ביקורת ספרותית על החצר הפנימית מאת דני בר
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 17 בפברואר, 2017
ע"י פרוייקה


החצר האחורית – דני בר
מוכרח להודות שההליך המחשבתי שלי שבוי בידיהם של המרכיבים: האסוציאטיבי, הקונוטטיבי, והדזיגנטיבי. השולחים אותו למחוזות בהם הסימבוליות והדימויים חוברים יחד כדי לטפח משמעויות ולדשן רעיונות.
ברוח דבריי דלעיל, סיפרו זה של דני בר מצטייר בעיניי 'כספר בצבע חום של תמונת וינטג' ' שאנו אוהבים לתלות שכמותה על כותלי ביתנו משום שראשית וקודם לכל יש לנו זיקה וקרבה אל המצולמים בה, משום שהיא מספרת לנו משהו, וגם משום שהשחור/לבן בה צולמה במקור פינה מקומו, עם השנים, כפי שקורה בדרך כלל לתמונות ישנות, לטובת גוון חום. ובה במידה ששערותיו של אדם מכסיפות עם השנים, כך נייר התמונה נוטה להצהיב ולהפוך בהמשך לחום אדמדם. כשלעצמי העובדה שזה מעיד על ארוזיה של החומר היא שולית, אני רואה בכך תהליך של השבחה. הגוון החום הופך את התמונה לחמה יותר, אנושית יותר, מכובדת יותר, מסתורית יותר, מרתקת יותר, מסקרנת יותר. "החצר האחורית" הוא תמונת וינטג' חומה שכזאת שכמו תלויה על הקיר, היא מרובת דמויות הניצבות בה, זה אצל זה, מעבר לזכוכית הממוסגרת המגנה עליה שגם תורמת להדגשת הריחוק פרי הזמן, ובעליה של התמונה – המספר, עומד נכוחה, מורה בקולמוסו על כל דמות המופיעה בה ובתזמון מדויק ובכישרון רב יודע לספר את סיפורה, רומז על דוק המסתורין שמאחוריה, מבהיר את השקפותיה ומעלה על נס את תרומתה להתחדשות החלוצית שליוותה אותה בשנים הרות הגורל של שלטון אימים רצחני באירופה מחד גיסא, ומאידך מאבק להקמת מולדת תחת שלטונו הקשוח והמאיים של המנדט הבריטי ועל רקע המתיחות עם תושביה הערבים של הארץ.
העלילה בעיקרה מתרחשת בתחום הנפרש בין יבנאל והכינרת לבין תל אביב, ירושלים ובמיוחד בבן שמן. עיקרו של סיפור המעשה הוא המאמץ המושקע בשמירת בן שמן כנקודה יהודית המוקפת בישובים ערביים, שכן חשיבותה נמדדת באמות המידה של הגישה שרווחה אז, לפיה מקומות הישוב יקבעו את גבולות המדינה שבדרך. שמירת ישוב כרוכה בהכנת תשתית הגנתית וצבירת נשק שיידרשו לו בשעת פקודה כדי להדוף את התקפות ערביי הכפרים שאיימו על קיומו של הכפר והמוסד החינוכי שבו. העלילה עוסקת בפעילות ביון בריטי לגילוי מצבורי הנשק המוסתר ב'סליקים' ובפעולות נגדיות של ההגנה בהנחיית המוסדות שניהלו את יהודי פלשתינה א"י.
לצד העלילה עולים מספר לא קטן של נושאים הגורמים לשסע מחשבתי, פוליטי ואף מצפוני בישוב היהודי. ואנו מגלים שאף שהמציאות של אז השתנתה למציאות של ימינו, הרי שבסוגיות הללו מה שהיה הוא מה שהווה ומה שכנראה יהיה גם בעתיד. סוגיה שכזאת היא: החיים של שני עמים על אותה פיסת קרקע. חילוקי הדעות שבין מחנה הדוגלים בשיתוף פעולה וחיים משותפים של שלום בין הצדדים, לבין אותם הדוגלים ב"אסור לוותר להם, זה הם או אנחנו [51]" "זו אותה פיסת אדמה, זה הם או אנחנו." [183] "... שני הצדדים נאבקים על אותה פיסת אדמה ובשמה הם יילחמו כל חייהם." [243]. זה היה כבר אז, והמציאות של היום של 'השמאל' ו'הימין' אינה אחרת מאשר מוטציה של ההתנגשות החזיתית בין שתי הגישות שהתקיימו כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים. והמלחמות ההורסות שאנו עושים בתוך עצמנו לא נעלמה כבר אז מעיני זרים ובתדריך שעורך, קצין המודיעין הבריטי, מורטון, לחייליו קם סקוטי אחד ואומר: "...תנו להם להילחם זה בזה, הם עושים את זה הרבה יותר טוב מאתנו," [216].
