ביקורת ספרותית על מירלה אפרת - קלטת מאת יעקב גורדין
ספר מעולה

---

"מירל'ה אפרת" פנינה ספרותית כלילת יופי.

ביקורת זאת נכתבה לאחר קריאת היצירה ולהשלמת התמונה צפייה בהצגתה על בימת תיאטרון. אחת מגדולותיה של יצירה, כל שלא תהיה, או ביצועה המומחז, נמדדת במשקעים הנפשיים-רוחניים שהצופה לוקח אתו כשהכל נגמר. משך הזמן שקשה לו, לחווה את היצירה, להינתק מאותם משקעים עומד בייחס ישיר להצלחתה של היצירה, עומק המשקעים הם מדד ראשון במעלה לאיכותה, והמצאותם של אותם משקעים מעידים כי אף שהאורות כבו והתשואות חדלו, או שהקורא בספר סוגר את מעילו בתום הקריאה ומחזירו למדף, הרי שלא הכל נגמר.

בספרו של נתן שחם 'רביעיית רוזנדורף' הוא מסביר את הטרגיות בגורלו של כל צליל בתוך רצף מלודי מוסיקלי. ובפרשנות חופשית שלי: אדם שומע מנגינה המורכבת מרצף של צלילים, לכל צליל משך זמן מוגבל. הנה הצליל נולד והנה הוא כבר גווע ומת, הוא לא יחזור יותר, ואת מקומו תופס צליל אחר. אבל בזמן הקצר שהוא מענג את אוזננו, ולפעמים זה שבריר של שנייה, הוא צריך להספיק המון: להיוולד, להתבגר, להבשיל, לעשות משהו משמעותי מעצמו, למות, ויותר מכל להעביר את מורשתו, מסר ומשמעות, לצליל שבא אחריו... הוא אמנם מת, הוא חד פעמי, אבל הקלישאות האומרות: "נשאר חי בזיכרון", לא ישכח להרבה זמן, אולי לנצח" הקלישאות הללו, הן מתרחשות, הן אמת ולא מליצה. כך בדיוק גורלה של כל יצירה כתובה, כל הצגת תיאטרון: כל מילה שכתובה במחזה כמו כל תו בפרטיטורה, וכל מחווה דרמטית של השחקן, הם ביצוע יחודי של אותו הרגע, כי מרגע שבוצעו הם לעולם לא יחזרו על עצמם כרפליקה מושלמת ומדוייקת, אפילו שיחזרו על אותה הצגה אינספור פעמים החוויה תתחדש, לפעמים אפילו תשתפר. אבל החוויה תמיד תהיה ייחודית לאותו ערב נתון ועשרות פרמטרים שתקצר היריעה לפרטם בזאת יחברו ייחד ליצירת אותם רגעים קסומים, והבאתו של הביצוע לרקיעים הגבוהים ביותר של תענוג עילאי. היצירה "מירל'ה" אפרת היא דוגמא מובהקת לאחת שכאת: טובה, משכנעת, פורטת על עצבינו, מביא אותנו לכלל מעורבות רגשית בשל מה שמתחולל בה, מפעיל את חושינו, עובד על מצפונינו, גורם לנו להזדהות עם תחושת העלבון, להתרגז, מפעיל את הפילטרים הנפשיים שלנו המסננים את הטוב מתוך הרע, גורם לנו לחשוב, גורם לנו להשלים עם או להסתייג, להתרגש, לשנוא, לאהוב, להבין מהי משמעות חריצת דין קודם להכרת וראיית כל הראיות, הוא מלמד אותנו בכך שהוא מספק תובנות, ואפילו לאהוב את הכאב, כי זהו מן כאב מתוק, חם ומנחם. יצירה ספרותית זאת כמו גם ההצגה שראיתי הן לא מסוג ההצגות בהן רק יצאת מן האולם כבר שכחת אותן. זאת משאירה אחריה גחלת לוחשת ורוחשת ואפילו שהאש עצמה כבר כובתה, היא תמשיך לשכון ולחיות בזכרונך עוד עת ארוכה.

