיר כולה, על פני הארץ, על פני יבשת שלמה, על גבי הכן היה רשום בגיר – 'פרולטרים בני כל ארצות תבל, התאחדו ולא – אני יורה!' "
ספר זה, ואיני מגזים, גרם לי למספר לילות של הדרת שינה, התהפכתי על יצועי ולא חדלתי מלחשוב עליו. אם יש ספר המסוגל לעשות לי זאת הרי שהוא נמצא גבוה מעל סקלת הדירוג, נתתי לו 5 כוכבים כי יותר מכך אין.
מניתי בזאת מעט מזעיר ממה שנכתב בו ומה שכתבתי אין בו כדי לייתר את חווית הקריאה המושלמת.
הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב/ תשכ"ט תרגמה לעברית עדנה קורנפלד 185 עמודים.
תודה שקראתם.

» ביקורות נוספות של פרוייקה
» ביקורות נוספות על הלילה השביעי - חשבון-נפש וקיטרוג של קומוניסט