בבן-שמן מתקיים מוסד חינוכי לבני נוער שנוסד ע"י הפדגוג ד"ר להמן, שבשל נסיבות שלא צפה אותן, ואולי בתמימותו סירב להתייחס אליהם, למשל: מיקום הכפר והאינטרסים של מוסדות המדינה שבדרך, נאלץ עם הזמן ולמורת רוחו להקריב את עקרונותיו, המוסריים וההומניסטיים, לאפשר דריסת רגל לאספקטים פוליטיים, ביטחוניים והסתרת נשק ולהעמיד בסכנה את מפעלו החינוכי ואת חניכיו, "אני איש חינוך לא איש ביטחון" [168]. "הבלי העולם היו בעיניו כל מה שלא היה חינוך" [181]. "...כל שרצה היה לראות את שני העמים חיים יחד, מפרים זה את תרבותו של זה... ממקום של שוויון וכבוד הדדי. באה ההגנה ורמסה ברגל גסה את כל אמונותיו, כך הרגיש..." [133]. ד"ר להמן בהשקפותיו היה ליברל שהיום היה נחשב כאחד מאנשי הפלג השמאלני. הוא האמין באפשרות של חיי ידידות עם ערביי הסביבה, פעל להגשמת חזונו, עשה למענם מחוות כבר עם הקמת הכפר "כבר באותה שנה יצא איתם [חניכי הכפר י.א.ב] לסייע לערביי לוד אחרי רעש האדמה שהחריב בתיהם...." [97], ואף היו לו לד"ר להמן, אנשים בצד הערבי שהיו ידידיו והחזירו לו באותה מטבע, ובטכס משותף לבני שני העמים הוא נואם "דיבר על השכנות האמיצה שנרקמה בין הכפר לערביי הסביבה..." ואילו השייח' איסמעיל, האורח, שעונה לו "דיבר על אצילותו של ד"ר להמן ועל פועלו לקרוב לבבות בין שני העמים ובסיום דבריו הזמין את חניכי הכפר להיות אורחיו בכל עת שירצו... ולגמול להם ביד רחבה על האירוח." [134-135]. כד"ר להמן, כך גם מרדכי פרימן, אחד מעמיתיו, היה אחד שכזה, "זה היה לפני שלושים ואחת שנים, ומאז בירך אותנו אללה בחברות של אמת." "דבריך מתקו לאוזני, חוואג'ה פרימה, לעיתים טוב חבר טוב מאח קרוב," "תודה יא שייח'. כולנו בניו של אללה."...[שיח חברים בין מרדכי פרימן לשיח אמין עמ' 84-85]. "כיף חאלכ?" חיבק אותו מרדכי בשתי זרועותיו. "לולא הגן עלי השייח' בגופו, הייתי מוסר נשמתי לאללה כבר מזמן." [125]. אך כאמור המחלוקת בתוכנו בעניין זה קיימת כבר אז ועל המוקד נמצא ד"ר להמן. "האירוע הזה יחד עם אירועים דומים שערך בכפר, עתיד היה ליצור סביבו מחול שדים. ועדה מיוחדת הוקמה, ובתום חקירה האשימו אותו בנטייה ברורה לצד הערבי, עד כדי העדפת תרבותם על זו היהודית. בכפר היו כאלה שלא הזילו דמעה למסקנות הוועדה, זו הייתה שעתם הגדולה. ובינתיים היה הכפר כמרקחה" [135]. "אני חושש שערביי הסביבה מעורבים בכל אלה, ואנחנו עוד נטעם את נחת זרועם.... טחו עיניך מראות כי חלפה לה התקופה ההיא לבלי שוב? כל אלה שחשבת לידידיך יתנפלו על הכפר בבוא היום, מה שיעמוד בינך לבינם יהיו כדורי הרובה... בארץ הזו ירדו השניים לעולם שלובים זה בזה, ובצוק העיתים גובר משקלה של החרב..." [162]. אם היה ד"ר להמן רומנטיקן ללא תקנה או עקשן תמים יחליט הקורא על פי אמות המידה בהם הוא שופט את פני ההיסטוריה, אבל הספר מזכיר מקרה כיצד עיקשותו ודבקותו השמרנית ברעיונותיו כמעט שעולה בחיי אחד מגיבורי הספר, איש ההגנה מוטקה, הנשלח ע"י ד"ר להמן, לקברי המכבים להביא משם את לפיד החנוכה כשהסביבה שורצת גורמים עוינים, ואמנם מוטקה נכנס למארב שלא ברור מי טמן לו ומישהו מסתורי מחבל קודם לכן בכלי הנשק שלו. התעלומה נשארת ללא פתרון [165].