מירל'ה מופיעה ביצירה זאת במספר פאזות של חיים. פאזה ראשונה של אשה שתלטנית, מתנשאת, מתנכרת למירב הסובבים אותה, מזלזלת ומתעמרת בבני מעמד חברתי כלכלי הנמוך ממנה. 'חותכת' דברים בצורה קרה שלא מותירה כמעט מקום לרגשות, מעין דיקטטורית בזעיר אנפין, שקובעת בעבור כולם. בפאזה שנייה נקלעת אותה שתלטנית ומדכאת, כדרכם של דיקטטורים, בהתנגדות ובמרדנות והיא פורשת מרצונה ממעמדה. הפאזה השלישית היא של אישה זקנה הנזקקת לחסדי אחרים אך שומרת בקנאות על כבודה ועושה דיפרנציאציה בין הזקקות לקבלת 'עזרה מאחרים' לבין 'רחמי-אחרים' - עזרה היא מפרשת בהגיונה כקבלת תמורה לעזרתה להם בעבר [כשזנחה/סולקה ע"י משפחתה מביתה ועברה לביתו של מי שעבד עבורה במסירות בעבר, ר' שלמון ש'משלם' לה ברצון ובכבוד את חובו המוסרי כלפיה בכך שהוא נותן לה בית חם ומקלט] ומנגד 'רחמי-אחרים' אותם היא מסרבת לקבל [לדוגמא אי הסכמתה לקבל 200 רובל ממעכלע].

מהתנהגותה הדיקטטורית בפאזה הראשונה אנו למדים שגם דרכם של דיקטטורים אינה סוגה בשושנים. מעמדם מאויים תדיר, הם חייבים תמיד להיות במצב של מוכנות דריכות ועירנות, כדי לשרוד הם קונים נאמנות: [מעכלע המתוגמלת היטב ע"י גבירתה ומגיעה לכלל תלות מוחלטת, כלכלית ורגשית בה. והפקיד המשרת אותה בניהול עסקיה ר' שלמון שמירל'ה מבינה שצריך לא רק לתגמל אותו כי אם אפילו להשאיר לו נישה קטנה בה יוכל לגנוב ממנה [בידיעתה] והכל נמחל לו מראש והדבר לא נחשב לו כמעילה [והוא כאמור היחיד שיודע בסופו של דבר לזכור לה את חסד נעוריה ואת נדיבותה ועומד לה בשעת צרה ומצוקה]. ככל דיקטטור גם לה 'אין אלוהים' היא עושה דברים ומתנהגת בניגוד למסורת ובניגוד למנהגים. וכשמעירים לה על כך היא עונה שהיא לוקחת על עצמה במודע את כל החטאים ומשתמע מזה שאם אלוהים יתחשבן עם מישהו זה יהיה איתה ולא עם אותם שבפקודתה עשו מעשים אשר לא ייעשו. [הוויכוח בין מירל'ה לבין חנה-דבורה - אם הכלה, בעניין החתונה עם בנה יוסל'ה], אבל גם דיקטטורים שאין להם אלוהים, ברגעים שמר להם בפה וכבד להם על הלב פורשים לפינה, כפי שמירל'ה עושה, בוכים ומבקשים חיזוק מן האלוהים.

מירל'ה היא אישה קשה ועקרונית אך מעשייה מעולם לא הזיקו לאיש ולהיפך, כל הסובבים אותה 'ליקקו עצם שמנה' משום שאופייה והתנהלותה עזרו לה לשמר ולהגביר את עושרה ממנו נהנו כולם. אין כאן שאלה לגבי חשיבות המטרה, השאלה היא רק לגבי הדרך בה הושגה. בדיעבד רואים שהתנהלותה המכוערת בגין ראיית הנולד, חכמתה והאינטואיציה המפותחת שלה שכמעט ופוצצו את נישואי בנה יוסל'ה לשיינדלה ומשפחתה, הייתה מוצדקת. ואם הדברים היו מתנהלים בדרכה היה השבר במשפחה ו'ההשתלטות העויינת' של הכלה נמנעים.

בניגוד למירל'ה הכוחנית והעקרונית אבל בעלת העמדות המוצקות שעליהם אינה מתפשרת, היא מוקפת בבני משפחה שהם פאזל דמויות בדרגות נמושות שונות העוברות מן האישה הרעה דרך בעלה הפחדן הלוקה באימפוטנציה מחשבתית, חסר עמדה והאופי, ואחיו האינטרסנט חסר המצפון, ואין אחד מהם המגיע כדי מחצית משיעור קומתה של מירל'ה. בין הדמויות מתחוללת דינאמיקה של יחסי גומלין ערכיים הנמתחים בין ההגיון המצדיק אי מוסריות והעדר הגינות, לבין המוסריות הקיימת בהתנהגות דורסנית.