הספר מציין גם שבין הערבים היו חילוקי דעות דומים לאותם שהיו וישנם גם היום בינינו הישראלים. ישנם ערבים שדווקא רואים בחיוב את הקשר עם היהודים ואפילו מסייעים להם, למשל שייח' סלימאן המעביר לידי מרדכי פרימן מפה המפרטת את מיקומי פעולת הבריטים לאיתור הסליקים בבן שמן, מפה שנשכחה בטעות בביקורו של מפקד הבולשת, ג'פרי מורטון, אצל השייח בחג המולד. או למשל הדברים הקשים שמטיח הערבי ראג'ב אל-נששיבי משייח' ג'ראח בירושלים באזני הנציב העליון הבריטי:..."הוד מעלתו, ד"ר להמן הוא איש שלום. כאן בבית הזה ישב הוא בדיוק במקום שאתה יושב בו, ויחד חיפשנו דרך שבה יוכלו שני העמים לחיות בשלום... לצערי, משפחת אל-חוסייני רכבה על גל הלאומנות והובילה אותנו לדרך של דמים עם שכנינו היהודים. מרגע זה פניתי להם עורף... חוק? על איזה חוקים אתה מדבר, הוד מעלתו?... חוקי חירום שהחלתם... ובעטיים פגעתם באוכלוסייה שלנו פגיעה קשה... במעמדם ובכבודם של רבים... לתמיכתכם במשפחת אל-חוסייני מחרחרת המלחמה אתה קורא חוק?... במעשיכם גרמתם לכך שהם יתנו את הטון ברחוב הערבי. ויתרתם על המתינות של משפחתי לטובת הקיצונות של משפחת אל חוסייני ובכך סימנתם נתיב דמים..." [263-264], ועוד ממשיך ראג'ב באזני ד"ר להמן: "כשהעות'מאנים שלטו כאן הייתה ידה של משפחתנו על העליונה, הגיעו האינגליז, והנציב העליון הרברט סמואל, שהוא יהודי ולא אחר, מינה את ראש המסיתים חאג' אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים ועשה בכך שגיאה היסטורית" ועכשיו הוא בצד אחד עם היטלר [267] ומוסיף נששיבי הערבי ואומר: "לצערי אין שני העמים אדונים לגורלם. המדינות הערביות מתנהגות כמו אדוניהם של הפלסטינים, ומה שמניע אותם הם האינטרסים שלהם. ...חושש אני... כי יובילו אותנו לאבדון, ומה שבאמת כואב לי הוא כי העימות בינינו בלתי נמנע... האזור יטבול בדם, אמר ראג'ב נששיבי ושתק שתיקה ארוכה." [268]
סוגיה מוסרית מצפונית נוספת עוסקת בשאלה אם על מזבח 'קדושת הרעיון' ובהנחיות מלמעלה מותר לעשות הכל, לרבות לרצוח. [שיחה בין מוטקה ומפקדו בהגנה צ'בו עמ' 19-20 בעניין חשיפת בוגד]. "ומה תעשו לו אם אצליח לחשוף את זהותו?" התעניין מוטקה. צ'בו הניח את כף ידו על צווארו כמו הייתה סכין והעביר אותה לרוחבו. "ללא משפט?" נחרד מוטקה. "אנחנו לא מדינה, להזכירך, ומדינה, בלידתה, עושה מעשים שלא עליהם תהיה תפארתה לכשתקום." עונה לו צ'בו. "מצפוני לא ירשה לי לנהוג כך." "מוטקה המציאות שתפגוש תקרא תיגר על כל סולם הערכים שלך."