מירל'ה היא טיפוס מניפולטיבי בעלת עומק מחשבה וראיית מהלכים והתפתחויות מראש וקודם שאירעו למעשה. לא "כך סתם" היא טובה כל כך בשחמט ומסוגלת להפיל את מתחריה לאחר שלושה מהלכים, היא משחקת שחמט גם בחייה הממשיים גם כשהיא לא יושבת ליד השולחן עם הכלים השחורים והלבנים. מטרתה תמיד לאגוף את זה שמולה, לתמרן אותו, לראות כמה מהלכים קדימה לפניו, לנחש מה תהיה תגובתו וברגע הנכון להנחית עליו את 'המט'. המטרה תמיד לנצח, כאן אין גוונים של אפור, הכל הוא או שחור או לבן. ולפעמים השחור הוא יותר לבן מהלבן, בחתונת בנה היא בוחרת בשחור [בגדים שחורים], הכלה בוחרת בלבן, במאבק הזה אין פשרות וברור שהמלחמה היא רק עניין של זמן. לא בחינם השעון הוא חלק בלתי נפרד במלחמת-המלכים [ואם לדייק במקרה שלנו מלחמת-המלכות]. אך הפעם יש לה יריבה לא פשוטה, כלתה. בהרבה סרטי "מערבונים" נמצא את המוטיב של השולף המהיר במערב שצצים לו מתחרים עתים לבקרים ולא אכפת להם לשלם בחייהם, העיקר שתהיה להם ההזדמנות להוכיח שהם שולפים מהר יותר. המוטיב הידוע של "אני הרגתי את הטוב והמהיר בשולפים במערב, אני המלך החדש"... כך בכל מקרה של מצטיינים... אבל גם אצל הטוב בשחמטאים מגיע הזמן לירידה ביכולתו, ואותם שתמיד הביסו בקלות כל יריב, די במהלך אחד לא טוב כדי שהם עצמם ירדו מן הבמה מובסים ומתקשים לעכל את תבוסתם, וגם מירל'ה אינה חסינה מגורל זה...

תכונה נוספת המצטרפת אל המניפולטיביות של מירל'ה היא התיאטרליות שלה. ברצותה וכהרף עיין היא משנה דמות. מצד אחד היא מתמרנת את ילדיה הדורשים את ירושת אביהם כאן ועכשיו!!!, ואז היא שוברת וכותשת אותם עד לעפר דק עד שהם מבינים ש"במקום לקבל דמי ירושה הם יאלצו עוד לשלם דמי קבורה", ושאביהם הותיר להם רק חובות, וכל הרכוש הקיים הוא פרי ידיה ועמלה של אמם, ושהיא לא ממהרת לתת להם את זה, ויותר מכך, היא בתקיפות רבה מגרשת אותם מעל פניה ודורשת מהם להסתלק מביתה... היא 'מורידה אותם על ארבע', מציגה אותם באפסותם, הכל בצורה קרה ומחושבת, הורגת את בטחונם העצמי ומתעללת בגויה. היא מביאה אותם למצב של מצוקה, אנשים שכל עולמם, תחבולותיהם, מאווייהם, הכל חרב עליהם. ואז כאשר היא השיגה את מטרתה והבהירה לכולם מי הוא מי, "ולמי יש יותר כבוד", רק אז באחת, באופן התיאטרלי ביותר, היא מגלה פתאום חמלה אמהית, ופורקת מעל כתפיהם את עקת חששותיהם בנכונותה לחלק להם את רכושה, והנה דווקא החמלה היא תחילתו של האסון... צעד אחד יותר מדי ומיותר... האם היא נסחפה במשחק ובביטחון מופרז צעדה אל בור יקוש?... וכפי שאמרתי, די במהלך אחד לא מוצלח במשחק השחמט כנגד ילדיה כדי שתאבד את כל מה שעמלה ושימרה עד עתה. האם היה זה מהלך אמתי של חמלה כלפי ילדיה? האם היה זה מהלך מחושב במטרה לתת להם הזדמנות לעמוד על רגליהם עצמם? האם הייתה זאת עייפות החומר שנובעת מהזקנה הבלתי נמנעת שהכריע גם אותה? האם אזלו כוחותיה ונחישותה להתמודד? אולי מאסה היא בלוח השחמט והוא היה לזרה בעיניה? ואולי כל הללו חברו יחדיו למקשה אחת?... הפתרונות הם במוחנו בלבד... לך תדע...

גורדין מצייר ביד אמן ובצורה משכנעת ואמינה, במינון מדוייק של מחוות וניואנסים דרמטיים שלושה פורטרטים של מירל'ה אפרת שחודרים ונוגעים בנימים הרגישים ביותר בנפשו של מי שנחשף ליצירה. בסצנות מסוימות הוא השכיל להעביר אלי את הדמות שלה באוטנטיות כזאת שהרתיחה את דמי עד שרציתי לרקוע ברגלי ולמחות, בסצנות אחרת העביר צמרמורת בגווי, ובסצנות אחרות ריגש אותי עד דמעות. בשלושת הפורטרטים מירל'ה עוברת טרנספורמציה מאישה חזקה בעלת דעות מוצקות, לאישה שחרב עליה עולמה, ואז לאישה זקנה ששערותיה הכסיפו. שלושה פורטרטים שונים שכחוט השני עובר בהם שימוש במקל הליכה שנותן תוקף וערך מוסף לדמות. וכמו הדמות גם אותו מקל הליכה עובר טרנספורמציה ממקל המפגין שליטה ונחרצות למקל שנאחזים בו בשעות קשות ועד למשענת קנה רצוץ שצריך לסייע למירל'ה כשכוחותיה אינם עוד אתה והיא חייבת בסיוע ומשענת שתתמוך בה. שלושה פורטרטים קלאסיים פיגורטיביים שהצייר לא השמיט בהם פרט, גם אם הוא הפעוט וחסר החשיבות ביותר. והתמונות הללו מוצגות לנו בצורה יפה וחלקה ועוברות לאורך העלילה מתמונה לתמונה מבלי שרצף הריכוז יופרע לדקה ומנגד שרמת המתח אצל הקורא או הצופה במחזה לקראת האפילוג תעלה בקרשצ'נדו הדרגתי עד לאקורד המסיים.

על יתר הדמויות במחזה.