דוגמה נוספת למשבר המצפוני הוא, מעשה החיסול של משה סולטני [הנחשד בבגידה] ע"י מפקד הפעולה מטעם ההגנה. שלושת המתנקשים לא מצליחים להורגו במקום והוא מגיע פצוע לבית החולים הדסה בחיפה. את המלאכה מסיימים דווקא הרופאים בפקודת ההגנה, כשאחד מהם משסף את צווארו בלהב האזמל. והנה חילופי הדברים בין הרופאה לבין מפקד הפעולה: "הוא מת" הודיעה לו בפנים חתומים" "יופי, נאנח בהקלה וכבר הפנה גבו ללכת." "אני עוזבת... אמרה לו בכאב, מצפוני מייסר אותי," והוא עונה לה: "אנחנו במלחמה... וזו מטבעה אינה עולה תמיד בקנה אחד עם צו המצפון." "לא, לא. אתה חייל, תפקידך להרוג. אני רופאה, חובתי להציל חיים של כולם." "גם של נקלה כמו משה סולטני?"... "אם אזרח נקלה הוא ואם נכבד, ציטטה מתוך שבועת הרופאים." ואז שתי העמדות מתנגשות בעוצמה שאין עוד דרך למתן אותה: והרופאה אומרת למפקדה: "אבל את מחיר החטא עלי לשלם בעצמי, אין מנוס," והוא עונה לה: "טעות בידך. החטא, אם היה כזה, הוא חטאה של האומה, לא חטאו של הפרט." והיא עונה לו: "אדם צריך לעמוד גם מול רצונה של אומה, אם קוראת היא תיגר על מצפונו." [154]. הסופר דני בר מעלה את הדילמה במלים ספורות וחזקות, הפועלות על הקורא המעמיק כמדקרות ברזל מלובנות... השאלה המצפונית היא היכן נמתח קו הגבול בין המותר והאסור, בין קדושת המטרה למוסריותה, שכן אם אין גבול שכזה, ואם נתעלם מהמינון המפלצתי, הרי [הנה שוב אני נתפס לאסוציאציות] שאת אותם טיעונים יכול היה הרופא המפלצתי ד"ר מנגלה לטעון להגנתו... אם היה נתפס ועומד לדין...
אנו למדים גם על 'מוסריותו של ארגון ביון, שמתוך שיקולי כדאיות ובפקודת מפורשת של האיש מלמעלה [אליהו גולומב] נכון מפקדו הישיר של מוטקה, [צ'בו] להפקיר את פקודו ולהקריבו כדי לא לחשוף סוכן אנגלי שחשיבותו לא תסולא בפז, המביא להגנה מידע פנימי על המתרחש בתוך המודיעין הבריטי [256-257]. ומסתבר ששלטון הוא שלטון וכך הדבר גם באומות אחרות והנה הסברו של מפקד הבולשת הבריטית בפלשתינה, מורטון,: "דיני המלחמה הם לא יותר מאשר כסות דמוקרטית למעשים הלא דמוקרטיים שלנו... אבל אני יכול גם להגמיש אותם..." [193].
אם חלקו הראשון של הספר מתנהל בקצב מתון, הרי שהחל מעמוד 148 ועד לסיומו רוקח לנו המחבר עלילת מסתורין וריגול משובחת, עתירת דמיון והברקות דרמתיות מפתיעות [למשל סצנת דיווח של סוכן לסוכנת ששעה שהמודיעין הנגדי פורץ פנימה הופכת היא לנגד עיניו לסצנת סקס מביכה בין זוג אוהבים שנתפסו בשעת מעשה], העלילה פועלת, בצורה יוצאת מן הכלל, על דמיונו של הקורא ומגרה אותו להשערות באשר לזהותו של הבוגד, שכן משכיל הסופר להחשיד בבגידה דמויות לא מעטות, והאסוציאציה שאני רואה לנגד עיניי לקוחה מאותו תשדיר שירות של הלוטו בו מכונת ההימורים מסחררת בתוך חלל שקוף כדורים צבעוניים ממוספרים, ורק אחד מתוך כולם יפלט בסופו של התהליך ותתברר זהותו שהוא הבוגד המסגיר את סודות חבריו לבולשת הבריטית. הקורא מרותק לכתיבה והמתח שנוצר אצל הקורא נמצא ביחס ישר לקצב-העלילה הצובר תאוצה, הולך וגובר.