כאמור לעיל, שני ילדיה של מירל'ה וכלתה הם דמויות תאטרליות המגלמות נטיות לב שליליות בעלות ייצר הרס עצמי והרס של הזולת, איש איש בדרכו הוא. מסתבר שכדי לגדול להיות חדל אישים אין מרשם בדוק הנובע מהרקע הסוציו-אקונומי והתרבותי ממנו מגיעים:
שיינדלה באה מבית עני של דלפונים החיים באופן מפוקפק על ייחוס אבות, אנשים פשוטים במובן השלילי של הביטוי. האם – חנה דבורה אף היא מתנהלת ביד רמה כנגד בתה ובעלה, היא סוג של "סוחרת קטנה ולא חכמה", אישה קולנית, נצלנית, ווכחנית ללא גבולות שאינה מסוגלת להעריך נכונה את שוויה, כוחה וכישוריה. כך שכשהי מנסה להתעמת עם מירל'ה, דעתה אינה משגת שזה וויכוח חסר סיכוי ולא שווה כוחות כי היא "סוחרת חובבנית" בעוד יריבתה הממולחת היא "מקצוענית". אורנה מוגשת כדמות שלא ראוי לרחם עליה, אבל שזוכה באמפטיה מן ההפקר. אבי הכלה נחומצ'ה הוא בטלן, שיכור בעל עיני עגל עגולות גדולות ופעורות לרווחה וזקן מדובלל. קריקטורה מהלכת על שתיים דמות של אדם בגילופין שהולך ומועד, זהו טריק קומי שמתבל היטב את הדרמה. הוא מזכיר דמות של דחליל. אבל אפילו שאתה דחליל, ושתוי, אם מלבישים אותך במחלצות חגיגיות ויקרות לכשתשוב לעיירת הדלפונים שלך תוכל להיות למרות הכל ראש לשועלים. כל התכונות של האב ובמיוחד של האם התנקזו בבתם שיינדלה אבל היא עוד "שיפרה את עצמה" והביאה עוד תכונות נוספת: רוע לב, נוכלות, בוגדנות ושטניות. זאת דמות דו פרצופית זוממת וחותרת תחת כל מי שעומד בדרכה, ברצותה היא תעמיד פנים בתוליות, וחסודות, ותמימות, וממושמעות, וכשרק תחוש שהיא בטוחה יותר במעמדה יתגלה פרצופה האמתי: חמדנות, יצריות, זאת אישה שכמו אותה ציפור שמתקשטת בנוצות שאינן שלה, היא חומסת את תכשיטיה של מירל'ה ומתהדרת בהם. דמותה כל כך קוממה אותי עד שאם הייתה מוחשית ועומדת לצדי הייתי ללא ספק דואג ל'הפליק' לה. התנהגותה כל כך מרגיזה: מאמה למדה איך להתעמר בבעלה והיא עושה זאת בבוטות כזאת עד שמירל'ה אומרת בחצי פה שלפעמים היא מבינה את הבעלים המכים את נשותיהם... [הנה דוגמה למוסריות הקיימת בהתנהגות דורסנית] מנגד התעמרות זאת ביוסל'ה בעלה נובעת מרוע לעומת ההתעמרות של מירל'ה הנובעת מדאגה. וזה מעלה את השאלה אצל מי מהשתיים יש נאמנות אמתית יותר כלפי יוסל'ה, אצל האישה או אצל האמא? שיינדלה מתעמרת כל כך במירל'ה עד שכל אחד מבין מבין מי מן השתיים היא ה'אישה-שטן' ובמי תלינו קודם חשדות שוא. אצלה מורגש לאורך כל היצירה שיש לה חסך בכבוד ואי קבלת כבוד [אפילו שהוא מוצדק ובמקומו] הוא זרז ראשון במעלה להתפתחות של שנאה. ביידיש של פזורת מזרח אירופה היה מושג "א שיינע ייד", יהודי יפה. הכוונה היא לאחד שעושה מעשים טובים בגלוי או בניסתר, בכך יופיו... לא חשוב אם היה גיבן, סומא או צולע ושבפיו לא נותרה אפילו שן אחת בשביל כאב שיניים, הוא יהודי יפה. כמה אירוני זה ששיינדלה [יפה בעברית] היא יהודיה מכוערת.
יוסל'ה – בנה של מירל'ה ובעלה של שיינדלה, גם הוא בטלן ולא חכם, אבל מנגד הוא איש המובל אחר רגשותיו ואהוב במיוחד על אמו, שלמרות קשיחותה קשה לה לסרב לו. היא שהזיווג בינו לבין שיינדלה היה לצנינים בעיניה וכבר החליטה לבטלו, חזרה בה לאחר שיוסל'ה השפיע עליה את תחנוניו. הוא נקרע בין אהבתו לאם ומחויבותו לאשתו. הוא לא חוסך מאשתו את דעתו כשדברים לא מתיישבים על דעתו אם כי לא במספיק נחרצות, וזה עולה לו מבחינתה ביוקר. הוא נפש אמנותית, מוסיקאי, הוא אינו אדם רע מיסודו. איש רגיש צריך כנראה להיות בעל נפש של אמן, ויוסל'ה מצליח לגרום לנו לחוש כלפי הדמות שהוא מגלם חמלה. הוא משרה בדמותו נועם אבל גם יודע להפיח בו רוח של רוגז, וזעם. אך יותר מכל מ גלם אדם נטול עמוד שדרה, רכיכה אולטימטיבית. דוניה הבן האחר של מירל'ה אינו יודע מהם ערכים כהוקרה והכרת תודה, אינו יודע מהי נאמנות, מתעלם מערכי מוסר, גונב מבני משפחתו, הוא פוחח וחסר מצפון שחושב רק על הנאות החיים. דמות המשלימה את הפזל והקלידוסקופ המשפחתי. מר רוזן מצליח להבליט את הבדלי האופי שבין האחים. הטרויקה של שני האחים ושיינדלה בנויה מן החומר שלעולם אינו משתנה, תהפוכות העתים, התהפוכות הכלכליות, התהפוכות המשפחתיות... כלום לא מזיז אותם, הם שכל כך רצו את ירושת אביהם אפילו אינם מוכנים לקחת חלק ולתרום פרוטה שעה שזרים מבקשים להנציח את זכרו. ואחרון חביב, 'איש הנחמות' הדמות המוכיחה שוב שלא אחת זרים טובים אליך יותר ממשפחתך, או לייתר דיוק משפחה עלולה להביאך לכלל אבדון, זרים טובים יעמדו בפרץ. דמות זאת במחזה מעלה על נס את ההוקרה, הידידות האמתית, את גמילות החסדים, את האחריות, את טוב הלב ואת האנושיות. זהו גיבור המתואר בצורה שגורמת לי לכבד את הדמות, אין כמו יושרה אמנותית ספרותית משובחת כשהי באה לתאר אדם בעל יושרה.

ומה עוד הבנתי מן המחזה זה? ש"שלום עושים כשהלב מוכן" [מירל'ה אומרת זאת לבנה הבא לבקש לחלות את פניה ולהזמינה לחגיגת הבר מצווה של נכדה]. מן הראוי שאמרה זאת תחלחל עמוק לתוכנו, זאת תובנה יקרה מפז.
ואחרון, שובבות-חביבה עם קורטוב של חוצפה של ילד יכולים להמיס כל לב אפילו את זה של מירל'ה אפרת.

ולסיום דבריי. כשיש הצלחה שאין עוררין עליה, הצלחה שחברו לה שותפים, אזי לא אחת עולה השאלה הנובעת מכלל עניין זה: חלקו של מי בהצלחה גדול יותר? באמנות למשל במוסיקה. היו מספר לא מועט של מקרים בולטים של מורים ידועים שהוציאו תחת ידיהם תלמידים רבים שהיו לגדולי המבצעים בעולם, כך למשל איוון גלמיאן Ivan Alexander Galamian או דורוטי דליי [ [Dorothy DeLay וגם אילונה פהר שלנו, בין תלמידיהם [ולפעמים כל השלושה למדו אותם תלמידים] ג'ושואה בל, מרים פריד, פנחס צוקרמן, יצחק פרלמן, מייקל רבין, מידורי גוטו, שרה צ'אנג, צ'ו-ליאנג לין, נייג'ל קנדי, שלמה מינץ, גיל שחם, חגי שחם, שמואל אשכנזי, רון אפרת, יואל לוי ועוד רבים]. נשאלת השאלה: האם המורים 'אשמים' בכך שיצאו להם תלמידים כל כך טובים? או אולי למזלם הטוב התנקזו אליהם מיטב הכשרונות ובשל כך המורים התפרסמו? פרפראזה לכך היא גם עניינינו. ההצגה מירל'ה אפרת. האם המחזה כל כך טוב שאפילו שחקנים בינוניים לא יכולים לקלקל אותו? או משום שתמיד התנקזו לשם שחקנים טובים עשו הם את המחזה לטוב ומאתגר כל כך? נו, אולי זה מעט יומרני להציג זאת בצורה שכזאת. יעקב גורדין כתב את מירלה אפרת ב 1898. הוא ייצר קלאסיקה לרפרטואר התיאטרון. ביצוע לא מוצלח לא בהכרח מעיד על מחזה לא טוב. תיאטרון איכותי בעל תמהיל של שחקנים נפלאים, הרי שהוא פועל כתלכיד בו כל מרכיב אנושי הוא בורג חשוב: במאים, ואנשי מוסיקה, מעצבי תפאורה ועובדי במה, אנשי התאורה ושחקנים. זאת מכונה משומנת ובורג לא טוב עלול לסכן את המכונה כולה. ומנגד מחזה טוב, כשהוא פוגש שחקנים מוצלחים זה מתכון שתבשילו לא מוקדח בקלות. והטעם הטוב נשאר בפה הרבה, הרבה לאחר שהארוחה תמה. זאת בדיוק התרשמותי הנרגשת לאחר קריאת היצירה וצפייה בה מעל הבמה.

לא ציינתי, במתכוון את שם התיאטרון בו צפיתי בהצגה כדי שלא לחרוג לביקורת תיאטרון.
[ישראל בר-און]

» ביקורות נוספות של פרוייקה
» ביקורות נוספות על מירלה אפרת - קלטת