דני שירת 'בעולם הצללים' של שירות הביטחון הכללי, כנראה שעשרים וחמש שנות שירות אינן חולפות, כך סתם, מבלי לחלחל אל עומק נבכי הנפש ומבלי להשאיר את רישומם במוחו הקודח של אדם החוטא בכתיבת ספרות בז'אנר זה, כי מהשקעה מסיבית שכזאת קשה להינתק וזה ניכר בכתיבתו. בספר, לאחר שנינה מגלה את אזנה של הדסה שעסקה בפעילות חשאית עם האנגלים היא נשאלת ע"י הדסה: "אמרי לי, איך הרגשת כשעבדת איתם?..." ונענית: "זה כמו לעשות אהבה. יש מתח, יש התרגשות, הגוף נדרך לפני ונרגע אחרי." [251]. תיאור שכזה המתאר את תחושותיו של סוכן ביון המעמיד את חייו בסכנה יכול לספק רק אדם שהתנסה בעבודות שהחשאיות יאה להן.
ולסיום: במהלך העלילה, לא אחת משוחחות דמויות אלו עם אלו, כדי לתאר את הלך הרוח של המשוחחים נוהג סופר בגמר ציטטה להוסיף מילת פעולה המתייחסת למה שמצוטט. למשל: 'אמר הוא', או, 'עשה' או 'החווה בידו' וכיו"ב. דני בר, מנגד, משתמש פעם אחר פעם בביטויים המתחילים ב"חייך", ממשיכים ב"צחקק" ונגמרים ב"צחק". בעיקר במילה "צחק", הדבר מופיע כהמשך לדיבור של כמעט כל הדמויות בספר, אבל בעיקר של מוטקה וצ'בו. כך למשל: "רק תכליתם מבדילה ביניהם," צחק צ'בו, או דוגמא נוספת: "דווקא כן, חקלאי בן חקלאי מיבנאל, דור שני בארץ," צחק מוטקה בהנאה. וכו' וכו'. זה כל כך בולט לעין עד שהסתקרנתי וספרתי עשרות רבות של מקרים בספר של שימוש במילה "צחק". תהיתי על מה מעיד הדבר? האם זה מקרה של העדר תשומת לב של סופר? האם אין לו יותר פעלים שיכולים להעיד על מצב רוחו או כוונתו של הדובר? ברם, ככל שהתקדמתי בקריאה והדברים חזרו ונשנו, ומשום שדני בר הוא כותב רהוט ואמן המילה והביטוי, קיבלתי יותר ויותר את הרושם שהדבר נעשה במתכוון, שכן 'צחוק' הוא אמצעי הבעה היכול להפיק מתוכו אינספור ניואנסים וגוונים: צחוק יכול להיות: צחוק מר, צחוק משחרר, מביע מבוכה, מעיד על ביישנות, מעיד על טיפשות, על הנאה, מקצין אבסורדים, מזמין שאלה או תשובה ["זה טוב או רע?" צחק], פותר דילמה, מעיד על הצלחת הפתעה, מעיד על אי אמון, על השתאות, על הסכמה, על הבנה, על קירבה, על לגלוג, על היתול, לצון, על העמדת פנים, על כנות, על שובבות, על התבדחות ועוד הרבה. צחוק הינה תגובה הולמת לאינספור מצבים ומצבי רוח... אז בהחלט ייתכן שלא עסקינן כאן בדלות ההבעה כי אם בגישה המינימליסטית, דווקא על עושר...
אני ממליץ בחום על ספר זה.
תודה שקראתם את ביקורתי.
ישראל אפרים בר-און - "פרוייקה"
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
לי יניני (לפני שבוע)
אין עלייייייייךךךךךךך! קוסם של מילים
אירית (לפני שבוע)
ביקורת יוצאת מהכלל . תודה, עושה חשק לקרוא !
דני בר (לפני שבוע)
עמיר
חגית
חני
אורית-
תודה על התגובות.
דני בר (לפני שבוע)
פרויקה ריגשת אותי מאוד!!!
אני תמיד נהנה לקרוא את הביקורות שלך, וההנאה היא גדולה במיוחד כשהיא נוגעת בספר שלי.
ההנאה שלי היא כפולה.
ראשית, אני נהנה מהכתיבה שלך בפני עצמה, מהניתוח היסודי שאתה עושה ליצירות, מהזווית שבה אתה מביט בהן, ומנקודת המבט המיוחדת לך.
שנית- הביקורת שלך על הספר שלי. אז קודם כל אגיד ש"צחקתי"...כן שוב צחקתי, והפעם מהמבט הכל כל מיוחד על המילה הזו בספר ואתייחס לכך.
אבל מעל הכל- תודה!!!
תגובה כזו על ספר היא התמלוגים הכי יפים שיוצר יכול לקבל, וזאת גם מבלי שישלם 84 אחוז מתוכם לשרשרת המזון שאוכלת את כל רווחיו.
המילים שלך הן הדלק לנפשו של כל יוצר, הן מחיאות הכפיים של השחקן שעל הבמה, לבטח כשהן באות ממישהו שאני מעריך את כתיבתו.
הדימויים שלך שובי לב, הכדור של הלוטו ובעיקר הדימוי הזה של הוינטאג' היה פשוט מיוחד במינו!!!
תודה!!!
וכמה הערות:
א. המילה "צחק" וכו - אכן צדקת, המילה הזו נעה על מנעד רחב מאוד של אפשרויות, ולרוב, כמו שציינת, הן רחוקות מהמילה צחוק באופן הפשוט שלה.
היא לרוב צינית, היא לעתים חיוך מריר, באה מתוך אכזריות, ייאוש, או מביעה חוסר אונים ועוד, אחרי הכל- לרוב הגיבורים שלי בספרים לא הייתה סיבה לצחוק ממש, להפך.
ב. הירי על מוטקה כשחזר עם הלפיד מקברות המכבים-
קודם כל זה לקוח מהעולם הפנימי שלי. כשהייתי חניך בכפר, נהגתי לרוץ כמעט כל יום עד קברות המכבים וחזרה סה"כ- 16 ק"מ.
מאז ומתמיד, בחנוכה יש טקס מסורתי של הדלקת הלפיד בקברות המכבים והבאתו להדלקת החנוכייה בכפר, כיוון שכך, נבחרתי אני לעשות את זה ולחזור משם בריצה.
כך מתערבב העולם הפנימי של הכותב עם העולם שבספר...ויותר מפעם אחת, גם בספר "שהיד" מתערבבים העולמות האלה.

ג. עולם המודיעין הוא אכן אכזר ומקיאווליסטי לעתים, וכמו שציינת, לעתים תקריב סוכן אחד (מוטקה) כדי לא לחשוף סוכן אחר(הקצין האנגלי ) שערכיותו גדולה לך יותר. לא מומלץ לבעלי לב חלש :))

ולסיכום פרוייקה- תודה על כתיבה נהדרת ועל הביקורת העמוקה.
חגית (לפני שבוע)
פרוייקה היקר, או ישראל אפרים בר- און, ראשית, אני זו שמודה לך על הביקורת הנפלאה שכתבת כאן.
אבקש את רשותך להתייחס אל מספר דברים שכתבת:
אפתח בפסקה הראשונה, בה תיארת באופן יוצא מן הכלל תמונת וינטג', שקיבלה גוון חום- אדמדם. הפלאת לתאר במילים את התחושות העולות בנו כשאנו מביטים בתמונה שכזו. אני חייבת לומר לך שתוך כדי קריאת הפסקה הראשונה, ריצדו עיניי שוב ושוב בין התמונה מימין לזו שבשמאל- כלומר, בין התמונה של כריכת הספר לבין התמונה שלך. שתיהן התחרו בו זמנית בעיניי על הגוון החום, על החום האנושי המובע דרכן, ועל האנושיות הטמונה בכל אחת מהן. ממש כפי שכתבת.
עם יתר הדברים אני גם חייבת להסכים- כי זה נכון שמה שהיה הוא שיהיה.
אתייחס לסיום גם אל הפסקה האחרונה והמרהיבה שלך- איזה עונג צרוף היא המילה "צחק", ואיך ידעת להעלות כאן את כל משמעויותיה, ולשים לב אליהן בספר. מקסים בעיניי.
ואחרון חביב, אשמח בהמלצתך לקרוא את הספר.
חגית.
חני (דולמוש) (לפני שבוע)
כמי שקראה את הספר הבאת כאן סקירה לגמרי לא שגרתית על ספרו היפה של דני. אהבתי את רעיון הצחוק וכן את התאור שלך כספר וינטג'י.לגמרי מסכימה.זו בדיוק ההרגשה שהייתה לי
בקריאת הספר .יש בו ניחוח של פעם.העניין הוא
שיש שיקוף של פעם ובאותו זמן ממש הגלגלים בראש
מתרגמים לזמן הווה.
אוקי (אורית) (לפני שבוע)
איזו ביקורת... יפה.
עמיר (לפני שבוע וחצי)
הביקורת פרויקה, יסודית, מרהיבה ומעוררת התפעלות.
הדגשת נקודות שאודה - לא שמתי לב אליהן בקוראי את הספר - לדוגמא עניין הצחוק.





©2006-2015 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